השנה הייתה 1992. ברחובות פתח-תקווה נסעו עדיין אוטובוסים עם
גג מעוגל, בלי מזגן, ועם חוטים מוזרים בהם היית צריך למשוך
בשביל שהנהג יעצור. המחשב הנפוץ היה 386 (במקרה הטוב) ועל
אינטרנט שמעו אולי באוניברסיטה. בנתב"ג לא היה אולם לנוסעים
נכנסים, ואני בנחיתתי כעולה חדש וטרי נאלצתי לחטוף את מכת החום
הראשונה כבר ביציאה מהמכס. אילו ידעתי קללות ברוסית כבר אז,
אין ספק שהייתי מוצא להן שימוש, אך הייתי ילד קטן ולא ידעתי
כלום. האמת, לא חשבתי לרגע ש-10 שנים אחרי, שיעמום של
אחר-צהריים ידחוף אותי להקליד את זכרונותיי מ-1992 במחשב,
בעברית צחה, ועוד לפרסם את זה אחר-כך שכולם יראו.

ב-1992, אפילו ברית-המועצות נחשבה בעיניי למתקדמת. שם היו
רכבות, ונמלי תעופה רציניים בכל חור, ושלושה ערוצים ששידרו
טלוויזיה סבירה בשפה מובנת. פה לא היה לנו אפילו את זה.
ברחובות הסתובבו רכבים בעיקר מתוצרת "סובארו", השוק היה
אתמוספירה טבעית מאוד, ובקרב האוכלוסיה שממנה הייתי חלק,
משכורת של 2000 ש"ח בחודש נחשבה לשיא השאיפות. והשקל, אוי השקל
שהיה עוד חזק (או שמא זה נראה כך יחסית למטבע המקור שלי?!)
והיה שווה כמעט לחצי דולר. היה אפשר לקנות בכמה שקלים הרבה
מאוד באותו הזמן. כרטיס לאוטובוס, למי שלא זוכר, עלה שני שקלים
בלבד. אח, איזו תקופה חביבה זו הייתה.

הדירה השכורה שבה גרנו אז נמצאה בקומה השישית של הבניין הכי
רועש בפתח-תקווה, בצומת המצבה שעד היום לא התקינו בו רמזור.
בגלל הסמיכות שלנו לשוק של פתח-תקווה, הגיעו אלינו כמעט בכל
יום קרובים וחברים, רצויים יותר ופחות, להתארח עם כל האבטיחים
והבטטות, לשתות משהו ואז להמשיך לסחוב את הכל ברגל במעלה או
במורד רחוב רוטשילד, או לעלות לאוטובוס ולהמשיך לאיזה שיכון
"רכבות" מרוחק. המחשבה הבוגדנית על לקנות אוטו לא באה בחשבון -
רוב הרוסים עשו זאת בדרך-כלל ממש לפני יום השנה השלישי לשהותם
בארץ, וגם זאת בגלל שההנחה במכס עמדה להיגמר.

הטלוויזיה בכבלים נחתה בביתי באורח פתע באוגוסט 1992, וזאת
לאחר שבמשך כמה חודשים לא צפינו בכלום מלבד סרטים בוידאו
מספריה רוסית פיראטית. באזור אוגוסט אחי הקטן הכניס פילון
צעצוע קטנטן בפתח של הקלטות בוידאו, וקילקל לו את כל
ה"בפנוכו". בוריס הטכנאי התעסק עם הוידאו המסכן כחצי שנה,
ובזמן הזה נאלצנו להתמכר לטלנובלות ששודרו ללא הפסק (ומשודרות
עד היום) בערוצים הרוסיים בכבלים. גם אני הייתי שותף לתענוג
במשך זמן מסוים, עד שהרגשתי שמתחילים להיהרס לי התאים במוח.
הוידאו, אגב, תפקד טוב אחרי סדרת התיקונים במשך כארבע שנים,
והיה מתפקד עוד אבל החלפנו אותו במבצע "טרייד-אין". בטוחני, כי
היום הוא משמש משפחה עזתית גדולה ומאושרת.

