עוד באותו לילה שידעתי, שנגמר, הבנתי שאני עם כל הכאב הזה לא
אוכל להתמודד, לבד.
דברתי עם כולם, חברים חברות אחים אחיות אפילו לכמה רגעים עם
אבא, אבל לא הרגשתי יותר טוב. התחלתי לחפש פתרונות אחרים,
ספרים, תחביבים, כל דבר.
אבל הכאב נשאר, רובץ, שם, סנטימטר אחד מעל הלב.
משהו בתוכי פשוט צרב מכאב, וכבר לא היה לי איכפת איך, רציתי
שזה יפסק. עכשיו.
עשיתי ברורים, קבלתי טלפון, ופשוט הלכתי לשם, הדבר הבא שאני
זוכרת זה אותי שוכבת על ריצפה קרה מסיטה את הראש לצד ימין,
עוצמת את העינים חזק חזק, ומחכה, ומחכה, ומחכה.

" נו יאלה...חלק ומהיר, לפני שאני אתחרט!!"

אולי רק היה לי נדמה כי היתי כל כך לחוצה לגמור עם זה, וכל כך
פחדתי, וכל רגע שעבר הרגיש כמו נצח, אבל באמת שעבר כבר הרבה
זמן.. נראה לי...

"נו!!!!....."

"א, אנ, אני לא יכול, פשוט לא יכול!!!!,  את לא מבינה, ברגע
שאני עושה את זה, אין לך דרך חזרה, זה סופי, ואם יש לך שמץ של
הרגשה שתתחרטי, אני פשוט לא מסוגל זה לא אתי!!".

פתחתי עין אחת, החמצתי פרצוף, והסטתי את הראש בחזרה, לראות
אותו, רוכן מעלי, עם יתד ופטיש, סנטימטר אחד מעל הלב.

איזה מזל מחורבן. כל מי ששאלתי אמר לי שהוא שובר הלבבות הטוב
ביותר,הוא עשה את זה מליון פעמים. ועכשיו דווקא איתי יש לו
נקיפות מצפון?!
לכל הכאב שהחזקתי כל כך הרבה זמן בפנים הוספתי כעס ואז באמת
כבר איבדתי שליטה,החלטתי שהגיע הזמן להוציא כל החוצה כאן
ועכשיו! בכיתי בהיסטריה, צעקתי עליו שאני משלמת מספיק כסף כדי
שהוא יעשה את העבודה שלו כמו שצריך,מכה אחת!! מהיר וחלק!!
המשכתי למלמל בבכי דברים שאפילו אני לא הבנתי מה יוצא לי מהפה,
והאיפור שהיה אמור להסתיר את האמת, את העינים הנפוחות האף
האדום הצלקות,דהה ונמחק.

"את לא מבינה, שזה סופי. סופי, ואם אח"כ תרצי להתחרט, כבר לא
תוכלי לעשות שום דבר. אין דרך לחזור חזרה אחרי שנותנים למישהו
לשבור לך את הלב. הלב שלי כבר שבור, לי אין דרך חזרה, אבל את
עוד יכולה לבחור בדרך אחרת!!
את תתחרטי, תביני פתאום שהוא פגע בך כל כך הרבה ואת פשוט הושטת
לו יד וסיימת במקומו את המשימה".

הוא לא הבין.
כל כך רציתי לשמוע את הלב שלי נסדק ואז להרגיש את הרסיסים שלו
מתפזרים לי בגוף, שורטים מבפנים בפעם האחרונה, לא לבכות יותר
מכל השירים ברדיו, לא לחשוב עליו עד הרגע שאני נרדמת ומהרגע
שאני קמה, לא להזכר בכל הדברים שלא הספקתי לספר לו.
רציתי לשכוח. ולא ענין אותי ההשלכות.
לא יכולתי להפסיק לבכות. הוא היה הפתרון האחרון שלי, והוא
נכשל.

הוא פרש ידים לצדדים, רומז לי לחבק אותו אם אני רוצה.
בנואשות של הרגע, הסכמתי.
חיבקתי אותו חזק, שיכאב לו, למרות שידעתי שהוא לא מרגיש דבר,
והוא המשיך לשבת שם כשכל יד תלויה לצד השני כאילו הן מוחזקות
בחוטים.
כשנרגעתי הוא נתן לי נאום ארוך שישר קלטתי שהוא נתן לפחות
מליון פעמים, על איך שהוא הכי טוב במה שהוא עושה כי הוא אף פעם
לא שובר לב שעוד לא נשבר. "את צריכה לחזור למשחק, ולתת לזמן
לעשות את שלו..." הוא אמר.

הנחתי לגוף הצנום שלו, הרכנתי את הראש לרגע, נתתי לו נשיקה קלה
על המצח הקר.
"אתה חרא של שובר לבבות!", אמרתי אחרי שהסתובבתי לצאת.

באתי אליו, כדי לסיים את הבילבול. והוא רק הוסיף לו, ואמר לי
כמו כולם שאני צריכה להתמודד, ושהזמן עושה את שלו.. ואולי,
אולי הוא, והם, כולם צודקים.
בכל אופן, מזל שהוא לא שם לב שלקחתי את היתד שלו, בדרך החוצה.