זה היה סוף השבוע השני שלי בבית הסירה הקטן, באגם של סרינגאר,
הערב ירד, ישבתי על המרפסת שמחוץ לסירה, מביט באגם, בסירות
הקטנות ששיטו באיטיות על פניו, ובאורות המעטים של הבתים
והמכוניות, בגדה המרוחקת.
ישבתי שם, שותה תה חריף וחם, כמו שהמוסלמים של קשמיר יודעים
להכין, כשהבחנתי בסירה הקטנה, מאותן סירות שמסיעות את התיירים
המעטים שמגיעים למקום , מתקרבת לעברי .
הסירה לא יכלה להכיל יותר מארבעה אנשים, היא עוצבה בסגנון
ההודי המקובל, מצועצעת למדי, צהובה, חופה מבד מבריק מכסה את
היושבים, ציורים של פרפרים פרחים וכתובות דתיות בהינדית
ובאנגלית, שמה היה צבוע באדום על החרטום, "the queen of the
seas".
השייט ההודי הזקן, גופו עטוי בגלימה לבנה, ישב בקדמת הסירה,
רגליו היחפות מקופלות תחתיו, מעביר את  המשוט, שעוצב כמנהג
המקום בצורת לב קטן, צהוב, מיד ליד וחותר במהירות.
מאחוריו ישבו שני גברים , מביטים לעברי .
כשהסירה התקרבה די הצורך, ההודי הזקן שלח את המשוט למדרגות
שהובילו אל בית הסירה שלי והצמיד אליהן את הסירה, הגברים
בחליפות לא דברו, אחד מהם הושיט לו שני שטרות. ההודי חייך את
חיוכו חסר השיניים, וחתר הלאה .
הם עלו לסיפון, עוברים בידיהם על החליפות השחורות, המהודרות,
מנקים את האבק, חם בסרינגר.
הם התקרבו אלי, הורדתי את העיניים אל כוס התה, ואז הרמתי אותן
שוב, הבחור הצעיר והגבוה התקרב לשולחן, מניח עליו תיק שחור,
מהודר, הרושם שהותיר בי המראה הארי שלו התערער כשראיתי את
חיוורונו, ועיניו הכבויות. האיש המבוגר יותר היה נמוך יחסית,
מוצק, אף רחב  ומעוקל ועיניים כחולות, עייפות .
המבוגר התיישב מולי, גבו לאגם, והביט בי מקרוב לכמה שניות, הוא
הוציא כוס זכוכית מכיס פנימי בחליפה שלו, נקה אותה בשרוולו,
ומזג לעצמו מקנקן התה. הוא שתה את הכוס  החמה במהירות. עיניו
היו עצומות עכשיו, בחנתי את פניו, לא ראיתי שום דבר שלא ראיתי
כבר,
אפילו הזיפים היו בדיוק במקום, מיכאל הוריד את הכוס, וחייך .
"אתה לא  יכול לברוח ממנו" הצליל המוכר של קולו  לא השתנה,
בהיר, מתנגן, שווה נפש.
"אני לא מנסה" קולי לא רעד, להפתעתי.
"למה אתה לא מנסה לברוח דוקא כאן?".
"יפה פה, שקט, התה מצוין"
"וזהו?"
"יש גם סמים אחרים"
"אתה לבד"
"אני תמיד לבד"
"הורדת את הכיפה"
"חם"
" מצחיק, אתה בחור מצחיק, אבל נראה לי שהבוס איבד את חוש
ההומור שלו "
"אולי הוא פשוט מעדיף בדיחות פוליטיות".
" לא רע ", הוא הפטיר, מביט בי בהתעניינות משועשעת  "אבל קצת
מסורבל" .
" מה לעשות, אני לא  מלאך, ואנחנו מדברים בעברית "
" כן " הנינוחות המהורהרת עזבה את קולו  "די, ברחת לכאן, מצאנו
אותך, שום דבר חכם שיש לך להגיד לא יוכל לשנות את זה"

"מי החבר החדש שלך "  שאלתי . עוד כמה שניות, דקות, דיבורים.
"וינסנט" הוא אמר, "כשעברתי בדלהי, בדרך לכאן, ראיתי אותו
שוכב  על המדרכה, מסומם. כמה מההודים שם הכו אותו מכות רצח,
דיווחתי לבוס, כשהם סיימו לקחתי אותו איתי, הוא הולך להצליח,
נראה לי".
וינסנט עמד באותו מקום, מבטו מופנה קדימה, ידו הימנית  על ידית
הפלסטיק השחורה.
"חשבתי שמאז מה שקרה הבוס לא מעסיק יותר גרמנים "
"אני מניח שהוא שינה את דעתו".
"מה יש לך לעשות שם, בדלהי המזוינת, למה לא הגעת ישר לכאן? "
"אין טיסות ישירות " צל של חיוך.
שיהיה, חשבתי. הייתי עייף, כוס התה שלי התרוקנה. אפשר להישען
אחורה, לשכוח, לשתוק,  המשכתי
" מה אתה רוצה? לא לקחתי  כלום, אני לא חייב  שום דבר, לא
חתמתי איתו על חוזה, אני לא רוצח" .
"קיבלת משימה "
"לא לקחתי אותה, יש אנשים אחרים, משימות אחרות ".
" הוא מחבב  אותך, כנראה " מיכאל החזיר את הכוס אל תוך החליפה
שלו, זה מגוחך, חשבתי, אבל לא גיחכתי, וינסנט המשיך לשתוק .
"אתה חושב שתוכל להמשיך לברוח ? "  .
"אני יודע שלא, אני מוכן למות, מיכאל, אני כבר לא פוחד" .
"  המילים האלה חסרות משמעות, יגאל, אתה לא יודע שום דבר על
מוות , ואני לא יודע כלום על פחד "  מיכאל  התרומם.
"אני לא הולך " צעקתי  .
מיכאל שתק, הרמתי אליו את מבטי, האיש העצוב והציני בחליפה
השחורה כבר הלך משם, העיניים העייפות שלו היו עתה רק עגולים
כחולים, ריקים. נרתעתי לאחור, המעקה הנמוך נלחץ אל גבי.
" לא בקשנו שתלך" וינסנט  התקדם לעבר השולחן, קולו נשמע מתכתי
וסדוק . העברית שלו הייתה מושלמת, חסרת מבטא.
"מישהו רוצה לדבר אתך" הוא הוסיף, פתח את התיק השחור, הוציא
ממנו טלפון סלולרי  קטן, והושיט לי אותו.
"אלוהים" אמרתי.
לקחתי ממנו את הטלפון, הוא צלצל, עניתי.
הכרתי את הקול הזה. רחוק, קרוב, קר, לבן, חזק, חסר רחמים, כואב
.
הרעש לא הגיע מהטלפון, הוא עלה מהאדים שבכוס התה שלי, מהגלים
באגם ,מההרים סביבי, מהאורות הרחוקים, מפניהם המתרחקות של
מיכאל ווינסנט, מגרוני, צעקתי.
הכל נעלם פתאום, האגם, הסירות, שני המלאכים

עמדתי בתל אביב, במרכז רחוב אלנבי, ידי רעדו, הכנסתי אותן
למעיל הגשם שלי, המתכת הקרה של האקדח צרבה אותן, התעלמתי
מהכאב, ידעתי את אשר עלי לומר, ידעתי את אשר עלי לעשות.
.