קושי הבנתנו את התרבות הישראלית של אותה תקופה היה נעוץ בעיקר
בעובדה, שהישראלים היחידים אשר בתוכם הסתובבנו היו מהסביבה
הקרובה מאוד, עיינו ערך "שוק". "שחורדיניות" עם טייטס צמודים
מאוד סביב "אגן הים התיכון" לא התקבלו בסבר פנים יפות, ומכיוון
שהיוו עבורנו מדגם מייצג של התרבות הישראלית, הייתה הישראליות
בעינינו משולה לטייטס בצבע טורקיז בשילוב עם שורשים שחורים
בשיער ו"נובלס" בפה.
ו
מכיוון שההבנה הייתה פגומה, גם תוצאותיה נפגמו. חומוס היה מחוץ
לתחום, עם התווית של "איך אפשר לאכול את החרא הזה?". שלמה ארצי
נחשב למייצג המזרחיות (אם התחלתם לצחוק, אז שתדעו לכם שזה ממש
לא מצחיק!!!), והישראלים כונו בהכללה גסה "מרוקאים". לפעמים
ה"מרוקאי" היה פולני משני הצדדים, אך במידה ולא ידע רוסית הוא
נותר מרוקאי. יהדות אמיתית (ואנחנו עוד היינו מאלה שהאמינו
ב"נפש יהודי הומיה") הייתה כמובן בשיריי העיירה שהושמעו לנו
באדיבות עורכי המוזיקה של רשת רק"ע ב"קול ישראל", והחרדים
נחשבו למצחיקים אמנם, אך עדיין לידידותיים יותר מאשר הישראלי
החילוני המצוי - שוב, בגלל היידישקייט.

עוד בסוף שנות השמונים קיבלנו לברה"מ, באיזו חבילה מהדודה
הרחוקה שכבר הספיקה לעלות, שני תקליטים (שחורים, מויניל). אחד
היה של אריק רודיך, והשני היה אוסף ישראלי עם מגה-סטארים כמו
ריטה, חנה לסלאו, פוליקר וכיו"ב. השמות לא אמרו לנו הרבה,
והשירים נשמעו כמו סינית ספרותית, אך היה מעניין לשמוע. בשנה
הראשונה שלאחר העליה ניסיתי למצוא בארץ את אותם הזמרים, אך לא
צלח בידי. לא יצא לי להיחשף לתקשורת המקומית במידה מספקת (לא
כל כך הייתה תקשורת מקומית, למען האמת), והעיתונים הרוסיים
העדיפו אז להתעלם מקיומה של ישראל הישראלית.

למדתי בבית-ספר פיק"א, שהיה כחמש דקות הליכה מהבית. בכניסתי
לשם לא התחשבו בכיתה שאותה סיימתי, או בהישגים במקצועות
השונים, אלא פשוט תקעו אותי לסוף כיתה ג', לפי הגיל. ההסברים
שכבר סיימתי ד' לא הועילו. היו לזה כמובן יתרונות מסוימים -
בעיקר זה שנפלתי בשכבת הגיל שלי. בסך-הכל ביליתי שם שלוש שנים
וקצת, ורוב הזמן היה מאוד נחמד. הישגים מיוחדים לא זכורים לי,
למעט העובדה שמהרגע בו למדתי עברית במידה מספקת (בסיסי+),
נכנסתי למועצת התלמידים, בעידודה של המחנכת שלי. אפשר לומר
שבכך הסתיימה התקופה שבה הרגשתי זר בארץ.

מאז אותה התקופה, שבה אני נזכר בהנאה יחסית, השתנה כמעט הכל.
את האוטובוסים הרועשים עם החוטים החליפו רכבים מרובעים
ומבריקים בצבעי כחול-לבן, מייד אין יורופ. העברית כבר איכשהו
החליפה את הרוסית בשיחות היומיום (אפילו שהמבטא הרוסי לעד
יישאר). חומוס כבר לא מחוץ לתחום, ובתודעה על הישראליות קיימים
בשלום יחדיו עמוס עוז ויובל פרי "המלך", ישעיהו לייבוביץ'
וצ'רלי ביטון. שער הדולר ומחיר הכרטיס לאוטובוס עלו באופן
סימולטני כמעט, וגם אני גדלתי יחד איתם, ומבית-ספר יסודי פיק"א
כך בלי לשים לב הגעתי לאוניברסיטה. רק הטלנובלות בערוצי
הטלוויזיה הרוסיים עוד נותרו במקומן, משודרות להן גם בשיטה
הדיגיטלית. לפעמים אני מציץ אליהן, בין יאיר לפיד ליצפאן,
ונזכר ב-1992.