ליל מארס קודר רובץ על מחוזות הרפאים שתחת מגפי הכיבוש.
רוח קרה, חותכת, חדה כאיזמל, מייללת בינות לפחוני מחנה
הפליטים העלוב אל מוצאפי, שתי אצבעות משכם המכותרת.
עבדול שמיס לטיפי, קשיש חרוט תלמים כבן תשעים ושש ("לא יודע בן
כמה אני בדיוק, נולדתי קצת אחרי שהתורכים שכבו עם אמא שלי")
משרך את רגליו הנפוחות, שעון על מקל כביסה ("מאז הסגר ניגמרו
לנו המקלות האמיתיים") בינות לגדרות התיל שבמחנה.
לרגליו הוא נועל קישואים ישנים שניקנים בפרוטות בשוק של טול
כרם. נעלי עור לא הזדמנו לידיו כבר שנים. "וואלה", נאנח הישיש
המגושם ולחלוחית מציפה את עיניו "מאז הכיבוש לא נותנים ללכת
לשוק כל יום בשביל לקנות ירקות חדשות לרגליים". וכמו מתחשק
לחבק את האיש הגאה הזה ולומר לו שהמצב יישתפר, שהנה תיכף
הכיבוש ילך, ייעלם, ייגוז, יעבור מן העולם - אבל לא.
הלב שנכמר נפנה ממנו והלאה והפה נוגס בשווארמה שבידינו בשתיקה
מעיקה.
שעות מבוסס לטיפי בינות לתעלות הביוב המצחינות שבמחנה כדי
למצוא ולהביא  חוט חשמל לבנו הנכה ולקוי השמיעה, מוחא. הילד,
מפגר מלידה וקטוע גפיים מינקות כמעט ונפטר השבוע וניצל רק
הודות לתושייתו של מפקד המחסום הישראלי, מעין צדיק בסדום,
שזיהה את בעייתו ורשם אותו בנוהל מהיר לתוכנית השתלת מח עצמות
בבית החולים 'לניאדו' בנתניה. "בני זונות", ממלמל לטיפי מתחת
לזקנו הדליל, "עשרים ושש שקל עולה לי רק הנסיעה באוטובוס
לנתניה עם הילד. ועכשיו עוד יש סגר. אצלנו, בעין יברוד-" ושוב
מציפה לחלוחית את עיניו "היית נותן צעקה מהחלון והייתה באה
זאתי, הזקנה המרפאת-"
"המכשפה " אני מתקן אותו. "אתה זוכר מה שסיפרת לי? בעין יברוד,
פעם, לא היו לכם רופאים. הייתה מכשפה-"
"שתוק, כוס אממק" הוא משסע אותי ברכות. האשה הזאת ידעה לרפא."
אנחנו ממשיכים את מסעינו הרגלי בסבך סימטאותיו המזוהמות של
המחנה, בינות לפגרי גמלים וערמות אשפה. מדי פעם גוחן הזקן
במאמץ רב אל הארץ וכמו בולש בעיניו הדוויות את האדמה. "מוחא
מרכיב מטען צד אחול שרמוטה בבית," הוא מסביר לי. "מסמרים עוד
הצלחתי להשיג מהדוד שלו, מעתוק, שעובד באשקלון אצל היהודים
כשאין סגר. אבל חוט חשמל אני לא מוצא כבר שעות. והכל בגלל
הסגר. תראה איך זה," הוא נאנח. "זה בדיוק כמו שהיה אצלכם, אצל
היטלר, אתם עושים לנו."
אני מרכין את ראשי בפני סבלו העל אנושי של האיש השפוף הזה. אדם
נרפה שמחפש על הארץ, בזוהמה, בליל חורף קפוא חוט חשמל עלוב,
בכדי לעזור לבנו המשותק והמפגר לבנות מטען צד. דמעות נקוות
בעיני. אני נוגס שוב מהשווארמה בדממה.
לפתע אורות עיניו של הזקן והוא מזדקף בתרועה כשבידו חוט חשמל
ישן. זהו. משימתו הושלמה להערב. אפשר לחזור לפחון, לתת למוחא
הרעב את החוט וללכת לישון למספר שעות טרופות, שבסיומן הוא יקיץ
דואב, ישתה כוס מים חמים ויתיישב לחלוב את החמור.
"אצלנו בעין יברוד," הוא מצטדק במבט מושפל "היה לנו עיזות
וחוטי חשמל כמו מים." ברק מאיר לפתע את שמי הלילה הכבדים
כעופרת ואחריו מגיח בנהמה רעם מתגלגל. "אנחנו בכלל לא רצינו את
המלחמה ב-48", הוא רושף לפתע. "אני זוכר את זה כמו אתמול. כל
העניין הזה עם הקרבות ואל קודס, והג'יש של הערבים שבאו מבחוץ,
כל העירקים, הסורים, המצרים." הוא נאנח. "זאת בכלל לא הייתה
הכוונה שלנו, כל ההסתבכות הזאת אז," הוא לואט. "כל מה שרצינו
היה לשחוט את היהודים בשבוע אחד, אולי שבועיים, באוסול, מהר,
לבדינו, בלי בלאגן בכלל- כמו שהמופתי הסביר כל כך יפה וברור.
ואיכשהו זה ברח לנו מהידיים, כל הדבר הזה, כמו עספור קטנה.
ונהייתה לנו הנכבה. ואכלנו אותה. העם שלנו, הפלסטינים, תמיד
תמיד יאכל אותה," הוא מסכם ביבושת נכאה.
אני נוגס בפלפלון חריף ומביט בלוטפי המתרחק לאיטו, כפוף, במורד
הסמטה המעופשת. איש שאולי מגלם בעצם הוויתו את הסכסוך
לדורותיו. את האיוולת והאטימות. היוהרה והאכזריות.
עד מתי, בשם אלוהים?