מסתובב בין רחובות דלוקים, מוטרפים. חצי הולך חצי רץ, כפות
רגליים קטנטנות מתופפות ברצפה. אור אפלולי שמצליח להיות כהה
ובהיר בו זמנית עוטף אותי ויורד מהתקרה. תקרה? לפני שניה לא
הייתה פה אחת כזאת, לפני שניה היו פה רחובות.
פונה שמאלה, פותח דלת ונכנס לאגף שכן. קירות החדר מגחכים אלי
ומתערבלים לשבלולים אפורים שקופים. הכסא פוער את פיו וקורא לי
לשבת, לאכול רגע משהו. קופסת ווינסטון (לייט) זוחלת לה אל קצה
השולחן, מתכוננת לקפוץ, והשולחן בעצמו מתחנן, בוכה אליה שלא,
שלא תעשה את זה. החיים לא מורעלים, לא שונאים אותך, ואת גורמת
לאחרים אושר, לא?
אני תופס אותה מטר מהרצפה, מוציא אחת ומדליק.שאיפה ארוכה,
אח... מנער את הראש ונכנס לאמבטיה. הקופסה תופסת פינה בכיס
שלי. מבסוטה עד הגג, וכבר מקשקשת עם המצית, שבעצמו היה על סף
קפיצה לפני שנדלק.
המראה קורצת לקראתי, והכיור כבר מבעבע מרוב אושר. האסלה רוקדת
עם עצמה בפינה ממול, חופרת לתוך החרסינה. אין מי שיעצור אותה,
היום היא מפרקת עד הסוף. סוגר את הברז. האדים מציקים לסיגריה
ואין לי כוח לתלונות שלה אז יוצא בחזרה החוצה. רגע, לא היה פה
שולחן?
פותח עוד דלת.
קירות בטון גבוהים לוחשים אלי, המדרכה מרוחה בצד ובקושי מרימה
את הראש. דורך עליה וממשיך, למי בכלל אכפת ממנה? חוץ מזה, גם
אם אני נורא רוצה, לא יכול לעצור. בכל פינה מתחבא איזה מניאק
שמציק לי, לא נותן לנוח.
לא חם ולא קר, לא שבע ולא רעב, לא ערני ולא עייף. אין שום
תחושה מוגדרת. לא קיים כלום חוץ מההרגשה עצמה, שיש שם משהו. לא
יודע מה, הוא לא מוגדר כל כך, אבל הוא שם. יושב לי על העורף
ומסתובב יחד איתי כל פעם שנדמה לי שעוקבים אחרי.
מחפש אותו בנרות, כבר שעות שאני מסתובב פה ומחפש. מה שמחזיק
אותי, זה התקווה שאולי, אולי, אם אמשיך מספיק רחוק, אני אצליח
לאבד אותו, או שיתעייף ואתפוס אותו מסביב לפינה. ממוטט על
מדרגה, מתנשף, מנסה לנשום כמו בנאדם.
נמאס לי, כמה זמן כבר אפשר לחפש משהו שאתה לא יודע מה הוא?

פעם חיפשתי גבינה. רצתי במסדרונות צרים וארוכים, פניתי ימינה
ושמאלה לפי הריח ורצתי עד שהגעתי. חיים מאוד פשוטים, בלי
סיבוכים. תרוץ מהר, תפנה פה ושם, ואם טעית תסתובב ותחזור עד
שהריח יקרא לך שוב. איכשהו, הגבינה תמיד הייתה מקולקלת, מסריחה
ומכוסה בעובש. כנראה שלא רצתי מספיק מהר.
אני לא אומר שאני עכבר, להפך. אני ממש לא עכבר, רק במקרה יש
עלי עכשיו זנב קצר ואפור, אוזניים קטנות ושערות על האף. פשוט
נורא כיף לרוץ אחרי גבינה, במיוחד אם אתה מגיעה לפני שהתקלקלה.
זה מין הובי קטן ונחמד שפיתחתי עם השנים, בונה קצת הכושר ושומר
על הגוף.
לא ממש זוכר מתי, אבל בסוף גילו לי שכל הקטע עם הגבינות הוא
שהן יסריחו, ושיראו מקולקלות כי ככה הן יותר איכותיות. ואז כבר
נמאס לי מהעניין, כי הלכה התקווה למצוא גבינה סבבה.

צלילי פסנתר, אקורדים ישנים מסרט מצויר נכנסים באוזניים
ומרימים לי את הראש. קטע קשוח, צורם, צועק ומתריע אז אני עושה
מין חצי סיבוב במקום. חצי סיבוב, אבל מספיק בשביל לקלוט חתול
ענק. מתנשא על שתי רגליים, פטיש ענק ביד, מתקרב בריצה.
מרים רגליים ורץ, בורח, נמלט.
בזווית הקטנה של העין, אני קולט אותו מוריד מכה למדרכה. מסכנה,
רק התרוממה קצת, בקושי נשענת על מרפק, וכבר מרוחה שוב למטה.
התקרה סופגת שפשוף, אפילו שריטה מפטיש מתרומם, ועוד מכה מרעידה
נוחתת טיפה לפני הרגליים שלי.
מסכי טלוויזיה מדברים מלמעלה, מקרינים את המרדף בשידור ישיר
ואני בורח מהר, מנסה לאטום אוזניים שלא לשמוע כלום. אסור
לעצור, צריך להמשיך ולברוח, יש חתול במרדף, ועדיין אני מחפש.
דלת צדדית נפתחת ונטרקת. אני חותך ימינה, אליה, מגלה פתאום
שהיא צהובה ועגולה, כמו גלגל גבינה ענק, או מין סמיילי מעוות
עם בדל סיגריה ענק בצד של הפה, יעני ידית.
נשימה מהירה.
לוחץ על הבדל, כמה גצים עפים מהקצה אבל הדלת נפתחת ואני בפנים,
בטוח. ההוא עדיין מציק לי מאחורה ואני דופק סיבוב מפתיע ושוב
לא רואה כלום, רק הסמיילי מחייך בטמטום. מה אתה כזה מבסוט,
הא?
בחדר יש רק מיטה. ריקנות לבנה, טוטאלית ומיטה רחבה. כריות
ומצעי סאטן, שמיכת פוך שוכבת מבולגנת על המזרון והמזגן מקפיא
לי את התחת.
המיטה קוראת לי, מפתה אותי להיכנע לעייפות. פתאום אני באמת קצת
עייף ובא לי לישון. כבר שעות שאני מסתובב פה בין חדרים. בורח
מחתולים, פותח וסוגר דלתות, מחליף תקרות בקצב של גרביים, מציל
קופסאות ווינסטון מהתאבדות וסוגר ברזים מאושרים. מה בסך הכל
רציתי, למצוא קצת גבינה? לא מגיע לי קצת שקט, לישון?
צעד קטן ועוד אחד. הפוך נורא מפתה  והגוף מת להתפנק בסאטן.
מתקרב למיטה, נשכב לרגע, מרגיש את המזרון. העיקר עכשיו זה
לנוח, לתפוס שעה שעתיים שינה. מתרווח, מתכסה טוב טוב, אפילו
מכניס את הזנב מתחת לפוך, ידיים תומכות מאחורי הראש ועוצם
עיניים.

תום ניתק את האלקטרודות מהראש של ג'רי, כיבה את המחשב ושם לו
חתיכת גבינה צהובה בכלוב.
משמרת ארוכה הייתה לו, ומחר יהיה גרוע יותר.
מחר הוא נותן לו שפיץ.