בואו נסתכל לרגע על המדינה שלנו כעסק.
המדינה היא עסק. עסק אשר צריך להרוויח. הרי... כולנו חיים
בשביל כסף, וזה שיגיד את ההפך, כנראה שאינו חי כאן. הוא לבטח
כבר בגן עדן... בודהה שכזה.
אם כך, המטרה - כסף. אז איך משיגים אותו? מה המדינה שלנו
מוכרת? היא לא מוכרת את רמת חיי האזרחים. הרי אז היא תהיה
במינוס גדול יותר מזה הנוכחי. היא גם לא מוכרת את התושבים שלה
(ואם היא כן, אז חבל מאוד).
המדינה מוכרת את עצמה. את המוצרים שהיא מפתחת ויכולה לייצא. את
מקומות הנופש הקיימים בה. את הייחודיות שבאתרים הקיימים בה.
מצד שני, על המדינה גם לדאוג לרווחת התושבים, או יותר נכון -
העובדים. היא צריכה לדאוג לביטחונם (כמו לשים איש אבטחה בפתח
בניין החברה). היא צריכה לדאוג למשכורות. היא צריכה לבטח כל
אחד מהם. לגבש אותם מדי פעם. ויש לה בעיה גדולה. היא לא יכולה
לפטר אף אחד מהם. כי כל אחד מהם הוא בעל מניות בה.
אז מה יש לנו בעסק?
מוצרי ייצוא, מירקות ופירות ועד טכנולוגיה מתקדמת - יש.
מקומות לנפוש בהם - יש.
אתרים ייחודיים - יותר מכל מקום אחר בעולם.
אז מה לעזאזל דפוק כאן?
שני גורמים: המלחמה בין עובדי החברה היהודים והפלשתינאים,
ומלחמת העובדים הקרבה ובאה - דתיים-חילוניים, ספרדים-אשכנזים,
בעלי המאה-ובעלי האגורה.
העסק שלנו הפסיק למכור. העסק לוקח מן העובדים לאבטח תמורת
משכורות רעב בזמן שעובדים אחרים פטורים מעול זה ומרוויחים את
לחמם. הפוליטיקה הרוחשת בין חברי הדירקטוריון המייצגים פלגים
שונים בין העובדים, גורמת לחלוקת דיבידנדים על חשבון משכורות
העובדים. רבים מן העובדים מקופחים, אחרים נהנים, אחרים מפעילים
טרור...
אז כאן כבוד המנכ"ל ופמלייתו צריכים לעצור ולעשות חושבים. הרי
כמה שניסו במהלך כל 53 השנים האחרונות, התוכנית העסקית
הטריוויאלית שלהם - לא הצליחה. או יותר נכון - התמוטטה!
כאן הם צריכים לשבת ולגבש תוכנית עסקית חדשה. לקום ולהמציא
תוכנית חדשה ונועזת. וכאן כבר צריכים להיות יצירתיים.
אז איך אפשר לשווק עסק שכל עובדיו נלחמים האחד בשני? כל משרד
יחצ"נות קטן יכול לראות זאת.
אפשר, למשל, לפתוח אצטדיון חדש בשטחים. אצטדיון שייועד לקרבות
גלדיאטורים בין מתנחלים ופלשתינאים. גם ככה הקרבות הללו
מתחוללים, אז למה לא לשווק את זה? הרי העולם כולו יושב כל יום
מרותק לשפיכות הדמים הזו בערוצי הטלוויזיה. ניתן להם מופע חי!
אפשר גם, לשלוח את הרב עובדיה ואת חברו הרב אמנון יצחק למופעי
סטאנד אפ אוף ברודווי. זה הרי ינחל הצלחה מטורפת.
אפשר לפתוח בקמפיין חדש ליחידות לסילוק פצצות בכל העולם. "קורס
רטוב מזורז בסילוק פצצות". אנשי הנדסה מכל משטרות וצבאות העולם
יגיעו לארץ ויתלמדו בפירוק מטעני חבלה. זה הרי יוריד מהעומס על
העובדים של העסק, ולפחות נשיג איזו תועלת כספית מהעניין.
אפשר לפתוח את מושב הדירקטוריון (הכנסת) למבקרים בתשלום -
כמופע תיאטרון. הרי האימפרוביזציות שם הופכות מדי יום לדרמות
שטחיות יותר מטלנובלות.
אפשר להוציא ספר, בהוצאת אגף ההסברה של העסק, אשר ייתכן בכל
הפרוטוקולים של ישיבות הדירקטוריון ובעלי המניות מאז קום העסק
ועד היום. הספר ייקרא "איך לא לנהל עסק!" ואני משוכנע שכל ראשי
הממשלה, חברי כנסת ואנשי עסקים בעולם יירכשו אותו. הרי כולנו
כבר מבינים שהעסק פה לא עובד. כולנו מכירים בזה. ואם אנו לא
לומדים את הלקחים מטעויות של עצמינו, שלפחות אחרים בעולם
יילמדו מהם.
ואם אנחנו כל כך מיואשים, אפשר פשוט לאמוד את שווי העסק שלנו,
ולמכור את כולו בבת אחת לעסק גדול יותר, ארה"ב למשל. הרי גם
ככה היא קונה נתכים מן העסק שלנו בתשלומים. פשוט, יהיה יותר קל
אם היא תשים את הבוחטה ותיקח את הכל. השקט בטח יחזור. ואולי,
נחזור הביתה עם קצת כסף בכיס, במקום קומץ מניות בעסק שוקע.