הפעם הראשונה שהתוודעתי לקין היתה באמצע שיעור אזרחות. המורה
בדיוק אמרה משהו על פלורליזם, כשהתחלתי להרגיש אותו בתוכי. ואז
הקאתי.

את קין ילדתי בגיל 17. בדיוק כשחשבתי להשקיע קצת יותר במתמטיקה
ולעשות בגרות ארבע יחידות, ואחר-כך ללכת לקריין תוכניות של חמש
בבוקר בגל"צ. ואז הוא נולד. כבר בשבוע הראשון הוא התחיל לדבר.
כולם היו נורא גאים, אמרו שזה בטח בגלל שמהחודש השני כבר
הצמדתי לבטן רמקולים שהשמיעו את הסימפוניה הבלתי-גמורה של
שוברט, הפכתי את הילד לגאון. רק אני ידעתי שזה בגלל אבא שלו.
ובהתחלה גם אני הייתי גאה שהתינוק שלי מדבר כבר בגיל שבוע.
הייתי מלמדת אותו כל מיני מלים לועזיות וארוכות ומנהלת איתו
שיחות פילוסופיות. רק אחרי ארבעה ימים הוא התחיל לספר לי את מי
הוא רוצה לרצוח. הייתי קמה אליו כשהוא היה בוכה בלילה, ותוך
כדי שאני חולצת שד, שומעת אותו מספר לי שהוא רוצה לרצוח את
האחיות מבית-החולים, כי הוא לא קיבל מספיק זמן איתי, את השכנה
שלנו, כי היא צועקת הרבה ואת ההיא מטיפת-חלב, כי היא רוסיה. רק
אז הוא היה נרגע.
פעם, כשקמתי אליו בלילה, שמעתי בפעם הראשונה שקין רוצה לרצוח
את אבא שלו. "המניאק", אמר לי בבכי נטול דמעות שרק לתינוקות
יש, "ככה משאיר אותך לטפל בי, והולך ללמוד רפואה. אני ארצח
אותו. בשבילך אני ארצח אותו". ונרדם. ואני, רק בת 17, מאיפה
אני יודעת מה אומרים לתינוק בן שבועיים וחצי שלא מפסיק לבכות,
כי הוא רוצה לרצוח את אבא שלו. בהתחלה עוד ניסיתי להדחיק.
הייתי לוקחת אותו לטיולים בפארק, וברגע שהוא היה מתחיל לדבר על
אבא, הייתי מצביעה על כל מיני אנשים ברחוב ומציעה שירצח אותם
במקום. תמיד היו לי סיבות - היו כאלה שמנים, או עם אף ארוך
מדי, או אתיופים. אבל הוא היה מסרב. פעם אחת אפילו הצעתי לו
לרצוח בחור אחד עם מעיל עור ארוך ומשקפי שמש. "הוא נורא דומה
לאבא שלך. אולי תרצח אותו ותרגיש יותר טוב?". לא תיארתי לעצמי
שקין כל-כך ייעלב. לפני שהפסיק לדבר איתי, הוא עוד אמר משהו על
הזלזול שלי בשאיפות שלו, ואיזה מין ילד הוא יגדל להיות עם אמא
שרומסת לו את החלומות. ובאופן טבעי, נלחצתי. הילד שלי לא מדבר
איתי כבר בגיל חודש. ולא רק זה, הוא הפסיק גם לבכות לי בלילה,
וגם לינוק הוא כבר לא רצה. אני חושבת שהוא התחיל לשתות את
הקולה מהמקרר.
"הילד שלך מתבגר, טבעי שהוא יצטרך אותך פחות", אמרה לי
הפסיכולוגית שלי כשסיפרתי לה שקין הפסיק לדבר איתי. "הוא גם
נכנס עכשיו לגיל בעייתי, של מריבות עם ההורים. בגלל זה הוא גם
כועס על אבא שלו". וכשסיפרתי לה שקין משתוקק לרצוח את אבא שלו,
ולא מוכן כבר לשמוע על אף אחד אחר, הפסיכולוגית אמרה שלדעתה,
אם אני רוצה לשמור על יחסים טובים על קין, אני צריכה פשוט לתת
לו להגשים את מה שהוא רוצה. ואם הוא רוצה לרצוח את אבא שלו, אז
שירצח את אבא שלו. ואני, כבר מגיל חמש כשהתחלתי ללכת
לפסיכולוגים, קבעתי לעצמי שעד שלא יהיה גם לי 'דוקטור' במקום
שם פרטי, אני לא חולקת על שום דבר שהם אומרים. כשחזרתי הביתה
לקחתי את קין, שמתי אותו בסל-קל שלו, ועליתי לאוטובוס מספר
55.
