אנוש, הבט בעולם, הבט ובחן מה בראת.
אנשים הולכים בעקבות השמש, בעקבותיה מביטים ישר, הם הולכים אל
האור.
השמש היא מקור הכל, דבר ידוע ומובן ובכל זאת רבים מהאנשים
בוחרים ללכת אך ורק באותה תקופה קצרה בין אור לחושך,
כשהדמדומים מכסים את העולם בצללים כהים. אתה מעולם לא תראה
אנשים אלה, עיניך מסונוורות מהאור, אך אם פעם מסיבה כלשהי תאבד
את השמש אולי תהפוך טרפם.
הם שם, מהלכים על גבולות האמיתי, אנשים ללא פנים, אורבים
כזאבים לאנשים אבודים שנפלטים מהמרכז, ניזונים מפירורים של
מציאות.  מדוע הם שם? אינני יודע, לפעמים קיומם נראה לי מיותר
או אפילו דמיוני. הם יכולים להיות כל אדם, כל אדם הנבלע בהמון,
לפעמים אני מחפש אחריהם.
אולי זה הקבצן השוכב בתחנה המרכזית של ירושלים, שוכב על הצד,
שעון על קיר מלוכלך קובר פניו בזוהמת הרחוב ומושיט ידו בתחינה
בלתי מוסברת. אולי זה השיכור שראיתי בגשר, שיכור עד כדי כך
שאינו יכול לעמוד, אין לו מושג היכן הוא נמצא ובכל זאת הוא
מבקש להיות אבוד עוד יותר.
לפעמים נדמה לי שאני רואה אותם גם בבחורות לבושות בקיצוב,
העומדות בצמתים כבובות בחלון ראווה.  
לפרקים נדמה לי שגם ההורים שלי כאלה, אני נכנס לבית ופתאום הכל
מחוייך וטוב ויפה כאילו לא ברחתי מעולם, כשאני עוזב המסכות
נעלמות, ואני חש במרירות האמיתית מאחורי המילים "העיקר שאתה
מאושר" החיוכים הריקים והבעות האושר המזויפות מלווים אותי
כרוחות רפאים.
האם חברי חיים חיי דמדומים אף הם? לפעמים כשאני מביט בהם,
ברגעים אינטימיים כשאנחנו לבד לבד, ללא מוצא כמו יציאות או
בדיחות גסות, דממה מביכה ממלאת את החלל. אני מישיר מבט לעיניים
שגרמו לי לעיתים להרגיש אהוב ומוגן, עתה הן עיניים של אדם זר.


אור הדמדומים מוחק את הפנים. עיתות בהן אני יורד למעין, בודד.
עיתות בהן איני מפר את השקט, אני מביט על משטח המים החלק
כמראה. מעטות הן הפעמים בהן אני רואה פנים מביטות בי בחזרה.
האם גם אני חיי בדמדומים?

אני הולך ברחוב, בכל פינה ילדים, אנשים, מרוב פנים שונות כולם
זהים, אני מביט בכל אחד ואחד מהם, המיית הרחוב משתלבת עם
כיסופיי לאהבה. תאוות הדם בוערת בי, ציפורני ושיני הם אקדח
טעון המבקש להתפרץ (ירי אוטומטי).