ראיתי אותה פעמיים בחיים שלי. פעם אחת ארוכה, למשך חודש שלם,
ופעם שנייה לרגע אחד קצר, אך משמעותי יותר מכל אותו חודש בו
ראיתי אותה 24 שעות ביממה.
קראו לה לילה. השם הזה התאים לה בדיוק - השיער השחור והעיניים
הנוצצות תמיד, בשילוב עם היופי המיוחד שלה, הקנו לה מראה של
מלכה. מלכת הלילה שלי, כך נהגתי לקרוא לה.

נפגשנו בפריז, העיר הרומנטית ביותר בעולם. נסעתי לשם אחרי
הצבא, לשבועיים, לנשום קצת מאווירת העיר המיוחדת הזו, כהכנה
לרומן הרומנטי שהתכוונתי לכתוב. נשארתי שם שנה. פשוט לא יכולתי
לעזוב. באותו ערב ישבתי לבדי בפאב אופנתי. בפריז, לא כמו בארץ,
זו לא בושה לשבת לבד, זה אפילו נורמלי ביותר ולא מושך, כמו
בארץ, מבטים מרחמים בסגנון: "מסכן, אין לו חברים...". שתיתי את
הקוקטייל שלי, כשהיא נכנסה. נשמתי נעתקה, כמו שכתוב תמיד
בספרים. הבטתי עליה המום, מרגיש את לבי הולם בחוזקה בדופן החזה
ואת כל גופי נמתח בתשוקה עזה. אחרי מספר קוקטיילים נוספים
(בשביעי הפסקתי לספור...) אזרתי אומץ והזמנתי אותה למשקה.

עוד מספר קוקטיילים, ומצאתי אותנו בדירה שלי, דירת סטודיו קטנה
ומקסימה במרכז פריז. אני לא זוכר הרבה מאותו לילה, רק שהיה ממש
לוהט ושחשתי תחושות מדהימות, שאפילו לא ידעתי שקיימות אצלי.
היא נשארה לישון אצלי. בהמשך היא נשארה לגור אצלי.
גרנו ביחד חודש שלם. זה היה החודש המושלם ביותר בחיי. נהניתי
מכל רגע איתה, צחקתי איתה, בכיתי איתה, אהבתי אותה. אהבתי אותה
כפי שמעולם לא אהבתי אף אחת אחרת- לא את החברה בתיכון, לא את
החברה בצבא, אפילו לא את אמא שלי, אני חושב.

יום בהיר אחד היא נעלמה. קמה בבוקר, מוקדם, ארזה את חפציה
ויצאה מן הבית לתמיד, בעוד אני ישנתי. ניסיתי לחפש אותה בכל
מקום אפשרי, אבל היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה. בהתחלה
חשבתי שהיא רצתה קצת חופש ושהיא עוד תשוב, אבל אחרי כחודשיים
"נפל האסימון" והבנתי שהיא יצאה מחיי - לתמיד.

חזרתי לישראל. החיים בפריז לא היו אותו דבר בלעדיה. זה היה כמו
אוכל תפל שלא ניתן להוסיף לו מלח, כמו סיגריה ללא ניקוטין, כמו
גוף חסר לב. בארץ היה לי יותר קל להתאושש. חזרתי לשגרה, התחלתי
ללמוד באוניברסיטה, שכרתי דירה נחמדה בירושלים, אפילו מצאתי
חברה חמודה והתארסנו.

בוקר אחד החלטתי ללכת לשבת בבית קפה לבד, עם עצמי, כמו בפריז.
ידעתי שאני אתקל במבטים המרחמים של האנשים, אך לא היה לי אכפת.
הזמנתי קפה וקרואסון, ושקעתי במחשבות.
פתאום ראיתי אותה. זו היתה היא, לילה, מלכת הלילה שלי, יפה
כתמיד. היא הלכה לבד, תיק גדול בידה, בצעדים מהוססים, מביטה
סביבה בחשדנות, כמו ילד קטן שמפחד להתפס בקלקלתו. קפאתי. לא
יכלתי להסיר את עיני ממנה, אך גם לא לפצות פה. היא פסעה לכיוון
בית הקפה שבו ישבתי ונעצרה בכניסה. באותה שניה נפגשו עינינו.
ראיתי ניצוץ של תדהמה מבליח בעיניה ואז נשמע פיצוץ גדול. דממת
מוות השתררה לרגע, ומיד אחר כך החלו הזעקות "פיגוע, הצילו,
מחבלת מתאבדת".

אני מרחף עכשיו למעלה, בשמיים. מביט מגבוה על מה שהיה פעם
בית-הקפה הכי אופנתי בירושלים. העשן מיתמר לגובה, אנשים
מתרוצצים וזועקים בהיסטריה, סירנות של אמבולנסים ומשטרות מכל
עבר. הגופה שלי מונחת שם, מדממת ודוממת. במרחק מטרים ספורים,
שרועה גופתה של לילה, מרוטשת לגמרי.
אני מישיר את מבטי. מולי מרחפת לילה, מביטה עלי בעיניה
השחורות, כבר לא נוצצות, ושפתיה לוחשות: אני מצטערת.