גבי הרוסה,
גבי רואה רק חושך, יותר נכון היא לא רואה דבר. לא רואה, לא
מרגישה, לא יודעת, לא מדברת. רק יושבת ושותקת בתוך חדר ענק
וחשוך.

החדר הזה יכול להיות בין רגע לחדר חמים וצבעוני, גבי רק צריכה
להדליק את האור וכל השחור והאפור יהפכו לצבעים שמחים. אבל גבי
לא רוצה, הצבעים האלה עושים לה רק בחילה.

אותה בחילה שמתעוררת כשהיא עוברת ליד האנשים מהעבר שלה. כל פעם
שרואה אותם מתמוטטות לה המערכות, היא לא מצליחה לנשום, לא
מצליחה לדבר כרגיל, לא מצליחה לחשוב על המבחן הגדול בהיסטוריה
שיש לה מחר.

כל מה שהיא חושבת על הם החיים העלובים שיש לה. כמה היא לא
השתנה בשנתיים האלה, שעברה לתיכון, ונשארה אותה ילדה קטנה
סגורה פחדנית בישנית שכל כך שונאת עכשיו. היא כבר לא רואה את
השינוי הגדול שחל בה בשנתיים האלה כמו שהיא לא מרגישה שהיא כבר
לא ילדה ולא נמצאת ביסודי עוד.

ביסודי החיים שלה לא היו חיים. אנשים ניצלו אותה מכל צד כדי
להשיג את מבוקשם. והיא בכלל לא שמה לב, התנהגה בתום לב. האנשים
מהיסודי שלה זכו ללות אות עד התיכון, אומנם למראה חוץ אין להם
השפעה אליה אך בגללם שונאת את חיה.

אך גבי לא מאשימה אותם, היא אפילו לא מודעת לעניין. מצידה היא
סתם מנותקת מהמציאות, יושבת ושותקת לא מודעת לסביבה ולמה שקורה
לה. יושבת ובוהה בתיקרה ובקירות.

קירות צבעוניים ומצוירים סביבתה, מהתקופה שעוד יכלה לראות את
האור, מהתקופה שהיו לה תקופות שמחות בחיים. אבל אלו נגמרו
כשחייה קרסו עליה, כשכבר לא נותר לה אף אחד שאכפת לו ממנה, אף
חבר קרוב ודואג, אף חברה שתנחם ותחבק ואף הורה שיכול להבין
אותה, כי היא בעצמה לא מבינה.

היא לא מבינה למה היא שונאת, את עצמה, את החברים, את ההורים,
את העולם. ובכל זאת רוצה שהם יהיו כאן בשבילה ויאהבו אותה. היא
לא מבינה למה היא בוכה, למה עצובה, למה כועסת ומה היא רוצה..

גבי לא רואה את זה אבל יש לה את החיים הכי מושלמים בעולם ויש
לה כל דבר שיכולה לבקש. חברים בשפע, הורים אוהבים, כסף לא חסר,
כשרונות רבים. יש פעמים שגבי מצליחה לראות את כל זה, אבל
בניגוד למצופה, היא לא נהיית מאושרת ושמחה, אלא רק עוד יותר
כועסת על עצמה על שהיא מפונקת ומרחמת על עצמה.

אז גבי יושבת וחושבת בחדר חשוך, חושבת על חייה ועל כל מה שקרה.
מהגן עד היום. מהזיכרון הראשון שלה עד האחרון. מריצה במוחה את
מהלך חייה כדי למצוא את טעותייה. והיא מוצאת אותן אחת אחרי
אחרת, מאשימה את עצמה שוב ושוב.

גבי כבר מבינה שהיא לא מספיק חברה כדי שלמישהו יהיה אכפת שהיא
החליטה שהיא עוזבת את העולם. זאת לא עוד סתם הצהרה, היא באמת
מתכוונת לזה. היא לא בוחנת את העולם כדי לבדוק למי היא חשובה,
כי כבר ממזמן השלימה עם ההחלטה. נמאס לה מהמצב שבו נמצאת,
מהתסכול, מהיאוש ובמיוחד מהשנאה. כרגע היא לא נמצאת בתחתית אבל
יודעת שתחזור לשם ברגע שמישהו יגיד את המילה הלא נכונה.

המילה הלא נכונה יכולה להיות כל דבר. שחברה תגיד שאין מצב
להיפגש, שההורים יבואו לשוחח איתה על נושאים שכל כך בא לה לשים
זין עליהם או שאחיה המעצבן יתחיל להתנשאות מעליה. כל אלו
תורמים להרחבת המודעות שלה לחייה חסרי המשמעות והתוכן, העלובים
והנחותים.

יותר גדולה מהשנאה לחייה היא השנאה לעצמה. היא מבקרת את עצמה
בכל רגע נתון שבו נמצאת לבדה ויכולה לחשוב. היא מתארת את עצמה
כמשעממת, מתלהבת, קנאית, ביקורתית, חסרת ביטחון, מטומטמת
ושחצנית. הרשימה עוד ארוכה.

