"אל תשתה מים אחרי פירות !!!" זה מה שאימא שלי תמיד הייתה
צועקת לי בסוף כל ארוחת צהרים אחרי הקינוח.
לא שהיא התכוונה לזה - זה היה מן קטע כזה שהיה לנו - אני
ואחותי הקטנה קמים במהירות ומסתלקים מהשולחן בשניה שנגמרת
הארוחה כל אחד עם הטקס הקבוע שלו - שהלך והשתנה עם השנים
והצעקה הקבועה מהדהדת ברחבי המסדרון, רודפת אחרי עד לחדר,
מתגנבת שנייה לפני שהדלת נטרקת ונוחתת לידי במיטה.
ואני - אני נשבע לכם שזה היה מצחיק בגיל 7 והיה מצחיק בגיל 10
אבל הפסיק להצחיק בגיל 13 ובטח שלא שיעשע אותי בכלל בגיל 17.
את אימא שלי בטח שזה לא עניין, ולא עזרו כל ההערות שלי, ולא
עזרו כל העקיצות שלי, ולא עזרו כל הצעקות שלי, ולא עזר שאמרתי
לה שאין אין אין (!) לי כח לשמוע את זה כבר, ושזה יצא לי מכל
החורים ושזה המשפט הכי מפגר בעולם. ולא עזר החרם שאני ואחותי
היינו עושים על המשפט הזה, ודורי החבר של אמא שלי שאף פעם לא
לבש חולצות עם שרוול ארוך אפילו באמצע החורף, גם הוא היה אומר
לה תמיד: "למה את חייבת לעצבן אותם כל פעם מחדש?", והיא תמיד
אמרה לו שזה לא עניינו או שהייתה מחייכת בעיניים נוצצות וצוחקת
קצת, תלוי במצב רוח. ואז היא היתה מסתכלת עליו ואומרת לו :
"דורי - גם אתה אל תשתה מים אחרי פירות!!!"
הרי מה הוא אומר המשפט הזה? "אל תשתה מים אחרי פירות" ממש משפט
מפגר, הרי אין לו שום תמיכה מדעית, שום ביסוס, שום אמת, שום
אחיזה הגיונית במציאות. סתם, משפטי סבתא, שורות מחץ שמתו בשנות
החמישים ועשו קמבק עם סרטי הבורקס לפני עשור וחצי.
אבל אימא שלי התעקשה, ומה כבר יכולתי לעשות? לסתום את הפה,
לגלגל עיניים, להתעצבן, לסנן משהו לא הכי יפה מתחת לשפתיים
שנייה לפני...
למה אני מספר לכם את כל זה ?
כי עד כמה שזה ישמע מוזר, ועד כמה ששנאתי לשמוע את המשפט הזה
יום אחר יום אחרי יום ...
היום - שנה וחצי - כמעט שנתיים אחרי כל הבלגן, זה הדבר היחיד
שאני זוכר ממנה.
"אל תשתה מים אחרי פירות".