כמה שירים שהקדשתי לך, שכתבתי עליך ובשבילך
כמה מילים ואותיות בסיפור אחד
כמה תווים במנגינה, כמה צבעים והנפות מכחול בציור
היית ההשראה שלי, המוזה שלי, כל כך הרבה זמן, אבל עכשיו- אחרי
שיחת הטלפון הזאת אתה כבר לא.
כמעט כל פסיק בדף יוצר שלי היו בשבילך. כל כך הרבה למענך, כל
כך מעט למעני.
כתבתי כדי להוציא מתוכי את הכל, לומר כאן את כל מה שלא יכולתי
לומר לך במציאות.
עכשיו אני כבר יכולה לומר לך את שכל כך פחדתי לפלוט מתוכי...
אני אוהבת אותך
אבל אחרי שיחת הטלפון הזאת, אני כבר לא.
דיברתי עם חברה שלי, על ה-כל
על כמה שהיה לנו טוב ביחד, על כמה שהיה לנו רע ביחד, על כמה
שטוב ורע היה לנו בנפרד
ותמיד תמיד בשיחות האלה קיוויתי שנחזור למה שהיינו, למה שכבר
לא נהיה.
אבל עכשיו אני מרגישה שכבר הגענו למיצוי. אתה לא רוצה אותי-
הבהרת את זה כבר מזמן. אתה לא צריך אותי, מצאת לך חברה אחרת.
אמנם לקח לי יותר זמן, אבל עכשיו גם אני מבינה- אני לא צריכה
אותך.
אני לא כותבת את זה מתוך כעס, להיפך! אני כותבת מתוך שחרור,
שחרור ממך.
אני כבר לא צריכה שתהיה ההשראה שלי, המוזה שלי, ואני מודה- זה
קצת מפחיד אותי. מפחיד אותי שיווצר בתוכי חור, שאני לא אוכל
לכתוב עוד, שהיצירות שלי כבר לא יחזרו להיות כמו שהיו, שאני
כבר לא אחזור להיות מה שהייתי.
להיפרד אחרי כל כך הרבה זמן זה דבר קשה, אבל אני נפרדת ממך
ומכל זכרון שלך בלב שלם.
אני מקווה שתמצא את הדרך הנכונה לגביך, ושלא יקרה לאחרת מה
שקרה לי.
אני יודעת עכשיו שאני שלמה, שאני זאת אני בזכות עצמי ולא
בזכותך. הרגש שלי לא יגווע אחריך, הוא פשוט יהיה יותר זהיר.
בלב שלם באמת, וללא כל חרטה,
להתראות.