השעה היתה מעט אחרי חצות. התאריך 11.5.1999
ישנתי את השינה המעטה והרגילה לפני משמרת הלילה במחסום ארז.
בערך חצי שעה לפני ההשקמה הרגילה הרגשתי שאחד מהמפקדים שלי
מנער אותי טיפה ומנסה להעיר אותי. חשבתי שהקדימו את המשמרת
ולכן קמתי ישר בלי לשאול יותר מדי שאלות.
אך המפקד הקדים אותי ואמר לי שהמ"פ רוצה שאני אגיע למשרדו.
לא ידעתי מה מהות הבקשה הזו. לא הייתי חייל בעייתי ולכן לא
נראה לי שנקראתי למשרדו כדי להשפט.
מה גם שלא נהוג לעשות משפטים באמצע הלילה.
הסיבה היחידה שיכולתי לעלות בראשי באותו זמן היא שאולי הלחצים
שהפעלנו כדי להעביר אותי מהתפקיד הנוכחי הצליחו ושהמ"פ רוצה
לבשר לי את הבשורה הטובה.
הלכתי להתארגן. בדרך למקלחות אותו מפקד שהעיר אותי אמר לי שאין
צורך שאני יעלה על מדים ושאני יבוא כמו שאני. כאן כבר התחלתי
לחשוב מה פשר הדרישה הלא מקובלת הזו.
המשכתי למקלחות כדי לשטוף את פני ולצחצח שיניים, הרי חשבתי
שאחרי השיחה עם המ"פ אני ארד ישר למשמרת במחסום.
חזרתי לחדרי ואז נאמר לי שבכל זאת רצוי שאעלה על מדים.
כל הזמן חשתי שחברי לפלוגה מתבוננים בי ומדברים בינם לבין
עצמם.
כל המפקדים דיברו אלי ברוגע ובזהירות כאילו אני הולך להישבר כל
רגע.
עליתי על מדים. תוך כדי שאני מדבר עם חברי לחדר ומנסים לשער
במה מדובר.
יצאתי מהחדר והתחלתי ללכת לקראת משרד המ"פ.
אחד המפקדים הכניס אותי למשרד.
הצדעתי.
מולי ישבו המ"פ והסמג"ד.
התבקשתי לשבת.
התיישבתי ואז המ"פ שלי התחיל לשאול אותי שאלות על אבי.
הוא רצה לדעת אם באמת אבי חולה כבר די הרבה זמן.
סיפרתי לו בקצרה את כל מה שעבר על אבי בשנים האחרונות.
החל מהאישום הכוזב במקום עבודתו שגרם לפגיעה נפשית שממנה היו
השלכות רפואיות קשות ביותר.
דרך מחלת הסכרת שתקפה אותו זמן קצר לאחר האישום ולבסוף דרך
נמקים ברגליו וקטיעת שתי הגפיים התחתונות שלו. בנוסף לכל הסבל
הזה מחלת הסכרת גרמה לו גם לבעיות ראייה, אי ספיקת כליות ומספר
לא מועט של ארועים מוחיים שהשפיעו רבות על האפשרות שלו לשיקום.

לאחר שהסברתי למ"פ ולסמג"ד שלי את ההסטוריה של אבי נאמר לי ע"י
המ"פ שלי כי אבי הובהל לבית החולים וכי מצבו קשה ויתכן שהוא לא
יצא מזה.
באותו רגע שאל אותי הסמג"ד אם ידענו שזה עלול לקרות.
בתשובתי הסברתי לו כי בשנה האחרונה אבי איבד את הרצון לחיות
וכי סבלו לא נתן לו מנוחה גם תחת משככי כאבים שאליהם כבר פיתח
התמכרות בשל מינון לא נכון של צוות הרופאים בבית החולים בו
אושפז.
המ"פ שלי ראה שדי קשה לי לדבר על כל זה ואמר לי שהוא רוצה
לשלוח אותי לביתי להיות עם משפחתי. הוא ביקש שאכין את הציוד
האישי שלי ואהיה מוכן לתזוזה תוך זמן קצר.
