כבר כמה זמן שהיא לא יכולה לסבול יותר את הציניות הזו שלו.
אחרי כמה שנים היא פתאום שמה לב שהוא חושב שהוא יודע הכל,
ופתאום הוא גם קצת מזלזל במה שיש לה להגיד, והיא מרגישה קצת
קטנה לידו.
אז היא מתהפכת בלילה במיטה וחושבת מה לעשות, כי אחרי הכל היא
עוד אוהבת אותו מאד, ועדיין יש לה זכרונות מהימים היפים בהם
היו מנהלים שיחות אינטיליגנטיות מפרות בספסל שמתחת לבית.
למחרת בבוקר היא כבר מוצאת פתרון. היא לוקחת סכין כזו מלובנת
היטב וממש ארוכה וחותכת לו באחת את הלשון. את הלשון היא שמה
במין קופסת זכוכית פתוחה למחצה, ומאז הם חיים באהבה גדולה
בבית. אמנם יש קצת חסרונות מיניים ללא הלשון, אך הוא מצליח
לפצות אותה בדרכים אחרות.
אבל לה יש עוד מחוייבות כלשהי כלפי הלשון, אחרי הכל היא זו
שחתכה אותה, אז היא ניגשת אליה ושואלת אותה איפה היא מעדיפה
לחיות על מנת שיהיה לה נעים וטוב. והלשון נזכרת שפעם הייתה
מעורבת מאד בכל מיני אגודות שוחרות טבע ושלום כמו דור שלם
ואנונימוס ופעולה ירוקה, אז היא מבקשת ממנה שתסיע אותה לסניף
הקרוב של פעולה ירוקה כדי לנסות ולתרום שם כל מיני רעיונות.
אז הן נוסעות במכונית והלשון מציצה מהחלון ומגבשת כל מיני
מסקנות על תיקונים נדרשים בנוף, וכשהן מגיעות היא מניחה אותה
על המדף בחדר הישיבות, והלשון מרגישה שהגיעה הביתה.
כל יום הם מנהלים ישיבות, קובעים הפגנות ומדברים גבוהה גבוהה,
והלשון תורמת טיעונים מנוסחים היטב, וכולם מקשיבים ומוחאים
כפיים. כל יום  הם עוסקים באותן מסקנות, נגד מקדונלדס שמנצלים
ילדים בשכר זעום בעולם השלישי וכורתים יערות גשם, ונגד כביש
חוצה ישראל המגדיל את הפער הסוציו-אקונומי בזכות האגרה שתיגבה
במעבר עליו. הכביש הארור,שבהקמתו יושמדו עשרות שמורות טבע
ברחבי המדינה. והלשון מתחילה להרגיש  שהשרירים שלה כבר לא כמו
תמול שלשום. סך הכל, גם היא מתעייפת מהדיבורים הגבוהים
שמסתכמים בחוסר מעש. אז היא מבקשת מהיו"ר בנימוס שייקח אותה אל
הכנסת, שם אולי תוכל לתרום מספר טיעונים שיובילו לתיקונים בספר
החוקים. והיו"ר שמח שתהיה נציגה של פעולה ירוקה במקום כה חשוב,
אז הוא מסיע אותה במהירות אל משכן הכנסת.
אבל שם, למרות שמקבלים אותה בסבר פנים יפות (כי מישהו פעם חוקק
חוק בעד יחס שווה לנכים ושונים), אף אחד לא באמת מקשיב לה.
כלומר, תמיד יש לה הזדמנות לדבר כי כולם מדברים כל הזמן, אבל
היא כנראה שקטה מדי כי כולם צועקים ומתפרצים לה לתוך הדברים
בלי הרף, וקולה נבלע. אחרי חודש היא כבר מצליחה לצעוק קצת אבל
אז היא נוכחת לדעת שגם זה לא ממש עוזר כי אף אחד ממילא לא
מקשיב לה, גם כשהיא צועקת. כולם פשוט עסוקים בלהקשיב לעצמם. אז
בנימוס היא מבקשת מהיו"ר שיסיע אותה לבית משפט השלום, שם אולי
תהיה לה הזדמנות לייצג בכבוד חסרי ישע. ו היו"ר מסיע אותה
ברצון, כי מה זה בשבילו פחות קול אחד שיצעק בכנסת.
בבית משפט השלום יש לה מקום של כבוד ליד השופט, וכל יום היא
רואה רוצחים וגנבים ולוקחי שוחד. וגם השופטים הם לא תמיד
צדיקים בסדום.  ויום אחד השופט מספר לה שהיא נראית קצת עייפה.
כבר לא כמו תמול שלשום. ואולי לא מתאים לה לראות כל יום את כל
הרע שבמדינה. אז הוא מסיע אותה למדיטציה בהרי הצפון כדי שתראה
קצת צבעים אחרים.
סוף סוף הלשון שותקת קצת ונחה, אך לכל דבר טוב יש גם סוף.
וכשהכל נגמר מגלה הלשון שאין לה לאן ללכת. אז היא מצטרפת לרבי
שפגשה בסדנא. הוא הבטיח לחשוף אותה לצד הדתי-רוחני במדינה, כי
פעם אמרה לו הלשון שהיא לא מכירה כלל את מנהגי הדת, ולדעתו זה
יוביל אותה לשלווה.
הם נוסעים ומגיעים לבני ברק, והלשון נחה לצדו על השולחן, אך
הרבי לא מדבר איתה כלל ורק שר. כשהלשון שואלת שאלות קיומיות
ומנסה להבין הוא משתיק אותה עד סוף זמן התפילה. וכשנגמרת
התפילה הוא מחייך אליה מבעד זקן עבות ומאחורי עשרה ילדים
רעבים, ומסביר לה שעליה רק להאמין ולא לשאול שאלות, כי
הפתרונות- רק לבורא עולם הם, ואיש לא יודע כלום מלבדו. אז
הלשון שותקת.
ואחרי שנה, כשכבר שכחה איך לדבר, מבקשת הלשון בדמעות שיחזיר
אותה הביתה. והוא מסיע אותה, לא בשבת כמובן, ומניח אותה על  
המדף מעל הטלויזיה, בקופסא שחיכתה עבורה באותו מקום.
כשהיא חוזרת הביתה ורואה את הלשון היא ממש מתרגשת, ושואלת
בדמעות איך היה, והלשון שותקת.
אחרי שבוע של שקט היא לוקחת את הלשון ותופרת אותה בעדינות
בחזרה לפה שלו. לפעמים כשהיא צמאה או רעבה היא מבקשת בשקט
לאכול או לשתות, אך רוב הזמן היא פשוט שותקת או עסוקה בהשלמת
הפעילויות המיניות שהחסירה. זה לפחות משהו שהיא באמת טובה בו.
אז אולי את העולם הלשון לא הצליחה להציל ,אך לפחות למשפחה אחת
היא מצליחה להביא המון אושר. וגם זה חשוב מאד.