כאב חד בחזה, נשימות רדודות, לחץ ביד שמאל, דופק מהיר, אני לא
יכולה לנשום, אני לא מבינה, מה קרה? כשל מערכות? אני יודעת
שאני מתפרקת אבל עד כדי כך? ופתאום, הקלה, בלי כאב, הכל נגמר,
"מה קרה?" אני שומעת מישהו אומר, אני פותחת את העיניים לאט
ומגלה שאני שוכבת על מגרש הספורט, וחבורה גדולה של אנשים בוהים
בי, בנים, בנות, מורים ומורות כאחד, "אני בסדר" אני מצליחה
למלמל, "אבל מה קרה?" אני שואלת אותם, "למה אני על הרצפה?"
"היית באמצע הריצה כשפתאום נפלת והתחלת להתעוות" אומר אחד
התלמידים, אני לא מזהה אותו אבל הוא נראה לי מוכר, "אהה" אני
אומרת, ואז אני נזכרת, הילד לומד איתי בכיתה, קוראים לו גיל,
אבל אני לא זוכרת יותר מזה, "המורה שלי עוזרת לי לקום ואומרת
לשתי בנות לקחת אותי לחדר מורים, ואני הולכת כאילו כלום, כאילו
שלא כאב לי בכלל, כאילו שלא נפלתי על הרצפה בכלל, "נטע? את
בטוחה שאת בסדר?" אחת הבנות שואלת בחשש, "בטח" אני עונה, מי
זאת? אני שואלת את עצמי, אני מנסה להיזכר אבל לא מצליחה, לא
נורא, בדרך לחדר המורים, אנחנו פוגשים באיזה אחד שגם את שמו
אני לא יכולה לזכור, "נטע" הוא קורא, ואני מסתובבת, "מה קרה?"
הוא שואל "את נראך כאילו מתת וחזרת לחיים" "זה כמעט מה שקרה"
אומרת הבת השניה, איך קוראים להם אני תוהה, "אתה מבין, יובל,
היינו באמצע ריצת 2000 כשפתאום היא נפלה על הרצפה והחלה
להתעוות, עד שהספקנו להגיע אליה היא הפסיקה, ועכשיו היא טוענת
שכלום לא קרה לה ושהיא בסדר, 'אלון' כפי שהם קראו לו, הרים א
ידו ונגע לי במצח, והזיז אותה מהר כאילו נגע במים רותחים, "היא
בוערת" הוא אומר לנו, "נטע, את בטוחה שאת בסדר?" הוא שואל,
"כן, לעזאזל" אני עונה בקוצר רוח, "טוב, פשוט את ממש רותחת, זה
לא נראה לי בריא במיוחד..." הוא אומר בחשש, "תודה, אמא" אני
אומרת בזלזול ומתחילה ללכת שוב לכיוון חדר המורים, " נטע חכי"
אני שומעת, אוף, מה עכשיו? אני חושבת לעצמי, אני מסתובבת ואני
רואה את הילד ההוא, גיל, "מה?" אני שואלת, " שלחו אותי לבוא
אתכם, אחרי הכל אנחנו חברים ואני דואג לך..." הוא אומר כמעט
בלחישה שרק אני שומעת חברים? אני תוהה שוב, מעניין למה הוא
מתכוון... "טוב" אני אומרת, "בואו נלך", ואנחנו מתחילים שוב
ללכת, כשאנחנו מגיעים לחדר מורים, אנחנו מתיישבים בחוץ ומחכים
"למה אני פה?" אני שואלת, אבל לפני שמישהו מספיק לענות, מתחיל
לכאוב לי שוב בחזה, שוב לחץ ביד שמאל, ואני לא מצליחה לנשום
"נטע" אני שומעת מישהו קורא ואז אני מאבדת את ההכרה.
"נטע, נטע את שומעת אותי?" אני פוקחת עיניים, "מה קרה?" אני
שואלת למרות שאני יודעת את התשובה, אני מסתכלת סביבי, אני
מבינה שאני כבר לא בבית הספר, אלא בבית החולים, ההורים שלי
לידי, גיל גם שם ושתי הבנות ממקודם, לידם עומד אחד הרופאים,
אני מזהה אותו בגלל החלוק "נטע, איך את מרגישה?" הוא שואל,
"אני בסדר, אבל קצת כואב לי בלחי" אני עונה "זה בגלל שנפלת
במדרגות" והוא אומר, הוא מסתכל על ההורים שלי, על גיל, ועל
הבנות בעצב, "מה?" שואלת "מה קרה?" אמא שלי מתחילה לבכות, אני
מסתכלת עליה, על אבא שלי, על גיל, על הבנות, לכולם יש דמעות
בעיניים, "תספרו לי, מה קרה?" אני אומרת בכעס, "נטע" אומר
הרופא, "זה לא קל, אבל, יש לך מחלה סופנית, ונשארו לך רק עוד 3
חודשים בערך לחיות" הוא אומר ואז מוסיף "צר לי, אבל אין דבר
שניתן לעשות" אמא שלי עכשיו בוכה חזק יותר, כולם כבר בוכים,
ואני, אני בשוק, לא מעכלת את זה, אני? הולכת למות בעוד 3
חודשים? לא יכול להיות! "נשאיר אותך עם גיל" אני שומעת את אמא
שלי אומרת בבכי, "אנחנו בחוץ" כולם יוצאים מהחדר ואני וגיל
נשארים, "שב לידי" אני אומרת לו והוא מציית "נטע" הוא אומר,
