מי יודע מתי זה יגיע?
הסוף. העתיד שאף אחד לא מכיר.
המוות אולי מפתיע את כולם באיזשהוא שלב בחיים
אבל לא אותי. אותי לא.
לפעמים אני מוצא את עצמי בלילה במיטה
בודק עם היד את הדופק בלב
לראות אם הכל עובד כמו שצריך
הפמפום, ההרגשה שמשהו יכול להיות לא בסדר עם עצמי
ההרגשה שפתאום באמצע הלילה אני אנשום את מנת החמצן האחרונה
שלי.
אחרי זה כבר יבוא בוקר. כמו כל יום רגיל:
הציפורים יצייצו, התרנגולות באיזשהוא משק אי שם בצפון יקרקרו
ויעירו את כל הדיירים באיזור.
אפילו רעש הבולדוזרים והעגורנים שמחוץ לבית שלי ימשיך כמו
תמיד.
ורק אני, רק הנעץ הקטן הזה בתוך עולם ענק של מחטים גדולים
ואימתניים כבר לא אחזור להיות מה שהייתי תמיד.
כבר לא אקום בבוקר. כבר לא אאחר אל האוטובוס שאמור לקחת אותי
בזמן לבסיס.
כבר לא ארגיש הרגשה של פספוס כשבחורה יפה באוטובוס של שעה וחצי
אחרי (גם חיילת) עושה לי עיניים ואני מרוב התרגשות מתנגש עם
התיק באישה מבוגרת שאומרת לי: "חייל, תזהר".
יותר אני כבר לא אסמיק מזה, לא אסתכל בעיניים שלה, לא אראה
אותה מחייכת, לא אחייך לה בחזרה ולא, אני כבר לא אתנגש שוב
באותה אישה מבוגרת.
כי אחרי הכל, את מנת החמצן האחרונה שלי כבר נשמתי.
ככה זה, רגע אחד אתה מרגיש בן אדם חי ונושם, אחרי עוד רגע אתה
מת.
ואפילו בלי להרגיש, אפילו בלי לבכות לפני, אפילו בלי להגיד
שכואב לך.
ואחר-כך זה ברור שכולם יגידו עד כמה היית בן אדם טוב ועד כמה
אהבת לעזור לאנשים.
אף אחד לא ישכח לך את הרגעים שבהם עזרת לחברים שלך להתגבר על
רגעי משבר כשבעצם אתה אפילו עוד לא הצלחת לעשות זאת (להתגבר על
שלך זאת אומרת).
ובפנים בפנים כולם ישנאו אותך, כולל החברים הכי טובים.
כי אחרי הכל...
אפילו צוואה לא השארת!