משפחה שלמה יושבת סביב השולחן, וביניהם גם אני.
בת הדודה בת החמש שלי משכה לי בחצאית, ואני כל כך התאפקתי
מלהחטיף לה. אבל התאפקתי. ההורים שלי לא אוהבים שאני מתעללת
בה, למרות שהיא קרצייה לא קטנה יחסית לגילה. אז פשוט תפסתי את
היד שלה בעדינות והסרתי אותה מעל החצאית שלי. שבועות ארוכים
חיפשתי בחנויות אחר החצאית הזאת, החצאית האדומה עם השסע הגדול,
ומה שחסר לי כעת זה שהיא תקרע אותה....
המשכנו בקריאת ההגדה המסורתית, ההגדה שאני מכירה כבר בעל פה.
נמאס כבר, שנה אחר שנה אחר שנה אחר שנה... שימציאו כבר הגדה
חדשה!
אז כמו שאמרתי, קראנו בהגדה, ולפתע נשמעה דפיקה על הדלת.
קמתי מיד. אני לא אוותר על הזדמנות לחמוק מהשולחן.... פתחתי את
הדלת, ופי נפער בתדהמה. איש גבוה, בעל זקן ארוך ולבן ובגדים
מוזרים, כמו מתקופת התנ"ך, כולל הסנדלים המזעזעים, עמד בפתח.
הוא חייך אליי מלמעלה, חיוך של שיניים לבנות.
חייכתי בחזרה. בטח זה היה עוד אחד מהחברים המוזרים של אבא, שבא
לעשות לנו פסח שמח. "היכנס," אמרתי.
הוא הודה לי ונכנס פנימה.
"מי זה?" שאלה אמי.
גיחכתי. היא באמת ציפתה שאני אענה לה על השאלה הזו? טוב, אם
היא מתעקשת... "אליהו הנביא," אמרתי, שמחה שאף אחד מחבריי לא
נוכח. מה שחסר לי זה עוד פדיחה אחת לרשימה....
כל הילדים צהלו בהתרגשות. "אליהו הנביא!" הם קראו.
אימא שלי התמלאה בתחושת שביעות רצון. היא תמיד ניסתה להכניס
אותי לאווירת פסח, ותמיד נכשלה. "תגישי לו את גביע היין שלו,"
ביקשה אמי.
משכתי בכתפיי באי-רצון, אבל אז הבחנתי במבטה המצווה, ונאנחתי
בייאוש. ההורים האלה... מתי הם יקלטו שאני גדולה מדי לשטויות
האלה? אז נכנעתי, כרגיל. הרמתי את הגביע המהודר מעל השולחן,
והסתובבתי אל "אליהו". "הנה," אמרתי לו, בזמן שהרעש הרגיל חזר
לשולחן הסדר. שלושים אנשים לא יכולים לשמור על שקט להרבה זמן.
חיכיתי עד שהוא יסיים לשתות את היין, ואז שאלתי בחוצפה, "תגיד,
כמה אבא שלי משלם לך בשביל זה?" אני יודעת שאני חצופה, אבל זה
אף פעם לא הזיז לי.
נראה היה שגם לו זה לא ממש מזיז, כי הוא המשיך לחייך, ולא נראה
כלל מופתע מהשאלה. "היית ילדה טובה השנה," אמר בקול עמוק ורם,
שהדהד ברחבי החדר. זה היה קצת קריפי... "את תקבלי מחר מתנה
גדולה." ובמילים אלו הוא הסתובב ויצא אל הרחוב האביבי והפורח.
צפיתי בו חוצה את הרחוב אל הבית השכן. כנראה הוא הפך את זה
לעבודה קבועה. היה בו משהו... מוזר. לא, לא מוזר, שונה. לא, לא
שונה.... נשגב. זהו, זאת המילה. אם הייתי מאמינה בכל העסק הזה,
אולי הייתי חושבת שזה אליהו הנביא בכבודו ובעצמו. הוא בהחלט
משחק את התפקיד כמו שצריך.