לפני חודש וחצי, בעזרת חברה טובה, החליטה שהגיע הזמן לשינוי,
ופנתה ליועצת בית ספר, סיפרה לה כמה רע מצבה. מהצד של גבי,
ליועצת לא היה אכפת כמו לכולם. היועצת אמרה שהיא תפנה לאנשים
הנכונים ותטפל במצב. עברו שבועיים, ואף מילה ממנה.

יום שישי אחד גבי קמה בבוקר והבינה סוף סוף משהו. אחרי שבערב
לפני ניסתה לעשות קצת סדר במח ולא הצליחה להבין כלום. היא
הבינה שהשינוי חיב לבוא ממנה, בראית החיים שלה ושהיא צריכה
להפסיק לראות שחורות.

באותו הבוקר היא לא הלכה לבית הספר בטענה שכואבת לה הבטן. היא
ניצלה את הבוקר כדי לתכנן את הבריחה הגדולה מהחיים. גבי חשבה
שאם תברח כל צרותיה יפתרו. היא חשבה על הכל, על המכתב, על
הציוד, מתי, איפה, הכל.

החליטה שעוד שבוע מהיום חייה ישתנו.

ביום שבת בערב אמא שלה הודיעה לגבי שאחרי חיפושים רבים, מחר
היא הולכת לפסיכולוגית בערב לאיבחון. גבי ידעה שההורים מחפשים
לה פסיכולוג, ולה לא היה אכפת ללכת לאחד למרות שלא האמינה
ביכולת הריפוי שלו.

ביום ראשון גבי שוב לא הלכה לבית ספר כי ממש לא היה לה מצב
רוח. היא נשארה בבית דואגת בקשר לפגישה שיש לה היום. אחר
הצוהוריים התקשרו כמה חברות כדי לברר למה לא באה, היא סיפרה
להם סיפורים, כמו בכל פעם, שהיא חולה ויש לה חום.

הזמן עבר באיטיות רבה ולבסוף הגיע הערב. גבי היתה מאוד לחוצה,
היא לא ידעה מה הולך לקרות שם. היה שם שקט במיוחד, גבי שונאת
את השקט, הוא אחד מהאויבים הכי גדולים שלה. ישבה שם סיפרה
סיפורה בפעם החמישית החודש. הפסיכולוגית שמעה והקשיבה ואמרה
שתיפגש עם ההורים עוד יומים  כדי לספר להם "מה עושים הלאה".

גבי שנאה את הביטוי הזה. בשבילה אין הלאה, אין לה למה לצפות
שמשהו טוב יקרה. לסיכום הפגישה הפסיכולוגית דרשה מגבי שאם יהיו
לה מחשבות מעשיות על התאבדות שתתקשר אליה. גבי לא לקחה את זה
ברצינות היא הבינה שהפסיכולוגית צריכה להגיד את זה כי אם גבי
תתאבד לא יהיו לה לקוחות.

ביום שני ושלישי גבי הלכה בבוקר לבית-ספר ואת אחר הצוהוריים
שלה בילתה במיטה, שקועה במחשבות על עתידה הבא. כההורים חזרו
מהפסיכולוגית פתאום התנהגו לגבי באופן שונה, כדי לא לפגוע בה,
כדי שלא תיכנס לדיכאון בגללם. הם סיפרו לגבי שהסיכולוגית
ממליצה בתוקף לבקר אצל "מומחה" בגלל המחשבות האובדניות.

תמיד השתמשו סביבה במילים "מומחה" ו-"איש מקצוע" או "רופא" אף
אחד לא העיז להגות את המילה- פסיכיאטר. גבי שונאת כשאנשים לא
חותרים למטרה ומסתובבים סביב. היא מעדיפה את האמת בפנים כמה
שהיא מרה.

אצל הפסיכיאטרית היה אותו הדבר כמו אצל הפסיכולוגית, גבי סיפרה
את כל מה שיש לה על הלב וזאת רשמה הכול על דף, חסוי, אסור
לראות. הפגישה היתה ארוכה במיוחד, שעה, שנראתה כמו נצח.
הפסיכיאטרית רצתה לאשפז את גבי אבל ההורים שלה לא הסכימו והם
בסוף התפשרו על כדורים שההורים ישמרו עליהם.

גבי על כדורים שבועיים וחצי, לוקחת כל יום, כמו שצריך. הבריחה
שלה מהחיים לא התממשה, בגלל כל ההתרחשויות.

ועכשיו גבי הרוסה,
גבי רואה רק חושך, יותר נכון היא לא רואה דבר. לא רואה, לא
יודעת, לא מדברת. רק יושבת ושותקת בתוך חדר ענק וחשוך. ויותר
מהכל היא לא מרגישה דבר.