[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רונית כץ
/
פרפרים בבטן והכל

דפקתי שלוש דפיקות על הדלת והמתנתי. פעם הייתי מצלצלת בפעמון
כשהייתי מגיעה לבית של מישהו, עד שבאיזו פעם, מזמן, איזו חברה
אמרה לי שזה לא מנומס ועדיף לדפוק כי "אם הם ישנים?". המתנתי
משהו כמו דקה, לדעתי, ואף אחד לא ניגש לפתוח, אז החלטתי ללכת.
קמצנים. אני מתרימה פעם בחודש בערך בשביל האגודה, ונתקלת בכל
כך הרבה קמצנים שזה לא ייאמן.
עשיתי שלושה צעדים אולי, והדלת נפתחה. מיהרתי להסתובב, ועם
המבט הראשון שנתתי בזה שעמד מולי נתקפתי סחרחורת.
"אה... שלום. אני מה... אה... מאגודת נעמי. ודאי שמעת עלינו,
תרצה לתרום?" אמרתי ולא הבנתי מדוע אמירת המשפט הזה, המשפט
שאני אומרת כמאה פעמים בחודש, דרשה ממני כוחות כל כך עצומים.
"כן, ודאי. אני צריך לחפש את הארנק. זה ייקח כמה דקות. את
מוזמנת להיכנס." הוא אמר וראיתי שהוא לא מסתכל לי בעיניים, אך
גם לא במשהו אחר. הוא היה עיוור.
פתאום תקפה אותי תחושת רעב אדירה, וגם צמא. והסחרחורת שהזכרתי
קודם רק התגברה. אולי אני אכנס. למה לא? אמנם הזהירו אותנו,
המתרימות, לא להיכנס בשום אופן לבתים, אבל לא יכול להיות אנס
עיוור, נכון? אז למה לא?
"תודה, אני אכנס."
נכנסתי והוא לא הורה לי איפה לשבת. הוא הלך ישר לתוך המסדרון
של הבית ונעלם בתוכו. אני התיישבתי על הספה בסלון.
"רוצה לשתות?" הוא פתאום הופיע והעיר אותי מהמחשבות בהן
שקעתי.
"כן, בבקשה. תודה." אמרתי. למה לא? למה לא לשתות?
הוא הביא לי כוס מיץ, אפרסקים אני חושבת. הוא התיישב על כיסא
שניצב ליד פסנתר עץ שחור והתחיל לפשפש בארנק שלו. הוציא שטר של
עשרים, החזיר אותו והוציא במקומו שטר של חמישים.
"חמישים את מקבלת? יש לך תלוש לזה?" הוא שאל בטון מוזר. רגוע
כזה, נעים.
"כן, ודאי. תודה רבה. מעט אנשים תורמים כל כך הרבה. עשרים זה
המקסימום בדרך כלל. אבל בכל זאת מייצרים תלושי קבלה של חמישים.
זה תמיד נראה לי כהבעת אמון בטוב הלב האנושי."
"זה יפה מה שאת אומרת. טוב, לתרום זה חשוב. זה חשוב רק בשביל
שימשיכו לייצר עוד ועוד תלושי קבלה." הוא אמר, חייך ואני הבנתי
אותו.
"איך קוראים לך?" שאלתי ולא הבנתי מה לעזאזל אני עושה. המילים
יצאו לי מהפה עוד לפני שהספקתי לחשוב עליהן. זה היה... נחמד.
"יצחק. אני יצחק. ואת?" הוא אמר בחביבות כל כך... יפה. מעולם
לא נהניתי משיחה כל כך פשוטה.
"אני? אני לאה. קוראים לי לאה. נעים מאוד." מה אני עושה? יושבת
כאן ומכירה את עצמי לזר מוחלט. לא ייאמן.
הוא קם מהכיסא וזה קצת הבהיל אותי. אולי הבהיל זו לא המילה
הנכונה. זה גרם ללב שלי לדלג על פעימה אבל מתוך התרגשות.
התרגשתי. פרפרים בבטן והכל. ואז הוא ניגש לפטיפון שהיה מונח על
שידת עץ חומה, ישנה כזאת. הוא שם תקליט שניגן באופן כל כך לא
צפוי מוסיקה קלאסית. אך! איזה תענוג! בטהובן - הסימפוניה
התשיעית. נפלא.
הוא לא חזר לכיסא אלא התיישב לידי.
"רוצה לאכול?" הוא שאל בפשטות.
"כן." עניתי.
אכלנו לחמניות כאלה, חמות, מתוקות, שזה עתה יצאו מהתנור.
נהניתי כל כך. המתיקות של הלחמניות התפשטה לי בכל הגוף. היה
נדמה שהוא אפה אותן במיוחד בשבילי. כאילו חיכה שאני אבוא, ידע
שאני אבוא.
הוא קם. שוב. ניגש לחלון בקיר שמשמאלנו ופתח אותו.
"לא! אל תפתח את החלון! בבקשה!" נבהלתי.
הוא סגר את החלון, הביט בי וחזר לשבת לידי.
"לאה." הוא אמר בקול רם מאוד. ואז הוא נישק אותי.
לא האמנתי, זה הוא! הוא! זו הייתה הנשיקה הטובה ביותר אי פעם
אז החלטתי להישאר שם לנצח.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
Is adults
entertainment,
killing our
children
Or is killing
our children
Entertaining
adults?


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/3/02 0:21
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רונית כץ

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה