אני נראה כמו כל יום.
ולכאורה אין כל חדש.
אבל בתוך האיש, שזה אני, מתחת לקליפות ומשקפי השמש
יש לב. ובתוך הלב יש עוד איש.
איש קטן ודי רגשן. שלא איכפת לו איפה אני נמצא
ומה אני חושב. יש איש. איש רגיש.
ואז בשיעור או עם המכונית על הכביש
אני פתאום מרגיש את האיש. האיש עם הפטיש.
האיש עם הפטיש לא מודיע לפני המכה.
ואז, כשאני מרגיש עוד פעימה אני באמת מופתע.
ורק אחרי כמה שניות אני מבין
את מה שהאיש (עם הפטיש) הבין עוד קודם.
הלב שלי עובד יותר מהר מהראש, מסתבר.
אבל אני לא מקטר.
כי די נחמד לי בחברתו של אותו איש עם פטיש.
הוא מפתיע בכל פעם מחדש. והוא ההוכחה,
מין פרוטוקול לא רשמי,
שמבהיר לי באופן חד משמעי
שמה שאני חושב שאני מרגיש - אני באמת מרגיש.
כי אחרת הייתי סתם חושב שאולי אני מרגיש.
אבל כשאני חוטף מכה - זה נהיה ממשי.
ואין מקום לטעויות.  
כי מכת הפטיש (של האיש) - הוא טביעת האצבע של הרגשות.