(גם כן בהשראת צה"ל...)


מיקו אמרה לי פעם שהגשם הכי יפה זולג ביום כיפור.
"אלוהים מתחרט לפעמים." היא אמרה ושחררה עוד ענן עשן לתוך החלל
האטום של המרתף שלי.
היא נורא אוהבת ימי זיכרון, תמיד היא מחייכת חיוך מסופק
כשמקריאים שמות נספים.
אף פעם לא הבנתי את זה.
למרות שהיא הסבירה לי מליון פעמים: "הם מאושרים שם."
אח שלה נהרג באסון המסוקים וחבר שלב נהרג לפני חצי שנה
בלבנון...
ומיקו שלי... אין לה דמעות. אני לפעמים, קצת בוכה במקומה.


"דני קומי." הוא נושק לי על שקע הכתף, מלטף את הלחי, מסיט לי
את הפוני אל מאחורי האוזניים. אני מתחפרת בתוך הפוך ומוציאה
קולות מפונקים.
"דניאלי קומי, כבר שתיים בצהריים."
"נופ. לישון." אני מושכת אותו אליי.
"מיקו התקשרה." הוא אומר ואני קופצת: "מה היא רצתה??"
"אז בשבילה תקומי." הוא נאנח.
אני נושקת לו על המצח, "יוני... אתה לעולם לא תבין אהבה בין
אישה לאישה."
היה לי אמון עיוור. הילד שלי. מלאך שלי... אהבנו באבסולוטיות.
אהבתי בתמימות.
"מה היא רצתה?" אני חוזרת. והוא נותן בי פרצוף תמוה, מאיפה הוא
אמור לדעת.
אני מתקשרת אליה. "דניאלי, אנחנו צריכות לדבר."
קובעות לגן הציבורי במרכז העיר בעוד שעה. יוני נרדם שוב. אני
מתקלחת ויוצאת.


מיקו אוהבת נדנדות, היא תמיד טוענת שזה הדבר הכי תמים וטהור
שיש.
"נדנדות," היא צוחקת. "הכלי הכי פשוט בעולם שמסב כל-כך הרבה
אושר ביצור קטנטן שנקרא ילד." או נקרא מיקו...
היא מביטה בי מהנדנדה הכחולה שהיא אוהבת, יש לה מבט עצוב.
הגבר שלי ישן במיטה שלי ואני סוגרת שבת בבית, ממלאת מצברים.
"דניאלי, אני מצטערת." היא לוחשת.
אני מתיישבת בנדנדה לידה ומתחילה להניע את הרגליים בחול.
"נכון הייתה לעודד מסיבה בשלישי?" היא שואלת שאלות רטוריות.
"מה קרה מיקו??" הלב שלי מתחיל לדפוק כפול.
"דניאל, יוני בוגד בך."
האוויר שלי סגלגל. הבועה שלי חונקת אותי, אני בולעת הכל
ולוחשת: "מה קרה.."
"תפסתי אותו מתנשק עם מאיה. ואחרי זה היא סיפרה לי שהוא אמר
שאת סתם שולית... שהוא מלא מילים יפות, שהגבר שלך מקסים כשהוא
רוצה."
"שקרן טוב." אני עונה.

בלילה הים שחור. אני יושבת בטרנינג בצבע אפור על בול עץ לבן
ומביטה אל האופק. כבר חודש וחצי במקום הזה. והים מפתיע אותי כל
לילה מחדש. אחת עשרה ועשרה. הפלאפון שלי על שקט. הים, קורא לי
לבוא. קורא לי לראות כמה יפה הוא השקט הנצחי. הים רגוע הלילה,
כל הנשמות כבר רגעו אחרי הסופה שהשתוללה כל הבוקר. שישי בלילה,
סוגרת שבת בבסיס. הספינות נעות באופק בצורה כל-כך הרמונית...
הן מנגנות לי את התשובות למציאות שלי. אני נושמת עמוק, ממלאת
את עצמי בריח הזה... הים כל-כך שחור.
הכיס שלי רוטט... אני מביטה בצג. לא דיברנו כבר שבוע. הפלאפון
היה מכובה. לא רציתי התמודדויות גדולות. רציתי... רציתי לטבוע.
לבוא לבסיס... לעמוד מול הים, להכניס מחסנית לאם 16... ולברוח
מההזיות האלה.

אחרי שבכיתי כמעט שעתיים על הברכיים של מיקו. התקשרתי אל יוני
ואמרתי לו שאני לא אחזור בזמן הקרוב ושילך הביתה ושאני אתקשר
בערב. שאני צריכה כמה שעות בבית לבד עם אמא. והגבר המתחשב
שלי... כמובן שהסכים. כמובן שגם בכה למיקו בשלישי כמה הוא אוהב
אותי וכמה הוא לא התכוון וכמה... לא להגיד לי שאני לא אפגע.

על הצג רשום- 'בייבי'. אני עוצמת עיניים ועונה.
"שלום."
"דניאל, תגידי לי... השתגעת?"
"קצת... אתה יודע. אני כזאת."
"אני משתגע כבר מדאגה."
"לא ביקשתי שתתקשר שלושים פעם ביום יוני, עם כל הכבוד... קצת
פרופורציות."
"דני, מה קרה?"
"אולי תגיד לי אתה באמת."
"דני... זאת מיקו והשטויות שלה שוב?"
"תראה, זה שאתה מזיין את מאיה לא קשור לשטויות של מיקו."
"מה??" שקרן טוב מידי...

אני ויוני... אחת עשרה וחצי חודשים ביחד. אחת עשרה וחצי.. כמעט
כמו שתיים עשרה, כמעט כמו שנה. כמעט כמו משהו ממש ממש משמעותי
שעבר קידומת ב-31.12, מתי שפגשתי אותו פעם ראשונה. במסיבה של
חבר של מיקו, יוני היה חבר שלו. ואנחנו היינו הילדות הקטנות
והמתלהבות שקיבלנו כניסה חינם בגלל הייחוס של הגברת. התנשקנו
בשתיים עשרה בלילה.
מיקו אף פעם לא אהבה אותו. כשהתחלנו לצאת היא תמיד הייתה אומרת
שזה יגמר רע ושהוא חרא של בן אדם ושהוא בגד בחברה שלו לשעבר,
ושהוא סתם מחפש לזיין נקבה תמימה ושלמרות הכל, היא פה בשבילי
אם יכאב לי...
לגבי חברה שלו לשעבר, מאיה, שמה בישראל, השרמוטה הקטנה הלכה
ושכבה עם החבר הכי טוב שלו. והגבר שלי... הבוגר... אהב אותה
וכל-כך נפגע שהלך ושכב עם איזה חברה שלה. כולם ידעו כשכל הקטע
התפוצץ. הוא סיים י"ב והיא טסה לחול לפני הגיוס והייתה סצנת
פרידה מאוד 'מרגשת' באמצע באמפי של התיכון.
תמיד אהבתי סצנות דרמטיות מרגשות.
כשהתחלתי את הקשר איתו, עשיתי את זה בשביל הבידור המינימאלי...
רציתי אותו אבל פחדתי שהכל נכון. וכשזה המשיך והמשיך והמשיך.
הבנתי כמה הוא מדהים וכמה הוא אוהב. וכמה מכתבים קטנים וחיות
פרווה נערמו בפינת המיטה שלי.

"דניאלי, אני נשבע לך... נשבע לך, שאני לא אחשוב אפילו בחיים
לעשות משהו שיפגע בך. שלא לדבר על עם מאיה."
מיקו אומרת שבלילה הים שמח וביום הוא עצוב. אני חושבת שבלילה
עצוב לו... אבל עצוב טוב. עצוב של חיוך מותש משהו. בלילה לים
לבד. רק אני והים.
מיקו ואני אחרי כל בגרות היינו מחליפות מכנסיים וחולצה, בגדי
הים כבר היו עלינו. היינו שמות את התלבושת בתיק גב זוהר
ותופסות אוטובוס לחוף.
כמה ים היה לנו אז... כמה זמן... כמה חופש. כמה אהבה.
כשחבר שלה, עידו... נהרג אחרי הבגרות השלישית בי"ב. היינו
בים.
הוא היה בפעולה בלבנון. הייתה התראה על איזה מחבל... על איזה
מיקום... על איזה... הכל כל-כך שולי. ירייה אחת. מת במקום. 12
בצהריים. יום חמישי. מיקו עם משקפי שמש סגולות ובגד ים תואם,
שוכבת על הגב על החוף. יוני מצטרף אלינו. אני והוא נכנסים
למים. אני יוצאת. היא יושבת. אני מסתכלת עליה, היא לא זזה.
קפואה. אני שואלת אם קרה משהו. היא מרימה את המשקפיים אל הראש.
מסתכלת עלי במבט הכי שלם והכי שבור בעולם ורק אומרת- "הוא הלך
לי." וזהו. ושלוש שנים. וכבר חצי שנה. מיקו מכחישה כאב. אני
חושבת שלפעמים בלילה... היא מרגישה אותו מחבק אותה כשהיא הולכת
לישון.


"הים כועס." אני לוחשת לתוך המכשיר.
והוא עונה לי... כאילו לעצבן: "רק ביום, אף פעם לא בלילה."
ואני נזכרת בלילות שישנו בים ואת השקט והרוגע של הלילה ואת
הניפוץ העז של גלי הבוקר. ואת הנשיקות שלו עם כוס קפה
מהפינג'אן.
"דניאלה." הוא אומר. ורע לי פתאום שהוא קורא לי ככה. הוא יודע
שאני שונאת. שרק אמא שלי עוד קוראת לי ככה. וזה גם, כשהיא
מתבלבלת.
"מספיק. מה לעזאזל קרה?"
אני נאנחת. ושומעת את הלב שלו מתערבב... מתבלבל לי.
"מיקו אמרה..." אני מתחילה. והוא קוטע: "אני מגיע מחר."
ומנתק.
כשאני בוכה אני שומעת את הגלים בוכים איתי. זה קצת הזוי... אבל
לפעמים המנגינה של הים מתנגנת בהרמוניה מושלמת עם זו של
הדמעות.
אני רוצה להתקשר למיקו. לשאול. לברר בדיוק. לא לבכות.. להתקשר
להגיד לו שלא יבוא. שלא רוצה. שכואב לי. שהים קורא לי.
אני מורידה נעליים, מרימה את המכנסיים ונכנסת לאט לאט.
המים חמים. הרגיעה הזאת. של הדממה של הרעש הזה שמשתק את הכל
כשמצמידים קונכיה לאוזן. האושר העילאי. הדמעות שורפות לי.
אני מנגבת את העיניים. טובלת את הראש בים הדמעות הענקי.
לכאב, אין תחושה. הוא חלול. הגלים הם חומת ההגנה שלי. אני מגנה
על עצמי מפני. מתיישבת במים. הקצף מגיע לי עד הסנטר. נושמת.
נושמת. נושמת. מרגישה כל-כך טהורה. ככה... עד הבוקר... עד
הבוקר... או עד שבאים לחפש אותי.
פטרול לילה מבחין בי, אני מכירה אותו... הוא מביא לי מגבת
ולוקח אותי למגורים. קוראים לו קובי. אני מסתכלת עליו, הוא
כל-כך דואג. אני והפסיכיות שלי. "דניאל, אם את צריכה משהו, כל
דבר... אני ב-ש.ג. באמת, אפילו אם את סתם רוצה לדבר על כוס
שוקו, או סתם לא מצליחה להירדם."
אני נושקת לו על הלחי, אומרת תודה ועולה. נכנסת עם הבגדים
הרטובים למיטה. ומחזיקה חזק חזק את הצורך להחליף ולרדת לש.ג.
הלילה, אני לא עושה שטויות.

