זה תמיד בא מאוחר בלילה.
הם עוטפים אותי לאט לאט ולא עוזבים אותי.
זיכרונות רצים במוח כמו סרט בלי הפסקה
והלב שלי שכח ממזמן מה זה להיות ביחד
וזה תמיד בא מאוחר בלילה.
בבוקר שאני קמה, אומרת בוקר טוב שגרתי,
חושבת לעצמי מה טוב,
נזכרת בלילה שעבר איך הם שוב הגיעו אליי
לא עזבו אותי, כמו שדים במוח הם צורחים
" זאת המציאות שלך...שלך...שלך ואת לבד ".
מעיפה מבט בך ומגלה את תחושת האושר הרגעי
אתם מכירים את הרגעים האלה שבאים נורא מהר
בקושי מספיקים לקלוט אותם והם כבר עוזבים
כמו שכל דבר אחר בחיים עוזב אותך...
הם עוזבים כ"כ מהר מי יודע מתי יחזרו
ואולי הפעם יש לך תקווה, אולי הפעם הם יישארו להרבה זמן.
מסתכלת לעבר שהיה לי פעם,
מסתכלת על ההווה שיש לי עכשיו
חיים בלי תוכן אני חושבת לעצמי
חיים מתים,
השאלה היא אם למות או לא למות?
יוצאת החוצה בערב רואה איך השמיים חשוכים
מגניבה חיוך ציני קטן,
אומרת - " נזכרו להגיע........ תראה, השמיים מרגישים כמוני "
ואז נזכרת שאף אחד לא שומע אותי עכשיו..
כנראה נשארנו רק אני ואתה
רק אני ואתה, אתה שומע???
תביא לי עוד סיגריה, הבדידות הזאת כבר עושה לי בחילה.
והם תמיד באים בלילה מאוחר.
נכנסים לתוך המחשבות שלי, החלומות שלי,
התקוות שלי, הרצונות שלי, הזיכרונות שלי,
הסיוטים שלי, הפחד שלי והנה הם באים...
הם באים ופותחים כוס יין, מעשנים בלי סוף
צוחקים בקול מוגזם, נכנסים לתוכי
הם לא יכולים לעזוב אותי,
אני לא יודעת למה, אבל הם לא יכולים,
כמה שאני רוצה להרוג לפעמים את הבדידות הזאת
אבל השדים האלה לא נותנים לי
אפילו להרוג את המחשבות
להרוג את המציאות.
הם אורחי קבע בעוד לילה שבא
הם אפילו לא טורחים לשלם לי שכר דירה....
והם באים בלילה מאוחר
והם נשארים גם ביום השחור שלמחרת
אבל איכשהו אז, הם תופסים קצת מרחק
ושוב הם חוזרים לבדידות הבאה.