לבשתי מכנסיים פרחוניים וחולצת בטן צמודה. שניר לבש מכנסי עור
צמודים ווסט חושפני. עגילים על האוזניים, קצת איפור על הפנים
שלי, ויצאנו.
זה היה אחד הצעדים הראשונים לפני תחילת החזרות. מחזה "נשיקת
אשת העכביש" כבר היה אצלנו בראש, לאחר שעיבדנו אותו מחדש,
הוספנו וגרענו, ועיצבנו אותו לפי הראש שלנו.
והחלטנו, אנחנו הומואים הערב. אני הומוסקסואל נשי, מעודן, לא
כמו כל הקוקסינלים של ת"א, מאדאם, רגיש, לא מוחצן, מולינה שמי.
שניר, היה וולנטין. טיפוס הטרוסקסואל שכתוצאה משהות עמי בכלא,
התאהב בי לאחר תלאות משותפים, ורק להערב, משחק בדמות בן הזוג
שלי. ואנחנו לא יורדים מזה כל הערב. לא משנה במי פוגשים, או
איך מתייחסים אלינו. אנחנו הומואים גאים!
ויצאנו לתל אביב. השעה 11:00 בערב. קודם פלורנטין, ואחר כך
איזור אלנבי.
מעוז סיפר לי שהוא עושה מסיבה שם בפלורנטין, באיזה פאב סגור,
והחלטנו לבדוק את העניין. הגענו לבר אפלולי, כשבפנים מאות
אנשים דחוסים, רוקדים, מזיעים, שיכורים, ובפתח הוא עמד שם,
דור-מן ענק וקירח. ביקשנו להיכנס, והוא עמד שם עם ידיים גדולות
משולבות אחת בשנייה כנחושות. "סגור!" אמר לנו. "אבל מעוז הזמין
אותנו" ביקשנו יפה, "סגור!!!" אמר לנו באדישות, בוחן אותנו מכף
רגל ועד ראש.
לא חשבתי שנרגיש את זה. איפשהו ציפיתי לתגובות, אבל לא חשבתי
שנרגיש אותן בתוכנו. סטירה ראשונה ללב שלנו, ואני, גם בתור
הומופוב מושבע לשעבר, נפגעתי. נעלבתי. נאטמתי, אז התרחקנו משם
קצת.
הדור-מן נכנס פנימה, אז החלטנו לנסות שוב. מישהי יצאה החוצה,
אז ביקשנו ממנה לקרוא למעוז. היא הייתה דווקא נחמדה, הכניסה
אותנו פנימה, לחפש אותו בעצמנו. חצים של מבטים כאילו חדרו לכל
איברי גופינו, חיוכים נבוכים, סלידה, כשניסינו להיות הכי
טבעיים בעולם. שקטים. ומעוז היה שם, חצי שיכור, קפץ עלי וחיבק
אותי. ואני דיברתי בטון נשי שכזה. לא סיפרתי לו על שום נשיקה
ושום עכביש. והוא התייחס אלי רגיל. כנראה שהיה יותר מחצי
שיכור.
יצאנו משם אחרי חמש דקות. מחובקים, ומנסים לנתח את תגובות
האנשים. והחלטנו לעבור לכיוון אלנבי. באוטו הקשבנו לתוכנית
בגלי צה"ל. ביקשו שכל מי שיש לו משהו מעניין לספר שיתקשר. אז
התקשרנו.
שניר דיבר בטון נשי לחלוטין, כי לי עדיין לא היה כל כך אומץ.
הסביר על ההצגה שלנו, הסביר על מה שאנחנו עושים כל הערב, על
התגובות שהיו, על כמה שזה פגע,  ואני הקשבתי ברכב, מאושר
מתמיד, מחייך חיוך נשי שכזה. כשהסתיימה השיחה, גם יצאתי מהאוטו
והתחלתי לרקוד למוזיקת אחד השירים של "פריסיליה מלכת המדבר"
ששמו בגלי צה"ל לכבודנו.
