הברכיים שלי רעדו ביום שראיתי אותך, הולך מולי חייכן עיינים
נוצצות, העולם עמד מלכת בכדי שהלב שלי יחסיר שתי פעימות, בתוך
ההמון ברחוב רק אותך ראיתי ושני חיוכים בעולם נפגשו פתאום,
עיינים נצצו, לבבות השתוללו.
"שלום" אמרת וכאילו במילה אחת אמרת לי את כל מה שרציתי לשמוע.
עניתי לך "שלום" בחזרה ולא היינו צריכים יותר, כי על המילים
הבודדות האלה היינו יכולים לחיות חיים שלמים.

הגוף שלי הצטמרר כשאמרת את המילים האלה. באישון לילה שנינו
מחובקים במיטה אחת גדולה בבית מלון בדרום הארץ, לחשת לי שניה
לפני שאני נרדמת "אני אוהב אותך". כבר היינו עייפים מהדרך,
מהשמש בבריכה, מהטיולים בעיר, והנה שניה לפני שאני נרדמת "אני
אוהב אותך". הדבר הוא שידעתי שאתה אוהב אותי פשוט הייתי צריכה
לשמוע את המילים, כמו וידוא הריגה, הייתי צריכה לדעת.
אספת אותי לזרועותיך מאמץ אותי חזק חזק לגופך ושאלת "וכמה את
אוהבת אותי?" ואני חייכתי ואמרתי "ככה הרבה".

כל פעם כשהטלפון היה מצלצל, הייתי קופצת ישר לענות, בודקת שלוש
פעמים בשעה הודעות, וכשהייתי שומעת את הקול שלך החושים שלי היו
נטרפים, מחכים כמהים, לרגע ששוב אראה אותך. כל הדיבורים לתוך
הלילה, כל שמות החיבה הקטנים, כל הציחקוקים, כל החשיפות, כל
הדברים האלה היו מקרבים לבבות, וככה אהבתי אותך.

פעמון דלת שוב מצלצל לו ואני יודעת שאין אדם שאני רוצה לראות
עכשיו בעולם יותר ממך, מחבק אותי על מפתן הדלת, נושק לי ושואל
"מה נשמע?" ולא משנה מה קורה באמת בחיי, לדעת שאתה עכשיו איתי
היה מעלים את כל הבעיות מחיי. לדעת ששאלה כזו טריוולית כמו "מה
נשמע" שיוצאת מפיך יש לה באמת כוונה. "הכל בסדר" אמרתי, ועכשיו
באמת הכל בסדר, כי איך יכול להיות משהו לא בסדר כשאני איתך.

אף פעם לא ידעתי מה זו אהבה, תמיד חשבתי שאולי אהבה זה מושג
כזה שקיים רק בסרטים של הולמרק. אבל כשאני נוגעת בך, אני
אוהבת. שאני שומעת אותך, אני אוהבת. שאני מביטה בך, אני אוהבת.
אפילו שאינני יודעת מה זו אהבה, אני יודעת מה אני מרגישה.
כל הדברים הקטנים הם אהבה.
כל הדברים שנראים יומיומיים ופתאום מקבלים משמעות חדשה - זה
אהבה.
אולי אינני יודעת בדיוק להגדיר, אבל אהבה, אהבה זה דבר נפלא.