כשאמות ואחזור לאדמת העפר,
אהיה לבדי מול הקבר עומד,
שם אניח לי זר מפרחי המדבר
ואלחש לעצמי את מילות ההספד.

ואחזור למקום בו עברו רוב חיי,
אעבור בערגה בין כותלי הבטון,
אף אחד לא ישאל אותי, איפה, מתי?
רק פתקי תנחומים התלויים על ארון.

ואלבום של תמונות שנותר על מדף
יספר את חיי בשקר יפה.
בהרבה אנשים פעם הייתי מוקף,
והיום - רק הרב, הקברן ורופא.

כשאמות וגופי תולעים ירחשו
לא לבד בתפילה את עיני אעצום
כי הרבה אנשים מסביבי ילחשו
את מילות ההספד - כל אחד על עצמו.