לפני צאתי מהמשרד ביקש ממני המ"פ למסור לו את נשקי האישי.
מסתבר שזו אחת מהפקודות כשמדובר במקרה כמו זה.
יצאתי את המשרד מבולבל כולי.
לא ידעתי מה בדיוק לעשות.
איכשהו הובלתי את עצמי לחדרי.
נכנסתי לחדר בעודי ממשיך להרגיש שכל העיניים נעוצות בי.
החברים לחדר לא ממש ידעו מה קרה.  או שנאמר להם לא להגיד
כלום...
הוצאתי את תיקי האישי מתחת המיטה שלי והתחלתי לזרוק לתוכו את
הדברים החיוניים לי לנסיעה של כמה שעות וכנראה אחריה אחזור
לבסיס.
ארזתי את התיק. נפרדתי מחברי לחדר.
הלכתי לרחבת המשרד מ"פ. הנחתי את תיקי ליד הכניסה למשרד.
לאחר דקה יוצא לקראתי המ"פ ובקול מנחם בישר לי את הרע ביותר.
שאבי נפטר על מיטת הניתוחים.
לא חושב שהייתי בהלם. לא בכיתי. לא אמרתי מילה. לא ידעתי מה
להגיד.
רק המשכתי להרגיש שכל דבר חי בפלוגה נועץ בי את עיניו.
לאחר כמספר דקות, קשה לי לזכור בדיוק כמה זמן לקח מאותו רגע
שנודע לי על מותו של אבי עד שיצאנו לדרך. הייתי בעלטה מוחלטת.
לא ידעתי מה קורה איתי והכי גרוע מכל, לא ידעתי מה הולך לקרות
איתי ועם שאר משפחתי.
נכנסתי לטנדר הפלוגתי בלווי של אחד המש"קים שלי שנסע איתי עד
לפתח ביתי.
הנסיעה נראתה כאילו נמשכה לעולמים. אני זוכר שכל הדרך הסתכלתי
החוצה דרך החלון ובהיתי בחשיכה בלי שתעבור לי מחשבה אחת בראש.
לא ידענו בדיוק איפה המשפחה נמצאת. נסענו לבית החולים דבר
ראשון.
מכיוון שהנהג לא היה מקומי הייתי צריך גם לדאוג לכוון אותו...
הגענו לבית החולים, החננו את הטנדר בסמוך לכניסה. הנהג נשאר
ברכב. המש"ק שלי ואני נכנסנו לחדר המיון. מיד אחת האחיות זיהתה
אותי (הרי ביקרנו בבית החולים כמעט באופן קבוע) ובישרה לי כי
משפחתי כבר נסעה הביתה. בעודי מסתובב לכוון היציאה היא שואלת
אותי אם ברצוני לראות את אבי בפעם האחרונה. לא חשבתי מעולם
שאצטרך לעמוד מול דילמה שכזו. מצד אחד בפעם האחרונה שראיתי
אותו זה היה שבוע וחצי לפני, אבל ראיתי אותו חי !!
ידעתי שאם אני אראה אותו עכשיו במותו אני יעשה עוול לזכרון שלו
אצלי.
העדפתי לזכור אותו נכה וחי מאשר רגוע ומת.
חזרנו לטנדר. מנוע הדיזל לא הפסיק לפעום לרגע.
נסענו אלי הביתה. כשהגענו לכניסה לבניין הצעתי למש"ק שלי לעלות
אך הוא אמר שאין צורך וכי עדיף שיחזרו לבסיס. נפרדתי ממנו
ואודתי לו מקרב לב על הליווי הכה חשוב הזה.
עליתי הביתה.
אני לא זוכר אם הדלת היתה נעולה או פתוחה. אך אני זוכר שנכנסתי
הביתה וראיתי את אימי יושבת על הספה בסלון. מסתכלת עלי עם
עיניים אדומות מבכי.
מה שעוד לא זכור לי זה אם אחותי היתה איתה או שמא היא היתה
לבדה עד שהגעתי.
הרבה דברים נשארו לי לא ברורים מאותו לילה איום.
