היא העירה אותי בשש בבוקר...!
חשבתי שאני מתה... בקושי ישנתי לילה לפני ולמרות שידעתי שאני
צריכה להתעורר היום בשש לא יכלתי להירדם לילה לפני. אשמתי? לא!
אשמת אח שלי, אשמת הצבא, אשמת המדינה ואשמת הערבים!
בן 18 וחצי ועל מדים. הוא ילד קטן! בקושי חי עד עכשיו ומגייסים
אותו לצבא. כשאחותי התגייסה זה ראיתי את זה באור כזה. אולי
בגלל שהייתי בת 11 אבל מי יודע. חשבתי עליה כגדולה ועכשיו אני
רואה שגם היא בגיל 18 הייתה סך הכל ילדה קטנה, המחשבות האלה
השאירו אותי ערה כמעט כל הלילה ועכשיו אימא באה ומעירה אותי...
שש בבוקר.
התייצבתי למקלחת בשעה שש אפס שלוש וגיליתי שהמים פושרים ולא
רותחים כמו שאני אוהבת. בשבילי פושרים זה קר ואם הדבר הראשון
שאני עושה בבוקר הוא לא בסדר- נדפק לי כל היום. נחמד... ממש
נחמד.
בשעה שש חמש-עשרה יצאתי מהמקלחת כשאני מרגישה קפואה וישר רצתי
לחדר כדי להתחמם מול התנור. בחרתי בגדים נורמליים כדי לפחות
שאם אני מרגישה חרא אני אראה טוב.
בשעה שש עשרים יצאתי מהחדר לכיוון אחי עם האבן מזל שקניתי לו
והברכה שכתבתי לו בלילה. הדרכתי אותו בדיוק מה לעשות "קח אתך
את האבן- תשמור עליה טוב וקרוב אליך ואת הברכה תשמור בכיס עד
שתעלה על האוטובוס ותיסעו. אז יורשה לך לקרוא אותה. מובן?"
"תודה אחות שלי"
חיבוק קצר והוא חוזר לחדרו.
חזרתי לחדר, סידרתי את התיק ללימודים ויצאנו לדרך. אני ואימא
במכונית אחת, איתן- אחי ואבא שלי במכונית השנייה. נסיעה ארוכה
מדיי ושירי רשת ג' נכנסים לי למוח ובאיטיות משתלטים עליו
וממלאים את הריק שנוצר בראשי עקב מחשבות מרובות ופריקתן- כמו
בסרטים המצויירים כשהכל פשוט יוצא מהאוזניים. זה היה מצחיק-
פתאום ראיתי את איתן וחברים שלו מרחפים ככה מתוך אוזן אחת ואת
בית ספר, החברים והתנועה מצד שני, כולם לובשים שחור כמו
בלוויה... כולם היו עצובים... כמוני.
הגענו ללשכת גיוס בשעה שמונה אפס אפס. התיישבנו על אחד הספסלים
ואימא שלי לא הפסיקה לדבר על זה שהיא שכחה את המצלמה בבית ואח
שלי כל הזמן התעצבן שהיא התקשרה אליו חמש מאות פעם בזמן הנסיעה
כדי לבדוק שיש לו הכל וגילתה שהוא שכח את הקרם הגנה ועשתה
סיפור. כל אחד ודרך ההתמודדות שלו. אני פשוט ישבתי שם וניסיתי
לא לבכות כי אימא אמרה לי שהיא לא רוצה שאני אבכה מול איתן כדי
שלא ייסע עצוב. אבא שתק כל הזמן ודיבר רק כששאלנו משהו.
קריאה ראשונה בשמונה חמש עשרה. לא אמרו את השם של אח שלי.
נשמתי לרווחה. המשכנו לדבר שטויות ואני ישבתי שם והתנתקתי
לגמרי. דמעות התחילו להציף את העיניים שלי וכבר לא יכלתי
להחזיק את זה בפנים. כשהן התחילו לצאת חזרתי למציאות והסתכלתי
עליהם- המשפחה שלי. איתן הסתכל עליי וחיבק אותי. אמר שהכל יהיה
בסדר. "יהיה בסדר" הפך למשפט קבוע מדיי בשפה הישראלית. למרות
שאנחנו יודעים שלא תמיד יהיה בסדר אנחנו אומרים אותו ומנסים
איכשהו לשמור על שפיות דרך שקרים בארצנו הקטנטונת ארצנו היפה
מולדת בלי כותונת מולדת יחפה. הוא הביא לי נייר טואלט ממה שהוא
לוקח אתו לצבא וניגבתי את הדמעות.
