New Stage - Go To Main Page

אלעד זעירי
/
כמו לאסי

ושוב דפיקות בדלת.
אני אפילו לא צריך להסתכל בחור ההצצה בשביל לדעת שזאת היא. היא
כמו לאסי, לא משנה כמה מנסים להרחיק אותה, היא תמיד חוזרת
חזרה. שם, בחוץ, מבעד לחור ההצצה אני רואה אותה דופקת פעם
נוספת על הדלת, כאילו זה מה שיעזור, ומכווצת את השפתיים בכדי
למרוח את השפתון. עומדת בקור בשמלה ירוקה וחושפנית, מהסוג
שמספק קורס חינוך מיני מזורז לילדי השכנים שחולפים ממול ובוהים
עם פה פתוח, מהסוג שהחרדים היו רוצים לבאר מהעולם, מהסוג שהיא
יודעת שאני לא יכול לעמוד בפניו. איך שהמותניים שלה לחוצות
בתוך הבד הרך הזה, והחזה שלך מתלבש בדיוק במקום, מורם גבוה.
היא יודעת שזה משגע אותי.
היא עומדת שם, מנסה לא להראות שהיא קופאת מקור ושולחת יד
קדימה. לוחצת על הזמזם.
"רק רגע", אני צועק מבעד לדלת ורץ לסלון, לנסות ולסדר עד כמה
שאפשר ולהחליף מכנסיים למשהו שלא מלא כתמי קטשופ ישנים.  בקשר
או לא בקשר, עדיין צריך לנסות להראות טוב כשאפשר.
שתי שניות אחר כך ואני ניצב שנית מול הדלת, נושם עמוק ואומר
לעצמי שוב ושוב - שתי דקות. שתי דקות וזהו, אני לא צריך אותה
ולא רוצה אותה. שתי דקות וזהו.
"לבשת את המכנסיים הפוך", היא אומרת מיד כשאני מכניס אותה
פנימה, צועדת פנימה באלגנטיות וסוגרת את הדלת מאחוריה. ואני
כבר יודע, מרגיש את זה בתוכי, שטוב לא ייצא מזה.
בטבעיות היא נשכבת על הספה, נשענת אחורה ומביטה עלי. "הרבה זמן
לא ראיתי אותך", היא אומרת, "התגעגעת אלי?". וכשהיא אומרת
'הרבה זמן' ומביטה עלי עם החיוך השובב הזה זה נראה כאילו באמת
עבר הרבה זמן מאז התראנו, אבל זה לא יכול להיות יותר משבועיים
מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. גם אז, כמו בפעם הקודמת, הבהרתי לה
את עמדתי. עמדתי מולה והסברתי לה בתוקפנות, בטון החלטי, שזה,
נגמר בינינו, ואני לא רוצה לראות אותה יותר. היא רק חייכה.
והנה היא עכשיו, שוב, משתרעת אחורה על הספה, מותחת את הרגליים
קדימה ומשאירה לי בדיוק מקום מספיק בשביל לשבת לידה, ככה שנהיה
קרובים זה לזה, ככה שנהיה צמודים אחד לשני.
"למה את פה?", אני שואל אותה. אני לא צוחק. "אמרנו שזהו, נכון?
אז למה את פה? מה את עושה כאן עכשיו?".
החיוך שלה רק גדל והיא מושיטה יד אל עבר הכתף שלי, מלטפת. "אל
תהיה כזה עצבני", היא אומרת, "תירגע".
אני רוצה לקום ולצרוח עליה עד שהיא תעזוב, להבהיר לה פעם אחת
ולתמיד שאני לא רוצה לראות אותה פה יותר, שמה שהיה בינינו כבר
נגמר ולעולם לא יחזור.
היא שולחת את ידה מטה ופתאום אני משותק.
אני יודע שזה לא בסדר, שזה לא מה שצריך לקרות, אבל אני לא יכול
לעשות דבר. היד שלה נשלחת למתניים שלי ולפני שאני מבין מה קורה
המכנסיים שלי זרוקים אי שם על הרצפה, אני יושב חצי ערום על
הספה והיא רוכנת כלפי מהרצפה.
אני מנסה להגיד לה לא, אבל כל מה שיוצא זה מספר אנחות. היא
משחקת בי, אני נתון לשליטתה.
היא ממשיכה, עם המבט המשגע הזה בעיניים שלה, נעוץ בי. שנינו
נשאבנו עמוק לתוך פרץ המיניות הזה וזה לא נגמר עד שאני פולט
מספר אלפי ילדים פוטנציאלים על פניה ונשכב על הספה סחוט ומזיע.


אחר כך היא קמה וניגשת להתנקות. אחר-כך היא עושה מקלחת, לוקחת
משהו קטן לאכול, רואה קצת טלויזיה.
כבר בוקר עד שהיא נזכרת שהיא חייבת לזוז. אני מנסה לסגור את
הדלת והיא דוחפת את הראש בחיוך, שואלת "אני אראה אותך שוב?"
ואני אומר כן, בטח, למרות שאני באמת אומר לא, נמאס לי ממך, כמה
זמן כבר אפשר למשוך את הקשר הזה? אני לא רוצה אותך עוד, מספיק
זה מספיק. אבל אני יודע שזה לא משנה, מה שאני אגיד - היא כמו
לאסי, לא משנה מה אעשה, מה אומר לה או כמה אנסה להרחיק אותה
ממני, תמיד היא תחזור אלי חזרה הביתה.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 1/4/02 12:54
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אלעד זעירי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה