יום שישי אחרי הצהריים, מין טרום שעת דמדומים, השמיים צבועים
בסגול כתום, כמו בכל הגלויות שגל שולחת לנו מניו זילנד.
אני שוכבת על הגג, ובוהה באיזה נקודה בשמיים שנראת מפה כל כך
קטנה...
"תום, בואי לאכול.."
אמא קוראת לי מהחלון.
"...תום..."
"אני באההה...." ובלית ברירה אני מתנתקת מהנקודה וקופצת מהגג.

שבת בבוקר, אפשר לומר צהריים, כולם יושבים בסלון וצוחקים בקול
מאיזה סרט של שבת בבוקר, או אפשר לומר צהריים.
באויר יש עוד את הריח של הקותלי חזיר שהם אכלו מקודם, והבטן
עוד מנופחת מאתמול. אני פותחת את העניים אחרי חצי שעה של שכיבה
במיטה והירהורים אין סופיים על החיים ומשמועתם.
אני קמה ומסתכלת במראה- מה לעזאזל יפה בי?? אני חושבת לעצמי,
וישר מפריחה נשיקות ומחייכת לכל עבר.
אני מתלבשת ויוצאת כמו איזה ילדה בלתי נראית כאשר אף אחד לא
מסתכל לכיווני, שלא לדבר על להגיד..
"בוקר טוב.." אמא אומרת בקול מעצבן.

אחרי חמש דקות יובל אצלי אם סיגריה בפה, ושתינו שוכבות בחוץ על
הדשא אם קולה, ומוזיקה טובה.
"מה אם מיכאל?" היא שואלת אותי מתעסקת בפאלפון שלה.
כאילו שאכפת לה בכלל...
אני עונה לה בסתמיות רק בשביל לספור כמה פעמים היא תגיד ככה
סתם-"נו" ו-"כן".
"כן..."
אני מחייכת לעצמי.

אני סוגרת את השעון בעצבנות, וחושבת לעצמי בפעם המאה אלף-
השעה שש בבוקר?? מי מכיר את השעה הזאת??
אני מדדה בעניים עצומות לעבר השירותים, וכמעט נרדמת בישיבה על
האסלה.

אני ויובל מגיעות לבית ספר, וישר אני מאמצת את הבעת האדישות
והשעמום על פניי. למה אני לא יכולה להיות חייכנית יום אחד??
בכיתה אלה מתעצבנת עליי שאני יקשיב, אחרי הכל- "זה למבחן.."
היא אומרת, וחוזרת ללוח.
אני יוצאת מהכיתה כאילו שאני יוצאת לחופש, ומתנגשת בו.
"לא קמת אה? .. גם אני..."
אני מנסה להתקדם, ולהמנע משיחה.
הוא כל כך יפה שאפשר למות.

עוד שיעור, ועוד שיעור, ועוד שעה, ועועד שעה...
ועוד שבוע עבר...

אמא נכנסת הביתה ברעש ושואלת-
"היו טלפונים?"
"אההממ..." אני רק מראה סימני חיים וחוזרת לישון את שנת היופי
שלי.
אחרי כמה דקות של בהייה בקורי עכביש בפינה של החדר אני מסתכלת
בשעון.
19:07 מיכאל חוזר עכשיו מאימון...
אולי אני אלך להתנגש בו?

אני עושה כמה סיבובים ליד התחנה עד שהאוטובוס מגיע...
"היי מיכאל, לא ידעתי שאתה חוזר עכשיו..."
הוא מחייך, כולו מזיע ומתנשף מהאימון.
אוייייי כמה שהוא יפה..
"מה...? את רוצה לקפוץ לחדר?"
"אההמממ.."  (כן! כן! כן!)   "טוב.."


אחרי 20 דקות, אני מוצאת אותנו יושבים אחד מול השני, מסתכלים
זה לזה בעניים.
איך הגענו למצב כזה??
זה פשוט צפוי, מתבקש...
אנחנו מתנשקים! אני ומיכאל!!
אני לא חושבת, אני זורמת...
אני ומיכאל מ-ת-נ-ש-ק-י-ם-!
בא לי לצרוח!..
מה הקשר שלנו בכלל?
אויש למי אכפת.. זה כמו חלום...
כל המחשבות בורחות לי מהראש,
הכל מסביב נעלם, וזה רק אני והוא,
ביחד!
אני כבר מחכה להתעורר, ולהמשיך לפנטז גם אחרי זה..
אבל זה לא מפסיק.. זה אמיתי, זה עכשיו!
אחר כך, אני קמה, שמה את החולצה, ואומרת-
"תתקשר אליי טוב?"
הוא מחייך.
"יש מסיבה היום אצל אלון, את באה?"
אני מחייכת ולא עונה.

בבית, קיבלנו עוד חבילה מגל, הפעם היא שלחה תמונות.
אני מתגעגעת אליה, ומחכה כבר שהיא תחזור, ונחזור כולנו לשגרה.
בערב, לפני המסיבה, אפרת אצלי, מודדת חולצות.
"מה את מחפשת? משהו שיורד בקלות?"
אני שואלת בעוקצנות.
היא מסתובבת ומחייכת.
אנחנו נכנסות לפאב (פקמ"ץ...) וישר הולכות לבאר.
3,2,1, אני שותות, צוחקות, והולכות להתפרק לצלילי הרוקנ'רול!!
ואז בלי שום הכנה...

המשך בפרק הבא..