"תודה"
"יהיה בסדר אחות..."
שמונה שלושים קריאה שנייה.
"הבנים הבאים מתבקשים בלה בלה בלה בלה בלה בלה חזון חי".
הרגשתי סחרחורת קלה וקמתי. הם לא יכלו לפחות להגיד איתן? זה
השם שלו! הוא קיבל אותו במתנה. מתנה מדוד שלי. שמת. במלחמה.
שבעים ושלוש הייתה שנה קשה לאחיות. שנה קשה לאימא שאז הייתה
עוד רק אחות. בגלל זה הוסיפו לו את החי באמצע השם ככה בין השם
הפרטי לשם המשפחה תקעו עוד אחד למזל טוב. את האמת- נתן לי
תחושה קצת טובה שקראו לו חי. אבל הם היו צריכים להגיד איתן!
שמונה שלושים ואחת איתן סיים לחבק את אימא ואבא והגיע תורי.
הוא התקרב וחיבק אותי ממש חזק. אף פעם הוא לא חיבק אותי ככה
ועכשיו כן. אני לא חושבת שאני אשכח את זה. הוא חיבק אותי וניסה
קצת לעודד אותי. זה לא עזר.
שמונה שלושים ושתיים ליווינו אותו לאוטובוס ונעצרנו מולו.
חיבוקים קצרצרים אחרונים והוא עולה. אימא עוברת לצד השני כדי
לראות אותו. אני ואבא על מדרכה. העיניים שלי החליטו שמשעמם להן
בתור עיניים ונהפכו לברזים פתוחים ושבורים.
שמונה ארבעים וארבע כל המתגייסים עלו ואני עוברת לצד השני כדי
להציץ באח שלי עוד פעם. שמונה ארבעים וחמש האוטובוס עוזב,
מפריחים נשיקות והעיניים ממשיכות בשלהן לבערך עוד שתי דקות
ושלושים ושבע שניות.
שמונה חמישים ושתיים עוברים על פני המשפחות והמתגייסים שהגיעו
זה עתה והולכים למגרש החנייה. מוצאים את המכוניות נכנסים
ונוסעים. אני ישנה.
תשע ארבעים וחמש מגיעים לבית הספר.
"יהיה בסדר" אימא אומרת.
לקחתי תיק ויצאתי. לא נכנסתי לחצי שעה אחרונה של שיעור
ביולוגיה. הוא גם ככה משעמם, אני עייפה, זה לא יועיל לאף אחד
מהצדדים. הבאתי למזכירה פתק על האיחור ויצאתי לדשא הגדול שם
ראיתי את נעמה שחולקת את השם שלי ומסתבר שגם חלק מאהבותיי
ושנאותיי. ישבנו ודיברנו כמה דקות עד שהתחילה ההפסקה ב- 10:15
בערך.
כשהתחילה ההפסקה התחילו ניצני הצביעות שלי להופיע. יותר נכון-
כשרון המשחק וההסתגלות שלי. אני חושבת. אמרתי שלום לכולם,
אמרתי שאח שלי התגייס, אולי רק כדי שאם אני אגיד את זה מספיק
פעמים אני אאמין. זה לא עבד.
שיעור לשון עבר, הפסקה קטנה נגמרה ושיעור תאטרון עבר. יום
ראשון בבית ספר תם ונשלם. עליתי על האוטובוס, נסעתי הביתה,
ירדתי מהאוטובוס ונכנסתי הביתה.
הוצאתי את הכלב, אכלתי, וישבתי לראות את הקלטת של "מופע
הקולנוע של רוקי" שקניתי ביום שישי בחמישים שקלים חדשים.
נכנסתי לדיכאון.
עישנתי נרגילה.
שתיתי וודקה.
לקחתי כדור.
הלכתי לחדר של איתן.
הרחתי אותו עם שאריות הכוח שלי.
בשש חתכתי.