הכל עבר. חיי כמלאך הסתיימו יום אחד, בקיץ החם של 1998. זה היה
הקיץ החם ביותר שזכור לי מימי, כמו גם לזקני המדינה. הים רתח
ביום ובלילה, האוויר היה הביל, לא הייתה הפוגה במשך חודשיים
שלמים. עופות התעלפו ומתו בלולים, קשישים וחולים הובהלו לבתי
חולים. נראה שכדור הארץ כולו מיטגן ומבעבע. שערוריות המין של
קלינטון, הטילים והאיום בנשק מפלצתי, הובילו אותי למסקנה
הברורה שהסוד עומד להתפענח. האנרגיה המינית, כוחות ההישרדות
כולם, עמדו בפני המבחן האחרון שלפני הפיצוץ הסופי. שעת המבחן
התקרבה, ויום הדין התאחר מעט, אולי כדי לחוס על בני האדם. יש
כאלו שסברו שאלוהים נקשר קצת, היסס לפני הפרידה, כמו שקורה לנו
בני האדם, לפני ניתוק מאדם יקר.

בקיץ הזה, הגיע הקץ לעידן המיסטי שלי. הקדושה נמסה כמו זפת
שחורה בדרך מתפתלת במדבר. הדברים החלו להתפוגג כאשר הדמיון שלי
כרע תחת נטל החום. זה הכל. בתחילת הקיץ עוד חישבתי חישובים,
ושוחחתי עם מלאכים, החלומות התחברו לצירופי המקרים, והכל
בסימפוניה גדולה של משמעות צבעונית ובוהקת. היו לי עדויות
ניצחות על גלגולים, שבתאי צבי שוחח אתי מבין כתביו של גרשום
שלום, רבנים מפלבלי קמיעות ולחשים העבירו לי מסרים סודיים
ושלחו אותי למשימות מסוכנות להצלת העולם. בסוף אוגוסט כבר לא
נותר דבר מכל זה. בהתחלה, התפוגגו הפרשנויות הגדולות. יום הדין
כולו התגמד לכדי פיוס - על כוס מים ממותקים במיץ פטל, פושרים
מעט - על מרפסת בפתח תקווה. אחרי כן, החל הפיוס האיטי והסרבני
עם אלוהים. נו טוב, עם כל צעד של התקרבות, התפוגג עוד רב או
מכשף רווי מילים איומות ונבואות. הנחתי לאלוהים לצנן את גופי
שהתרכך בחום הנורא. הנחתי לו לבוא ולפייס אותי, עד שהדברים
יהיו פשוטים. הנחתי לזיכרונות האימה, לרשעותו של אבי, לטיפשותה
של אמי, לקנאותה של אחותי, לכל אלה הנחתי להיות רק מה שהם
ושחררתי אותם מן העלילה המתפתלת עד אינקץ שימיה כימי ישוע
הטוב, ועוד לפני כן. מה עשו אלה, המסכנים, כדי שאגרור אותם
ממקומם בשמיים ליד הורי קשי היום מפתח תקווה ?

ככל שהחום נעשה קשה יותר, מעמסה של ממש, כך נגלתה המציאות לנגד
עיני. כבר לא הייתי זקוקה לשירת המלאכים או לצווחת השדים, כדי
להתבונן בדברים כפי שהם. גרועים ככל שיהיו, ניתן היה לקבל אותם
כפשוטם, כמורכבותם, כמציאותם. נקשתי בידי על הזכוכית והיא פשוט
נמסה והתאיידה, מאפשרת לאוויר הצח לחדור לראותי. לא, זה כבר לא
מלחמת בני אור בבני חושך. אבי, על גניחותיו העלובות בחדר
הילדים בלילות, אינו גלגול של לוחם צלבני אכזרי, ואני אינני
אוה בראון. זהו רק אדם קטן ושפל, אומלל בודאי, שאין לו דבר
עמי. אין לי עוד צורך להסביר אותו לעצמי ולסנגר עליו בפני אף
אחד. אין לי עוד צורך ליישב את הרע ביותר עם הרצון לחיים.
נותרו עגבניות אדומות מלפפון ירוק ועסיסי, בצל לבן, פטרוזיליה
ריחנית, הדברים הפשוטים שאפשר להתענג עליהם. ההפקה הגדולה של
חיי נגמרה, והמסך ירד מעליה לקול אנחות הרווחה של הקהל אחוז
הבעתה. אלוהים נשאר כמובן, וגם המלאכים, אך הם באו כאשר נקראו,
בערב שבת, ובעת שהמוזה הניחה לי לכתוב קצת מילים של נחמה
לדורות הבאים.

