המדבר עטף אותנו במסך חול,
מסך שהשכיח את המקום ממנו באנו
ואליו בערבו של יום נלך.
חבקת אותי באותו לילה,
ישבנו על תלולית מוגבהת
רוח המדבר לטפה שערך ולרגעים היית יפה.
לרגעים יפית כבליל כלולותייך
בעיניים נוצצות נגעת בי וסומק עלה בלחייך.
לרגעים היית נערתי ולא אשת איש אחר.
מסך הזמן השאול נצבע בצבעי זריחה,
זריחה שודאי מאירה את ביתנו,
זריחה שמזמנת את האור לפינות אותן בקשנו להסתיר
זריחה שאוחזת בידה שקיעה.
ואז נאספנו וחבקנו זה את זו חיבוק אחרון
אחזנו זה בזו וביום האתמול
נשקנו נשיקה חולית, ארוכה, מתגעגעת
חזרנו איש איש אל ביתו העצוב
אל המקום בו אין איש מחכה.