אני זוכר אבל ששאלתי אם דודה שלי  (אחותו של אבי) היתה אצלנו
ואמא שלי אמרה לי שהיא היתה אך נסעה חזרה לביתה.
ישבתי ליד אימי והתחלתי לשאול אותה מה קרה.
רציתי לדעת מה בדיוק התחולל בבית באותו יום.
לפי מה שאימי מספרת באותו יום אבי לא הרגיש בטוב. היו לו
בחילות וכאבי ראש.
תופעות די אופייניות בתקופה האחרונה אצלו. אמא שלי רצתה כבר
מוקדם יותר להזמין טיפול נמרץ.
אבי סירב. הוא תמיד לא אהב את הממסד הרפואי.
יותר מאוחר בערב אמא שלי התעקשה והזמינה את הרופא התורן
לביתנו. הוא בדק את אבי ואמר שרצוי שיזמינו טיפול נמרץ. ואכן
כך היה.
הוא הועבר לאמבולנס תוך כדי קבלת חמצן.
אימי נסעה איתו באמבולנס.
לפי מה שזכור לי מדברי אימי הוא איבד את ההכרה כבר באמבולנס
והנסיונות להחיות אותו החלו כבר בנסיעה.
בהגיעם לבית החולים נאמר כי מדובר בדום לב ואף הכינו חדר ניתוח
להשתלת קוצב לב.
הרופאים ניסו להחיות את אבי במשך 40 דקות אך ללא הועיל.
אמא שלי צפתה בכל המתרחש ממרחק של מטרים בודדים.
אני מתאר לעצמי את הזוועה שהיא עברה בראותה את בעלה נאבק על
חייו במשך 40 דקות ואולי אף יותר. לא יכלו פשוט לקחת אותה
הצידה בזמן הטיפול?!

אני לא זוכר אפילו אם הלכתי לישון באותו לילה. אני רק יודע
שלמחרת הייתי מוקף באנשים, חלקם מוכרים יותר, חלקם מוכרים
פחות.
אח שלי היה באמצע טיול בתאילנד. דוד שלי ניסה ליצור איתו קשר.
בסופו של דבר הצליחו ליצור איתו קשר ולבשר לו את הבשורות
המרות. ללוויה הוא לא הספיק להגיע.
לא זכור לי אם אני נהגתי לבית הקברות באותו יום של הלוויה
כנראה שכן הרי לא היה אף אחד אחר שיכל לנהוג באותו יום.
הגענו לבית הקברות. ישבנו בהיכל שבו היתה אמורה לצאת הגופה.
יממה קודם הוא היה בן אדם חי, נושם, חושב, צוחק, אוהב, ועכשיו
הוא גופה.
על פנינו עוברים כל משתתפי הטקס הכל-כך סופי הזה ומביעים את
צערם העמוק.
אחד הדברים שכן חיזק אותי באותו יום נורא זו העובדה שנתנו
מחברי לפלוגה לבוא להיות איתי ביום הזה. בנוסף אליהם באו גם
המ"פ שלי והחפ"ק שלו.
תחילת מסע הלוויה. תחילת הקבורה.
בכיתי בחיי בצורה כזו רק פעמיים.
בפעם הראשונה כשסבי נפטר בשנת 93. הייתי רק בן 14 אך הוא היה
האדם הכי חשוב לי מכל האנשים שהכרתי בחיי. סבא שלי. החבר הכי
טוב שלי. הכל בשבילי.
בפעם השניה בלוויה של אבי. במקום שאני אחזיק את אימי היא היתה
צריכה להחזיק אותי. כמעט ונשברתי. אך כל הזמן דאגתי שאני צריך
לשמור על אמא שלי.
תחושת הזמן היא בלתי ניתנת לשיאור ברגעים כאלו. כאילו הזמן עצר
מלכת.
אבל מכיוון שאנחנו לא יכולים לרמות את עצמנו הזמן בסופו של דבר
כן זז לו, לאט יותר האמנם, אבל זז.
הגענו הביתה לאחר הלוויה.
תחילת השבעה.
