במשך החיים אני עוברת הרבה דברים.
המומחים מכנים אותם:משברים.
הזמן המעצבן ביותר הוא כשענן הגועל ממלא את חדרי.
כשהעונה שלו מגיעה, אני נושמת אדים של כעס.
כל מי שמתקרב אליי-דורשת שיתרחק בחזרה!
צועקת כל כך חזק שהיחידה שמסוגלת להקשיב לעוצמה,היא אני.
חוששת שבקרוב הענן יחזור שוב.
יש את כל התסמינים: דמעות נשפכות בלי סיבה, זעם עצום מתאסף
בתוך חדריי גופי, האנרגיה נודדת למקום אחר...רחוק מכאן.
וכשהעונה תגיע, כשאני אשב בתוך הענן בחוסר אונים, אפחד שלא
תבין אותי. שתחשוב שהשתנתי.
כי לדבר איתך אני לא אצליח, הענן סמיך מידיי בשביל שקולי יבקע
מתוכו.
גופי יהייה סגור, ראשי יהייה אטום, עיניי חסומות- לכן יראו
בגוונים של שחור. "היי!" כמעט פספסתי איזה כתם לבן שהיה מונח
בצד. כמעט ונסחפתי למערבולת.
בבקשה, שמישהו יעזור לי לפתוח חלון.
אולי, במיקרה משב של רוח יכנס ויעלים את הכל.
ואז אני פשוט אשב עם עצמי,אחשוב על התקפוה האחרונה שכוסתה
בערפל...יש סיכוי אפילו שאחייך.