"אני מצטער" "על מה" אני שואלת, "על שאין לי שום דבר לעשות, על
שאני לא יכול להציל אותך, על שאני לא יכול לבוא אתך לאן שאת
הולכת" הוא אומר וקולו נשבר, עכשיו הוא בוכה כמו ילד קטן, פשוט
נותן לזה לצאת "די, גיל, אל תגיד את זה, אני לא כועסת, זה
אפילו די אשמתי או תשאל אותי" אני אומרת בניסיון לנחם אותו
"איך זה אשמתך?" הוא שואל בקול חנוק מבכי "זה הגוף שלי שהחליט
לקרוס בגיל 18, זה לא בגללך, זה לא בגלל אף אחד" אני אומרת,
"גיל, תשמע" אני אומר לאחר זמן מה בקול רציני, "מה?" הוא שואל,
עדין בבכי, "אני רוצה לנסוע לאנגליה, לסקוטלנד ולאירלנד, אני
חייבת לפני שאני אמות ואני רוצה שאתה תבוא איתי, כמשאלה
אחרונה, אני רוצה לבלות את שלושת החודשים האחרונים שלי אתך
באנגליה" אני אומר, "טוב" הוא אומר, "כל דבר שתרצי" הוא קם,
ויוצא מהחדר, שתי הבנות נכנסות במקומו "נטע" הן אומרות יחד
בקול חנוק, אין להן מה לומר, אני רואה את זה בעיניים שלה,
"ג'ינס, יעל, "אני אומרת "אני אתגעגע אליכן", ג'ינס פותחת את
הפה להגיד משהו כשפתאום הדלת נפתחת וחבורה של אנשים נכנסת,
"נטע" אומר אחד מהם שאני מזהה כיואב, לידו עומד גל, ולידו גיא,
גלעד, איילת, הדס, נוגה, איתי, יובל, לונאי, איתי דוד, נעמה
ויידמן, שירי, ניר, זיו... ובעצם כל חוג 68, וחוג 12 "כולכם
כאן" אני אומרת "מה קרה לך נטע?" שואל יואב, "אני גוססת" אני
אומרת בחיוך סרקסטי "מה?" הם שואלים כולם יחד "כמה זמן נותר
לך?" שואל גיא, אני רואה שכולם בשוק רציני, איך יכול להיות? הם
שואלים את עצמם, "3 חודשים, בערך" אני עונה "מה?" שואל ניר בפה
פעור "3 חודשים?" "כן אני עונה, "ואני מתכוונת לבלות אותם
באנגליה" אני אומרת, "אנחנו גם באים" אומר גל, "לא ניתן לך
לבלות אותם לבדך" אומר גלעד, "אם אתם מתעקשים" אני עונה
"בהחלט" אומרת שירי "תודה" אני אומרת להם, "לא משנה עד כמה
אמרתי לכם בגיל 15 שאני רוצה למות, זה לא נכון, אני לא רוצה
למות, לא עכשיו, לא אף פעם" דמעות מתחילות לעלות בעיניי "אף
אחד לא רוצה למות" אומר עודד, "אף אחד".
חודשיים אחר כך, היינו כולנו באירלנד, בתחנה האחרונה שלי
בדרכי, העיוותים והכאבים הפכו ליותר ויותר קשים ובפרקי זמן
קרובים יותר, ורוב הזמן הייתי בכסא גלגלים, אבל לא היה איכפת
לי, הייתי מוקפת חברים, וגיל היה איתי, הם כולם היו שם בזמנים
הקשים ובזמנים הטובים, ואני מודה להם על כך, אחרי חודשיים וחצי
של הסתובבות באנגליה, סקוטלנד ואירלנד, אחרי שראיתי את מה
שרציתי לראות, את הנופים המדהימים של כל ארץ, אחרי שפגשתי
אנשים נהדר, אחרי שנהנתי כל כך, קראתי לילה אחד לכולם, "טוב"
אמרתי, "אחרי כל הזמן הזה שנהננו כל כך, יש לי בקשה אחרונה
מכולכם" אמרתי והסתכלתי לכל אחד מהם בעיניים, "הבקשה היא שאחרי
שאני אמות, שרפו אותי ופזרו את האפר ברוח שליד הסטונהנג'" "מה
שתרצי נטע" הם אומרים בקול מהוסס "תבטיחו לי שתעשו זאת, אני לא
רוצה קבר קבוע, אני רוצה להתחבר ליסודות, כמו שאומרים 'מאפר
באנו ולאפר נשוב' אתם מבטיחים?" אני אומרת בקול תקיף "כן נטע"
הם עונים, אני מחבקת כל אחד ואומרת להם לשמור על עצמם, ונפרדת
מהם, רק גיל נשאר בחדר, "גיל" אני אומרת לו "מה?" הוא שואל
"אני רוצה שתבטיח שלא תעשה משהו קיצוני אחרי שאני אמות, שום
דבר, תבטיח!" "טוב, אני מבטיח" הוא אומר, אבל איך שהו אני לא
משתכנעת, בבוקר, כבר לא קמתי, גופתי שכבה קרה, אפורה ודוממה על
המיטה, גיל ישב לידי ובכה, הוא בכה יותר חזק מאשר ילד שאיבד את
הוריו בגיל 5, כולם נכנסו לאט לחדר, בוכים חרש, הוא קיימו את
בקשתי ושרפו את גופתי ופזרו את האפר ליד הסטונהנג', וכך כל כמה
שנים הם באים לסטונהנג' ביום מותי וכבד את זכרי, אוי כמה שאני
אתגעגע אליהם...