הרמתי את עיניי אל השמים זרועי הכוכבים. הם היו כל כך שלווים,
רגועים, נעימים... מה לא הייתי נותנת כדי להיות שם, למעלה,
במקום פה, למטה, בסדר הרעשני והמשעמם הזה.
סגרתי את הדלת וחזרתי אל שולחן הסדר. בת הדודה שלי הביטה בי
במבט תחמן. היא תמיד זממה משהו, לא משנה מתי, איפה, ולמה. בת
חמש, אבל תחמנית גדולה. החזרתי לה מבט זועף, וחזרתי ללעוס את
המצה היבשה. תודה לאל שהמציא את ממרח השוקולד! בעצם, תודה
ל"שחר העולה"!
"מי זה היה, אבא?" שאלתי את אבא שלי כשהרוחות נרגעו במקצת,
ויכולתי לשמוע את עצמי חושבת. "מישהו מהעבודה שלך?"
"מה?" אבא שלי תקע בי מבט של
מה-את-רוצה-ממני-יא-נערה-מתבגרת-טיפוסית.
"המוזר ההוא," אמרתי ודחפתי לפה עוד תפוח אדמה רך. "אליהו
הנביא. מאיפה הבאת אותו?"
"על מה את מדברת?" היתמם אבי. הוא הביט בכוס הריקה שלי. "היה
משהו בקולה ששתית?"
"אבא," כמעט בעטתי בו מתחת לשולחן, אבל התאפקתי ברגע האחרון.
חובה לכבד את אימא ואבא. כי אם לא, אז הם לא יממנו לי שיעורי
נהיגה. "נו, מי זה היה? אני כבר לא בת שש, אתה יכול לספר לי.
עברנו את שלב פיית השיניים."
"מותק, על מה את מדברת?" אבא שלי שאל אותי, והניח את ידו על
מצחי. "אין לך חום," הודיע.
"אבא," התחלתי לרטון. "די כבר, אני שונאת שאתה מנסה לעבוד עלי.
אם אתה לא רוצה לספר לי מי זה, לא צריך!" שילבתי את ידיי
בכעס.
אימא שלי הבחינה במרירות שלי. הגיע הזמן שהיא תבחין. "חמודה
שלי, מה קרה?" היא שאלה בדאגה.
"כלום, אבא פשוט מתנהג כמו עצמו. שאלתי מי זה היה הגבר ההוא
שבא מקודם, והוא לא מסכים להגיד לי."
"איזה גבר?" שאלה אמי, והושיטה את סיר המרק לבעל של אחותה.
"את יודעת, אליהו הנביא," אמרתי בעצבנות. אין לי עצבים לקטעים
האלה.
אימא שלי התחילה לצחוק. "אליהו הנביא?"
"נו, זה שפתחתי לו את הדלת," אמרתי, כמעט נעלבת.
אימא שלי הפסיקה לצחוק ונעצה בי מבט חשדן. "חומד, לא היה שם אף
אחד."
החזרתי לה מבט מבולבל. "אימא, על מה את מדברת? ברור שהיה שם!
ביקשת שאני אושיט לו את גביע היין!"
אימא שלי רכנה אליי מעט מעבר לשולחן, מוודאת שאיש לא שומע. "לא
היה שם אף אחד. הנחתי שרצית לעשות הצגה לילדים, כאילו אליהו
הנביא בא לבקר."
ראשי החל להסתחרר. זה לא ייתכן. פשוט לא ייתכן. "את רצינית? לא
עמד שם אף אחד?"
אמי הנידה בראשה.
"ולא שמעת דפיקות בדלת?"
אמי הנידה שוב בראשה. "את עייפה?" שאלה בקול מודאג. "את רוצה
ללכת לחדר שלך? את יכולה, אם את רוצה."
בהיתי בקיר מאחורי ראשה של אמי. "אני לא עייפה," אמרתי בקול
מונוטוני. "אני פשוט רואה אנשים מתקופת התנ"ך, לא ביג דיל."