מיקו לא מאמינה בכאב, גם לא בלב שבור, גם לא בהתבכיינות שלי.
המון בי.
אבל לא בהתבכיינות לי. וכשהיא מתקשרת בבוקר ולי יש חום כמעט
ארבעים ואני מתבכיינת על שטויות שעשיתי בלילה, היא רק שואלת
למה לא ירדתי לש.ג. לפגוש את קובי.
היא יודעת כמה אני אוהבת את הגבר שלי. ואני יודעת כמה היא רוצה
אותי עם אחר.
אני מתעצבנת ומנתקת לה. שמה בדיסקמן היהודים, מבקשת מכל הערות
להגיד למפקדות שאני לא מרגישה טוב ושיעזבו אותי בשקט. שמה את
פחד מוות במסלול חוזר ועוצמת עיניים.
מישהו נושק לי על המצח, אני פוקחת עיניים, מסתנוורת מהאור
בחוץ, מתעטשת. מביטה בדמות. ודוחפת אותו ממני, מתיישבת במיטה.
הוא נאנח ומתיישב במיטה ליד.
"בייבי, אני... אני באמת שלא מבין אותך."
אני מחזיקה חזק חזק את הדמעות ושותקת. אם אני אפתח את הפה, הכל
יתפוצץ. אני מפחדת להתפוצץ לידו, לא מגיע לו הבכי שלי.
"דניאלה, דניאל שלי.. בבקשה. מה... מה מיקו אמרה לך?"
אני מביטה בגבר שלי, הוא התגלח. לפני שבוע היו לו זיפים
קטנטנים על הלחיים, אני אוהבת אותו דוקר, אני אוהבת אותו בלי
ג'ל בשבת בבוקר. ועם בוקסר... ומבט מנומנם ואוהב. הפעם הוא
מגולח ואני נורא רוצה ללטף לו את הלחי. אבל התמונה שלו ושל
מאיה בראש שלי לא מפסיקה לרצד.
"מיקו אמרה שבמסיבה של עודד אתה ומאיה התנשקתם."
"שלישי, שבוע שעבר?" הוא שואל.
ואני מהנהנת, נמרח לו חיוך על כל הפרצוף.
"תגידי לי, טיפשונת, השתגעת?? היא חזרה לפני חודש ויש איזה קטע
בינה לבין עודד.. המסיבה הייתה בשבילה. וחוץ מזה, הוא חבר טוב
לי. וחוץ מזה... גאד, היא מאיה והוא מצא לנכון לשחק עם זה,
שיבושם לו. אבל שאני אגע בה? מה עשיתי רע..?"
אני מסתכלת עליו. בתוך תוכי נושמת לרווחה. אבל משהו אומר לי
שזה לא.. שזה לא נכון. שמשהו לא נכון. "למה שמיקו תשקר לי?"
"ילדה שלי, אני באמת שלא יודע, אני לא מיקו, אני לא יכול לנחש
מה החברה המופרעת שלך חושבת. אבל בבקשה, ילדונת, דניאלי...
תאמיני לי."
אני מתקרבת, מלטפת לו את הלחי. מחבקת אותו... כמעט מאמינה.

השבוע עובר... סתמי. מבחנים. סיור. ים. ים. ים. אני מסתכלת על
הים. חצי שבוע גימלים, גם כן טבילות ליליות באמצע החורף. הגבר
שלי מתקשר כל היום לבדוק איך אני מרגישה. יום שישי הוא מחכה לי
בכניסה לבסיס, הולכים לאכול צהריים בטיילת. מגיעים אליי, הוא
נרדם... אני מתקשרת למיקו וקובעת איתה בגן.

היא יושבת על ספסל עץ בפינה של הגן.
אני מביטה בה ופתאום לא מכירה את עצמי.
מתיישבת על הנדנדה שלה ומתחילה להתנדנד. אחרי עשר דקות של שקט
אני מעיזה לזרוק לה: "למה??"

"למה מה דני? למה להפריד ביניכם? כי הוא רע לך. כי הוא כן
בוגדני וכן פלרטטן וכן כל מה שתמיד אמרתי."
"מיקו, ממתי אני ואת זה שקרים?"
"מתי תפסיקי להיות כזאת עיוורת?!"
"מתי שתפסיקי לשחק אותה אמא שלי. פאק... עוד שבוע אני איתו
שנה. אני יודעת שקשה לך, אני יודעת שבלי עידו רע לך, במיוחד
לראות אותי עם הגבר שלי. אני גם יודעת שאת שונאת אותו וששנאת
אותו תמיד. אבל מיקו... אנחנו לא בנות שש יותר, גם לא ארבע
עשרה וגם לא שבע עשרה. את לא יכולה לשחק אותה המלאך השומר שלי
עד גיל ארבעים, את צריכה לדעת לסמוך עלי שאם אני איתו זה כי
טוב לי. זה כי הוא אוהב אותי, כי את יודעת בדיוק כמה גבר צריך
כדי שאני אצא מרוצה."
היא מרימה עיניים מאחורי. והוא מחבק אותי, נושק לי על העורף,
מסתכל על מיקו ולוחש... "נמאס לי מהשטויות שלך."

