כאילו משום מקום, ובעצם משום מקום, זה נוחת עלי.
בהתחלה אני מנסה להתעלם למרות שאני יודע שזה פה, זה בפנים וזה
הולך לשבור אותי. אני מנסה כמה תרגילי נשימה ואומר לעצמי שזה
רק בפנים ואני יכול לשלוט בזה. אבל אז אני קולט את עצמי מדבר,
לא אל עצמי, אלא, עם עצמי. ומכאן אין כבר דרך חזרה. ואני שואל
את עצמי אם אי-פעם היתה דרך חזרה או שכך הם רצו שזה יהיה. אבל
מי זה הם? ומה הם רוצים ממני?
אני מתפלל שהקירות יקרסו, שהחדר יסתובב, או שהעולם יקבל זווית,
משהו. משהו בכדי שאני אדע שאני הוזה, אבל הכל נשאר במקומו.
"קפה!!", אני זועק אל חלל החדר. כוס קפה חזק ואני אהיה מוכן.
או שזה מה שהם רוצים שאני יעשה?! עוד פעם הם !? מה הם רוצים !?
אני מהלך בזריזות נוקשה, משתדל להימנע מפגישה עם שני בריות
מוזרות להם אני קורא הוריי. אני נכנס למטבח, מבחין בגבה של
היחידה ההורית הניקבית וממשיך ללכת מחשש שתשמע אותי עוצר
ותסתובב. עם  היא תסתובב היא מחוייבת לדבר, ובזאת אני לא יכול
להסתכן. אני מגיע לקומקום ולוחץ על המתג. "כרגע הרתחתי", צווחה
בלונדינית פולחת את האוויר. אני קופא במקומי ומתחיל לפצח את
מוחי בחיפוש אחרי תגובה הולמת, מודע לכל מאית שנייה שעוברת
ומחשידה אותי עוד יותר ממצב הקיפאון המחשיד גם כך. "זה לא נשמע
ככה", אני אומר בצורה הכי שפוייה שאני מסוגל בהתייחסי לרעש
הקומקום. וכבר אני מרגיש עיניים דבוקות לעורפי. אני מתחיל
להסתובב לכיוון המזווה, כל הזמן מקפיד לשמור את העיניים על
עורפי כשמתג הקומקום קופץ ופוסל את תגובתי הקודמת. "בוגד", אני
מסנן לעצמי בעודי ממשיך לכיוון המזווה בכדי להוציא  סוכר. אני
משתדל לבצע את הכל באיטיות, אך לא לאט מדי, בכדי לא להוסיף
לחשד הקיים. עלפי חישובי, בקצב זה, עד שאסתובב היא כבר תהיה
בדרכה לסלון לראות איזו אופרת סבון. אך שאני מסתובב, סוכר
בידי, אני מבין שהכל היה לשווא. אוויל!! הייתי צריך לחקות
לשמוע את צעדיה לכיוון הסלון, ובינתיים למשוך את הזמן בחיפוש
מדומה. במהרה אני מבין שגינוי עצמי הוא מעשה חסר טעם ברגע זה.
מה גם שמבט האכזבה על פני והעובדה שאני עומד ללא תזוזה לא
מוסיפים הרבה למצבי העגום.
היא עדיין עומדת שם, מנסה נואשות להקציף חלב לקפה שלה. אין
ברירה, אני ניגש בזהירות ,נעמד לידה ומתחיל להכין לעצמי קפה,
נאבק לא לפזול ימינה ולפגוש במבטה ולא לפזול שמאלה ולהראות
חשוד. הקפה מוכן! אני תופס אותו ביד ימין חזקה ומתחיל לכיוון
חדרי שבמרתף. אך קודם עלי לעזוב את המטבח ולעבור דרך הסלון .
אני פוסע לאיטי ובנונשלנט מדומה אל מחוץ למטבח. אני בחוץ, רק
הסלון נשאר. דלת הכניסה מפתה אותי להגביר את הקצב. רק חמישה
מטרים ואני מחוץ לטווח היצורים ההוריים. ארבעה מטרים, שלושה
מטרים, חריקת דלת פתאומית מרטיטה את ליבי. אני קרוב מידי בשביל
לוותר עכשיו! דילוג קטן ואני כבר ארגיש את ידית הדלת בידי
המיוזעת. אני מדלג ישר לדלת, ובתנועה משומנת מחליק את גופי דרך
החריץ הקטן שזה עתה פתחתי. אני נותן לדלת הניטרקת לספוג את
קולו של הזכר הראשי בעוד אני מנסה להגדיל את הפער, כשאני לפתע
נזכר שבידי כוס קפה.  לולא הכוס הייתי פותח בריצה אימתנית
למחילתי במרתף, אך תכולתה ברגעים אלו חשובה יותר מזהב. אני
בוחן את הכוס לראות עם איבדה מכוחה בבריחה המרושלת ומגלה
לשימחתי ששלמה היא. אך השימחה הרגעית במהרה חולפת כאשר אני
מבין שאני ניצב בין שני דלתות העלולות להיפתח בכל רגע ולהשריץ,
מצד אחד ייצור עלוב ונאלח שצד אותך בפה מלא " small talk"
משווע, ומצד שני, שני ייצורים אימתניים מעוותי חיים
ופרספקטיבה.  הטרור גובר עוד יותר בהיבטי דרך חלון חדר
המדרגות, שם אני רואה יצורים אנושיים מסתובבים ורוחשים  בחיפוש
אחר אינטרסים אישיים.
