נדמה כי היה רק אתמול,
כשאפשר היה לחלום על הכל.
אך כעת אינני יודעת,
כעת, אינני שומעת.

העלה היבש נושר מהעץ,
רוח קלה נושבת.
האדם עושה את אשר הוא חפץ.
כעת, אינני הולכת.

למה העלים נושרים בסתיו?
למה קשה לי לנשום עכשיו?
למה נהרות זורמים לים?
ולמה אני, פשוט לא כמו כולם.

נדמה כי היה רק אתמול,
כשאפשר היה לחלום על הכל.
וכעת, אני כאן,
חלף לו הזמן.

ערגה כמוסה, חוזר הניגון
זכרון מתקתק, משתובב ברינה
האם זו אני? או אותה בחורה...
האם זה היה? או חזיון, יד הדמיון..

הפשטות של חיי
נפרשה לעיניי
אך מאוחר להשיב,
את מה נגמר.

נדמה כי היה רק אתמול,
כשאפשר היה לצחוק על הכל.

ונכון, העתיד עוד קורץ.
אך כרגע, ההווה מעקצץ!
ונכון, אני ילדה
ולכן, אני משיבה:

                  פחדתי אז
               אפחד גם כעת
                   מהשקט