אני ומיקו מכירות מגן חובה, בגיל חמש עברתי לרמת גן וביום
הראשון בגן נשפך לי מיץ פטל על כל המכנסיים וכל הילדים צחקו.
מיקו מהר באה, צעקה על כולם לשתוק או שהיא תרביץ להם, והביאה
לי בגדים יבשים מהארונית שלה. מאז, היא תמיד שמרה עלי. למרות
שבאיזה מקום... אני שמרתי הרבה יותר עליה. כי... אני, כשאני
והחבר הראשון גמרנו, באתי לבכות לה. והיא, כשהחבר השלישי שלה
בגד בה, שתקה. תמיד שמרתי, שמרתי שהיא לא תתפוצץ יום אחד והכל
ייצא. פחדתי שיום אחד היא לא תעמוד בזה יותר. היא תמיד, אני
תמיד, תמיד ביחד. גברים. מבחנים. צבא. תמיד ביחד.
עד שעידו מת והיא התרחקה. והיא הייתה יושבת על הנדנדה הכחולה
ומביטה בי במבט שלם ועצוב, עם זיק של חיוך בעיניים, מתגרה משהו
בגורל השחור.
כמה האמנתי בה.

יוני מסתכל על מיקו, מקים אותי ומושיב אותי לידה. "קומי." הוא
אומר לה.
והיא נותנת בו מבט מזועזע: "סליחה??!"
"מיקו, כדאי שתקומי לפני שאני אשפוך פה את הכל ולא תוכלי לענות
בכלל."
היא משתתקת ונעמדת מולו, אני יושבת ביניהם על הספסל, לא קולטת
מה קורה, מה הוא עושה לעזאזל.
"מיקה... כדאי שתדברי."
הדבר שמיקו הכי שונאת בעולם. עוד יותר משאני שונאת את השם
דניאלה... זה שאנשים שהיא לא אוהבת , במיוחד יוני, מעיזים
להשתמש בשם שלה, עידו היה קורא לה ככה. החלטנו, אני והיא, שהיא
מיקו ואני דניאל. וזהו. ורק לה יש זכות לקרוא לי דניאלה ורק לי
יש זכות לקרוא לה מיקה. למרות שאנחנו לא עושות את זה גם ככה.

היא מסתכלת עלי, בעיניים שלה אני רואה נוזל שמעולם לא ראיתי
ממנה.
"יוני..." היא לוחשת, מתחננת משהו... "בבקשה, עזוב את זה, אני
מצטערת."
היא מתיישבת לידי על הספסל, לגבר שלי יש גיצים בעיניים, הוא
רותח, על הפחדנות שלה והתעוזה לנסות לשבור לי את הלב, אני
מכירה אותו, אין דבר שיותר מרתיח אותו, מאדם שמעז לגרום לי
לדמעות שווא.
"דניאל, חברה שלך... באה לבכות לי אחרי שעידו נהרג. ואת
יודעת... הוא היה חבר ממש טוב שלי. ו... אני ידעתי כמה הוא אהב
אותה. והבנתי... שקשה לה, באמת  הבנתי. ידעתי שלך היא לא
בוכה... חשבתי, לא יודע... קשה לה לשתף את החברה שלה במשהו
כזה. לא יודע. לא יודע מה לעזאזל חשבתי." הוא הסתבך, עוצר
לבנות מחשבות.
"דניאלה, ניסיתי להשכיב את הגבר שלך." היא אומרת נחרצות,
"וכשהוא רצה שנספר לך מה קרה... בשישי הקודם שהיית, כי הוא רצה
לפתוח איתך שנה נקייה, אמרתי לך שהוא בוגד." היא מסתכלת עלי,
לחיים רטובות ומבט נאטם.

מיקו תמיד הייתה אומרת לי, ששקר הוא שקר... והוא החולשה הכי
אנושית שיש.
הכי בסיסית שיש. היא תמיד הרגישה מתנשאת מעליה.
אני מסתכלת עליה, נעמדת ליד יוני, מחבקת אותו, לא מורידה ממנה
את המבט.
פתאום היא כל-כך אפסית.
פתאום... אני ויוני עוד שנתיים.
פתאום.... חצי שנה אחרי יש כתבת אבל קטנה בפינה העיתון, על
בחורה רמת-גנית. שבלילה... רק רצתה להרגיש את הגלים.


8-11.12.03