המשכנו והגענו לאיזור אלנבי.
"כוסיות!", "מקבלים בתחת!", "פותחי שועה!", "יא מוצצות!", היו
חלק מהוויית דרכנו ברחוב. וזה כבר הפסיק לפגוע. להפך. זה נתן
לנו להיות יותר גאים בעצמנו. זה הפך אותנו מחושלים ונחושים
בתפקידנו. זה אמר שאנחנו משחקים טוב. זה אמר שאנו נראים
הומואים לכל דבר. זה אמר לנו שיש לנו סיפור טוב.
עמדנו בכספומט ליד אלנבי 26, וולנטין ניסה להוציא כסף. אני
עמדתי מאחוריו, מחבק/ת אותו מאחור, והכספומט, חיבק את הכרטיס
שלו מבפנים וסירב לתת לו אותו בחזרה. שלא לדבר על כסף.
שלוש בנות עמדו מאחורינו, מחכות שנסיים. "טינו, נמאס לי להיות
המממנת שלך", אמרתי, תופס את מקומו מול המכשיר. שניר הסתובב
אלי בחיוך, אבל עיניו נתקעו באחת הבנות שמאחורי.
"שניר?", קראה לו.
"סיגל?".
ואני חושב לעצמי, מבחן.
והוא לא נכשל. חברה שלו לשעבר, סיגל, שבגדה בו, עומדת מולו,
הומו, נמוך, בבגדי עור, כשבן-בת זוגו מוציאה כסף מהכספומט,
והוא ממשיך בטון עדין מה, ושואל "מה העניינים?".
השיחה הקצרה ביניהם, כשהוא מציג אותי כ"חברה" שלו "מולי",
מלווה שוב חיוכים מעוררי גיחוך מצדנו, וגיחוכים מעוררי חיוך
מצדן, נתנה לנו עוד שוונג של שמחה ללב.
חשבנו על זה, שסיגל, אחרי זה, תספר לחברות שלה שבגלל שהיא בגדה
בו, מרוב פגיעה, הוא הפך להיות כנראה הומו. לא הפסקנו לצחוק,
כל הדרך ל"מקום של ענת". נתנו ידיים בישיבה, עם כל המוזרות
שהייתה לי בנושא, ניסיתי להתרגל. דיברנו שעתיים בקולות
רגשניים, למלצר זה נראה טבעי, כי גם הוא היה כזה, בחנו אותו,
קרצנו לו, הוא היה קצת נבוך, אבל זה היה די כיף.
לאחר שעתיים שהרגשנו שיש שם לקוחות שמסתכלים עלינו, בעיקר איזה
שתי בנות מימיננו...הסטתי את מבטי ימינה, ו...
ישבה שם אחת משכבה מתחתי בתיכון, חן, בחורה חמודה, ואם יש משהו
שכולם צריכים לדעת על גבעתיים, זה שזו עיר שכולה שכונה אחת
גדולה. כולם מכירים את כולם, כולם מדברים על כולם, אי אפשר
להסתתר מכלום.
הרגשתי נדבק לקורים של עכביש ענק, קורים בצורת הרחובות של
גבעתיים. חן, אשת עכביש שיכולה לבלוע אותי באותו הרגע, יושבת
מימיני ומביטה בי במבט טורף.
שניר הבין מה קורה לי, ובעט בי - "לא יורדים מזה!".
אז לא ירדתי. עליתי. עליתי מעל השולחן וצירפתתי לו את הצורה.

ההצגה לא עלתה בסוף. היא עדיין כחלום של שנינו. אבל את אשת
העכביש אנחנו מכירים טוב מאוד, אנחנו בקשר אדוק. אנחנו חיים
איתה, מבינים אותה, למרות שאנחנו מהצד השני, יום הגאווה קטן
עלינו.