אני ממשיך את ירידתי למרטף במהירות, מקשיב לכל צליל העלול לבשר
על התקפה המתקרבת, ובוא בעת מקפיד לא לייצר אף צליל, שעללול
לגרום לתחילתה של מיתקפה. את הקומה הראשונה אני עובר ללא תקלות
וכך גם את השנייה. הקומה האחרונה ( הלובי) היא הקשה והקטנה
מכולם . זאת מכיוון שרוב רובה מורכבת מדלת הכניסה - שער
הטירוף. עלי לבחור את זמני היטב ובקפיצה אחת להגיע למדרגות
המרתף. אני קורע מאחורי עציץ קטן ובוחן את השטח בחוץ. אין אף
נפש חיה. משהו לא בסדר, שקט מידי. עלי להתאפק, זו עלולה להיות
מלכודת. שאני חושב על זה, לא ייתכן שעברתי את שתי הקומות בכזו
קלילות. אבל עם זה נכון אז אני מטרה נייחת בתנוחת ההתאפקות
הזו. זה עכשיו או לעולם לו! אני מקפץ ממקום מחבואי ונוחת
בהצלחה במדרגות המרטף, משליך כל זהירות לאחור ונס מטה למרתף.
אני מפשפש בין מפתוחתי בעצבנות אחר מפתח המרתף כשרעש לא מאותר
פוצח לפתע ומתגבר. המפתח נמצא וכך גם חור המנעול, סיבוב המפתח,
תנועה משומנת כמיקודם, טריקה, נעילה ואני בפנים. הרעש מתפזר לו
לכמה מקומות לא מוגדרים גם הם, ואני לבד. רק אני וכוס קפה. רק
אני, קפה ואפשר גם סיגרייה להרחיק את השדים.
אני יושב בכורסאתי ולוגם קלות מן הקפה. חמימות נוחה ורוגעת
חולפת בכל גופי. אני מתמזג עם הקפה והופך מעט נוזלי . הם כבר
לא מחפשים אחרי. הם כבר לא קיימים. כל שקיים זה אני והקפה.
לגימה מרירה מתוקה ועוד לגימה מתוקה מרירה ואני מתקרב להתעלות,
לניתוק חובק כל. לגימה ועוד לגימה ועוד לגימה ומוות!!, טעם של
ספל בפי. האשליה נמוגה ושוב זה חזר מאותו שום מקום שממנו בא.
איזה טיפש הייתי, לחשוב שאני יכול לסדר הכל עם כוס קפה, כאילו
היה זה הכל יציר דימיוני עלוב ומושתן.  הרי הם יותר מוחשיים
מקיומי שלי. אבל מי זה הם??!! ומה הם רוצים ממני לעזאזל ??!!
אני חייב לברוח, אני נחנק כאן! אני לוקח את מפתחות המכונית
ורץ. רץ החוצה, רץ למעלה, רץ למכונית. הכל בריצה חסרת רסן
וזהירות, משאיר דלתות פתוחות ועיניים בוהות מאחוריי. אני נכנס
למכונית, מתניע וטס למרחב, לכביש המהיר. ומשם ?! אני לא יודע.
העיקר לרוץ.
אני עובר דרך רחובות קטנים וריקים, מגיע לכביש המהיר ומוצא את
עצמי מאט בהדרגתיות. ממאה ארבעים למאה עשרים ב חמש שניות, ממאה
ל שישים בעשר. מכוניות מתחילות להתקבץ סביבי עם מבטים של זעם
בפנסים. יש  פקק לפני! אני חייב למצוא יציאה. אני יודע שאין
אבל מחפש בכל זאת. מנסה לראות מעל העשן והצפירות .
אני עומד! הכל אבוד עכשיו ואין לאן לברוח. עוד מעט הם, מי שהם
לא יהיו, יבואו, יכבשו ויקחו. ראשי נע בעצבנות מחלון לחלון
בחיפוש אחר כיוון תקיפתם. ולפתע נקלט משהו בזוית עיני הימנית.
אני מסתכל שוב לימיני, ושם, ב"סוזוקי" אדומה, יושב לו איש שמן
ומשליך טיפות זיעה לכל עבר מראשו הנע בעצבנות מצד לצד.
ומאחוריו, ב"סקודה" לבנה, שיער בלונדיני מקה בכל הסובב, כשראש
בעליו מבצע את אותם תנועות ראש תזזיות. אני מסתכל לשמאלי
והמחזה חוזר על עצמו ב"מיטסובישי" הירוקה ו"בהונדה" השחורה,
ומקדימה, עורפים מתעוותים במכוניות לבנות ובורדו וכחול.
ורגיעה שלא מכאן, ובעצם רק מכאן, נוחתת עלי.
והכל בסדר. יש מוות, יש אהבה ואין מקום לדאגה. רק החיפוש אחר
תקווה. והם?! שייזדיינו! חבורה של פסיכים!