אם יש משהו שאני על באמת חושב שהיהדות גדולה בו זה המצאת
השבעה.
אי אפשר להבין עד כמה עוזרת זרימת אנשים אחרי ארוע כזה לעיכול
ולהתמודדות עם הטרגדיה שנפלה עלינו עד שחווים (חלילה) חוויה
כזו באופן אישי.
האמנם יש רגעים שכבר נמאס לראות אנשים. אבל ברגע שכולם הולכים
יש פתאום ריק כזה והרצון לחברה שמקיפה אותך חוזרת.
אף פעם לא הייתי מאמין גדול. אפילו לא מאמין קטן. אני לא מאמין
בקיום דבר כזה שקוראים לו אלוהים. אבל אני מאמין, כמו שחבר טוב
שלי אמר פעם, שבכל אחד מאיתנו יש אלוהים קטן שמוביל אותו
בחיים.
וחבל שאנשים נוטים לקחת את היהדות כדבר שלם שאומר שאם אתה לא
מאמין מוחלט בכל מה שהיהדות אומרת אז אתה לא ראוי להיות יהודי.
ואני חושב שביהדות יש הרבה דברים טובים וחשובים ולכל אדם צריך
להיות חופש הבחירה להחליט מה טוב לו ביהדות. אני בתור התחלה
מאמץ את מנהגי האבלות, ואולי בעתיד אם לא יעשו מהדת כזה מסחר
ויחזרו להראות מה טוב באמת ביהדות אאמץ לקירבי דברים אחרים
ביהדות.
המשך השבעה באו לבקר אותי חברים לפלוגה, חברים מהאזרחות, משפחה
קרובה ורחוקה.
שמעתי כל-כך הרבה סיפורים טובים ומלאי חן על אבי ובעצם רק אז
הבנתי איזה בן אדם דגול הוא היה.
עד אז ידעתי שהוא בן אדם בעל כישורים רבים אבל רק תוך כדי
הסיפורים הבנתי עד כמה בור הייתי בכל מה שקשור לאבי.
השבעה עברה.
האריכו לי את החופשה בעוד שבוע.
כל ערב הייתי מוצא את עצמי יושב בסלון כותב ובוכה.
באיזשהו יום זה עבר וחזרנו לחיות את חיינו.
לא זוכר בדיוק מתי היה המפנה אבל זה פשוט קרה.
מפסיקים להתאבל וממשיכים לחיות.
אני חזרתי לבסיס להמשך השירות הצבאי.
אימי חזרה לעבודתה.
אחי חזר הביתה וחזר לעבוד.
אחותי המשיכה לגדל את ילדתה וחודשיים לאחר מכן ילדה את בנה.
מפלגת העבודה שאותה העריץ והשקיע למענה אבי עלתה לשלטון שוב.
הפועל ת"א בכדורגל שאותה אהב אבי בכל ליבו זכתה בתואר הדאבל
הנכסף  -                                   גם באליפות וגם
בגביע המדינה.
החיים ממשיכים.

אני כותב את זה חודשיים לפני יום השנה השלישית לפטירתו של
אבי.
אני כבר חייל משוחרר, בתחילת דרכי האזרחית.
ורק בזמנים כאלו שאני בתחילת דרך חדשה אני מבין עד כמה הוא חסר
לי.
כמה הייתי צריך אותו עכשיו. להתייעץ איתו בכל הקשור להמשך
חיי.
לעתידי.
עוברים עלי לילות שאני חושב כל הזמן מה הוא היה מייעץ לי לעשות
ואני אף מייחל שבחלום הוא יבוא וייעץ לי. אך טרם חלמתי כזה
חלום לצערי.

לסיכום אומר שלא משנה כמה פעמים יאמרו זאת  בני האדם לומדים
להעריך אנשים רק לאחר מותם, וחבל שכך. צריך ללמוד להעריך את
האדם עוד בעודו בחיים. לבוא ולהגיד לו תודה על היותו הוא ולא
מישהו אחר.

תודה אבא על החיים שהענקת לי ועל חכמת החיים שהעברת אלי...