את החלל הגדול שבו ריחפו הדמיונות והמחשבות הגדולות מלאה
עצבות, ערגה למשהו שמעולם לא היה. אימא. אימא שלא חיבקה, ולא
הגנה, ולא אהבה. החלל הצטייר עתה בבירור כחסר כואב, שכמו כל
צער, אפשר לאמוד אותו, לחפש לו פתרון או נחמה, לחבק אותו.
החמסין המשיך להכות בירושלים ללא רחם. אלוהים בקש להסיר את
המחיצה האחרונה בינו ובין המציאות. הוא רצה כבר להיות העגבנייה
האדומה, והמלפפון. לא יותר, לא פחות. נעמדתי בחצר בנחלאות,
הקשבתי רב קשב למלמול האינסופי, החדגוני, של בתי הכנסת
הכורדיים. אין לי צורך להוציא עוד ניצוצות מעיראק כדי לגאול את
העולם, העולם כבר נגאל. סך הגאולות הפרטיות נראו בהחלט גמול
ראוי, לקרבן הנורא של המשיח. הייתי עכשיו סתם אישה לא צעירה,
בודדה, בעולם. הבדידות הייתה קשה, אבל לא בלתי נסבלת, עד שאי
אפשר למלאה באנשים אמיתיים. מעבר לגדר האבן המתפוררת, במקום
שבו הגפן לא צמחה, ראיתי את בתי השכנים, מחלון אחד הציץ גוף
חלק, בטן או גב של בחור צעיר. רציתי להרגיש את היד שלי על
העור, רציתי לטעום את החיים, להספיק את כל מה שלא עשיתי, לבלוע
את הזמן שהלך לאיבוד בעולמות האחרים. סלחתי לאימא שלי, סלחתי
לכל מאחזי העיניים שבאו במקומה במשך הדרך, סלחתי אפילו לאבא
שלי, לאחותי עם המבט המר. כולם רק חיפשו את אושרם.

נותרתי לבד, ללא ההדרכה של הסימנים, ללא הקולות הרחוקים, רק
אני והניסיון שצברתי, רק אני וסך כל הכשרונות והכישלונות
שבורכתי בהם. ידעתי שאוכל להסתדר, לכבוש עולם זה, את פיסת
הקרקע המיועדת לי, את סך האהבה, היצרים, היצירתיות שהוקצבו לי,
לא יותר ולא פחות מכל אדם אחר. הדברים היו בהישג ידי לפתע,
פשוטים יחסית. המלאכים נפרדו ממני לשלום כאשר משק כנפיהם הזוהר
מקרין כתמי אור על גג בית הכנסת הסמוך. אני יודעת שהם שם,
במרחק בטוח, שומרים עלי, נכונים לבוא בכל רגע לעזרתי. כבר אין
צורך לאחוז בציצת הכנף חסרת הממשות שלהם, אין צורך לכעוס כאשר
אינם מגיעים בזמן בדיוק. מקומם הוא שם, מקומי כאן, לפי שעה
נאלץ להיפרד, למעט מפגשים קצרים ונפלאים מעל דפי הספרים
שיבואו, השירים שייכתבו, הפלאים שייעשו במציאות עצמה בלבד.
קולו של ילד, גם אם לא שלי, טעמו הטרי של הסלט, קולה הערב של
זמרת ברזילאית, כל אלה ימשיכו להזכיר לי את הימים ההם שבין
העולם הזה להוא. אני פה, אני מקבלת את העולם כפי שהוא, אני
רואה את בריאתו בכל דבר, במציאות. ובאמת, פלא גדול, לית אתר
פנוי הימנו.




באותו קיץ, כך אמרו לאחר מכן המיסטיקנים, הפך אלוהים את ליבו
לאהוב את יצירי כפיו, בני האדם, ושינה את מהלך הבריאה מקצה
לקצה. לא עוד מעגל אינסופי של חטא ועונש, אלא תהליך של ריפוי
וחמלה. הציניקנים, אשר המשיכו לפטפט ככל שהשיג שיכלם, הטילו
ספקות גם בידיעה מרעישה זו, כפי שצקצקו בשפתיים מעשיות בזמנים
אחרים בתולדות ההתגלויות הגדולות. עבורי היה זה הסימן לו
המתנתי מאז שזכרתי את ניצוץ נשמתי, לאחר שנחצב מתוך האיינות
הגדולה, אותה עיסה חסרת מודעות המייחלת לאור.
ואולם, לא פחות משלוש שנים חלפו לפני שהצלחתי לזכור את המהלך
כולו, ולהבין את נפתולי הדרך.