באוטובוס קין אמר לי שאני האמא הכי טובה בעולם, אפילו שאני רק
בת 17, ולא מוכנה להחליף חיתולים. הוא אמר שבדברים החשובים
באמת, אני עושה החלטות בוגרות לגילי. הסמקתי. הוא היה נורא
חכם. כמו אבא שלו.
אני זוכרת שממש לפני שקין נוצר, רציתי לקרוא לו "יהוה". חשבתי
שזה ייתן לו המון בטחון עצמי, ושכולם יעריצו אותו. בכלל,
העדפתי שקין יהיה יותר דומה לצד של אבא שלו. אבל אז בא אבא שלו
ואמר ש"קין" יתאים לו יותר, כי ככה הוא יזכיר אותי. ואני הייתי
חייבת להסכים, לאלים יש כושר שכנוע מדהים. אולי כשקין יגדל הוא
גם יהיה קצת אל ויצליח לשכנע אנשים לעשות דברים לא-הגיוניים
בעליל. ואז הוא לא יהיה סתם רוצח. הוא יהיה פוליטיקאי.
כשהגעתי, הדלת היתה קצת פתוחה. אני בדיוק ניסיתי לראות אם יש
מישהו בפנים, כשקין ניסה לראות כמה זמן הוא יצטרך לבהות בחתול
לפני שזה יברח ביללות. קין ניצח, ובצדק. אם לא הייתי אמא שלו,
גם אני הייתי פוחדת ממנו. התחלנו לעלות במדרגות בשקט. אני עם
הסל-קל, וקין עם המבט המהורהר שלו, של אחד שעומד בפני עבודת
קודש אמיתית, ומתכנן איך לעשות את זה בצורה הכי מושלמת שאפשר.
אבא של קין ישן כשנכנסו לחדר. מערכת הקולנוע שלו נשארה דולקת,
הבזיקה כל מיני סצינות נבחרות מ'אמריקן פסיכו'. קין לקח את אחת
הכריות שמצא על הרצפה, והתקרב לאבא שלו. התרגשתי נורא. הפעם
הראשונה שהם נפגשים. לרגע הצטערתי שאבא של קין ישן. ידעתי שהוא
תמיד רצה לראות אותו. גם כשהפסקתי לענות לו לטלפונים, והתחמקתי
ממנו, ונשבעתי לו שאם הוא מתקרב אליי אני ארצח אותו. כשהייתי
בחודש השביעי, ובדיוק הייתי באמצע סיפור הלילה-טוב של קין -
שכבר בתור עובר היה גאון והקשיב לי וניסה לענות חזרה - אבא שלו
בא לבקר אותי בבית. בדיוק הגעתי לחלק בסיפור בו אני רוצחת את
אבא שלו עם בקבוק ריק של וודקה מהארון שלו, כששמעתי אותו מתחנן
מהצד השני של הדלת שאפתח, ושהוא באמת רוצה לראות את הילד שלו,
ולמה אני עושה לו את זה. שמתי יד על הטבור, שקין לא ישמע אותו,
ואחרי שאיימתי עליו והוא ברח, סיפרתי לקין איך אבא שלו ברח
ממני ועזב אותי בחודש השביעי ואיך אנשים כמוהו צריכים למות.
וקין הנהן. הרגשתי אותו מסכים איתי. כבר אז.
הוא תמיד נחר, אבא שלו. נחירות קטנות כאלה. פעם אהבתי אותן.
אבל כשהן התחלפו לחרחורים חשבתי לעצמי שהצליל הזה ערב יותר
לאוזן, וגם מתאים יותר לסיטואציה. בדיעבד, אני לא חושבת שבאמת
רציתי שקין ירצח את אבא שלו. אני חושבת שהיה גם איזה שלב
שאהבתי אותו. אבל רק אמהות יכולות להבין מה זה כשהילד שלך רוצה
משהו באמת, ואת יכולה לתת לו אותו, לעשות אותו מאושר. אני
עשיתי את זה בשבילו, והוא עשה את זה בשבילי.