לפני כמה ימים חזרתי מסמינר מיון של לימודי חוץ.
בין המבחנים שהציבו בפניי מהלך היומיים של הסמינר נכללו גם שני
ראיונות אישיים.
בעוד שהראיון הראשון הלך מצויין השני כבר החל לקרטע.

ישבתי שם, בחדר הגדול, מול 4 אנשים, כולם בוגרי הפרוייקט.
הם שאלו אותי שאלות על פוליטיקה, חיי האישיים, בית ספר ועוד.
האישה הנאה בכיסא הימני פתחה את פיה בפעם הראשונה בראיון. היא
שאלה שאלה שתהדהד בראשי עוד ימים רבים לאחר מכן.
"כמה היית מוכן להקריב בשביל החבר הכי טוב שלך"?

נחנקתי מעט, אבל לא ראו את זה.
נחנקתי מבפנים כי בתוך תוכי ידעתי שאין אחד כזה. "הרבה"  עניתי
בבטחון, "כי הוא היה עושה אותו הדבר בשבילי" הוספתי בכדי להשמע
ראוי.

באותו הלילה, לקול הנחירות של הקיבוצניק שישן איתי בחדר, חשבתי
מי זה יכול להיות. מי היה מקריב למעני, או יותר חשוב, למען מי
היית מקריב. לבסוף הגעתי אליך.
את, שכל כך הרבה לא שמעתי ממך. שאת יכולה להשיג אותי, אבל אני
לא יכול להשיג אותך. שלי יש זמן כשאת מתקשרת, אבל לך אין פנאי
אליי כשאני הוא הרוצה.

חשבתי עלייך. כמה היית מוכנה להקריב למעני.
נחנקתי שוב.