זה קרה ביום שישי בערב, בארוחת הערב המשפחתית השבועית המסורתית
אי שם בין צלי הבקר לכוס קפה ועוגה, מעשה ידיה של אימי.
כך סתם פתאום לא יכולתי לנשום, לא יכולתי להיסתכל בפרצופיהם של
אף אחד מבני משפחתי, פתאום כל כולי הייתי על סף דמעות, מהר
ברחתי לשירותים, שאף אחד לא יראה אותי כך ויתחיל לחקור ולשאול
ולבסוף כולנו נשב ונבכה, לא אי אפשר, צריך להיות חזקים, כך עוד
משכתי שעתיים, עם דמעות בעיניים ומבט עצוב דבוק לפרצוף, עד
שלבסוף זה קרה, אחי סוף סוף החליט לפרוש הביתה, הרי רק לרגע זה
אני מייחלת כבר שעתיים, ברחתי החוצה יחד איתו, סוף סוף קצת
אויר, אבל עדיין לא, צריך להיות חזקים ולא להישבר, כך הוא הביא
אותי לביתי, מנהג מגונה בתקופה האחרונה מאז שאני מסתובבת בחיים
ללא מטרה וכמובן ללא אוטו, כל הדרך שתקנו, כל הדרך בהיתי דרך
החלון, כמובן חוץ מאותו הרגע שפניתי בחיפוש אחר טישו ומיד מבטי
הופנה שוב לחלון, עדיי ןלא הבנתי מה קורה לי, אבל הדמעות עמדו
שם, כאילו חיכו לעוד מעט ואני כה תמימה לא ידעתי, לא הבנתי,
הנה כבר הגענו, לא החלפנו מילה כל הדרך הארוכה, אני אוספת דברי
ובאה לצאת מהאוטו, אחי שהבין שדבר מה לא כשורה, אבל לא הבן גם
הוא, פנה ושאל האם אני אולי רוצה את האוטו, אולי הוא ידע, אני
עדיין לא הבנתי מאומה, התפלאתי, אמרתי לו, הרי אם הייתי רוצה
את האוטו הייתי מבקשת, כבר לא יכלתי להמשיך, אמרתי לו תודה
ולהתראות וברחתי מהר, לפני שימשיך לשאול, רצתי לי במעלה
המדרגות לביתי הקט, הנה הגעתי לשקט אף אחד לא יפריע לי עכשיו,
איש לא יעצבן, אולם איך שנסגרת הדלת מאחורי, הדמעות התחילו
לזרום, כאילו שרק לרגע זה הן מחכות כבר שעות, זורמות להן כמו
ששנים רבות לא זרמו, ורק באותו רגע, באותו רגע קטן צפו ועלו לי
זכרונות, געגועים, חיוכים, רק באותו רגע הבנתי מה קרה לי ועל
מה כל המהומה, סבתא.
הרי היא נפטרה לפני יותר מחודש וכל אותו הזמן הייתי עם דמעות
בעיניים, חזקה לכולם, בעיקר לאימא, אבל בעצם לכולם, כבר שיותר
מחודש אני מסתובבת כך אומרת לכולם ובעיקר גם לעצמי, תהיי חזקה,
חייבים להיות חזקים, הרי היא הלכה כמו שהיא רצתה, ככה בשינה,
ללא כאבים מיותרים, ללא השפלות מיותרות שכל כך פחדה וחששה מהן.

כן עכשיו זה קרה, ללא כל אזהרה, כך נשברתי לי לעצמי ביום שישי,
הרי רק עכשיו החיים לכאורה חזרו לשיגרה לארוחות הרגילות של יום
שישי והיא לא שם.
כן, גם לי מותר לבכות, להישבר, אבל אסור שאף אחד ידע, אסור להם
לדעת שנשברתי, אסור להם לדאוג גם לי עכשיו, פשוט אסור.
הבכי לא פסק, כבר כאב לי הראש והייתי עייפה, אך כלום לא הואיל,
בהיתי לי ככה מול הטלויזיה, לא עניתי לטלפונים, נתתי למזכירה
לענות, מה יש ? לפחות שיחשבו שאני מבלה ולא יושבת כאן בוכה על
סבתא שכך הלכה לה לעולמה, הלכה לה ממני, לא זוכרת איך זה
הפסיק, אולי פשוט הן נגמרו, אולי הכאב ראש היה גדול מידי,
הלכתי למיטה, ללא כל יכולת להירדם, המחשבות רצו לי בראש, בין
ההגיון לגעגוע, מתישהו אי שם כשהאור החל להפציע הצלחתי סוף סוף
להירדם.
נשאר לי רק הזיכרון המתוק, סבתא שלי.

מוקדש לסבתי ז"ל.