לפני שבוע בדיוק הגעתי לגיהינום. כן לגיהינום. כל מה שהיה
סביבי זה רוע, עצב, כעס, חושך ואש. ככה גם היה בתוכי.
כשאתה מגיע לגיהינום, הגיהינום חי בתוכך, ניזון ממך, אתה בתוך
מבוך של כאב והניסיון לצאת משם - מביא אותך לייאוש.
לאחר שלושה ימים של ייאוש כזה, ייאוש שכבר הגיע לדרגה גבוהה,
ייאוש עם פלאפלים על הכתפיים, החלטתי לטייל בתוך הגיהינום,
מקבל את העובדה שאני לבד שם, מביט ומכניס את עצמי לעוד בור של
אש, לעוד חור שחור, לפתע הגעתי למקום קצת שונה. נדהמתי. היו שם
המון בתי קש כאלו, חוף ים נהדר, וארמון עם כמה משרתים בדואים.
הופתעתי למצוא באמצע הגיהינום מקום כזה. שקט, מרגיע, יפה...
הגיהינום בתוכי לא נתן לי להתחבר. הוא גרם לי רק לחשוב עליו
באמצעות פרצים של געש פנימי. אך בלילה הראשון, כשגיליתי ששם
האפלה מוארת במיליארדי כוכבים, זה גרם לי לפרוץ בשאגה ענקית.
שאגה אדירה. שאגה שעוצמתה הביאה לכך שהגיהינום הפנימי שלי עף
למעלה למעלה ונעלם מאחורי כוכב זוהר אחד. החלטתי. זהו גן עדן.
מיד הופיעה נעה של הים, התיישבה לידי, דברה בלחש הגלים וגרמה
לי לשקוע במים קרירים, נהדרים, מרעננים. אחר כך הופיעו עוד כל
מיני מלאכים כאלה. כל אחד לימד והחדיר בי תחושה חדשה. אור
שהאירה לי את החשכה במוחי, תמי שהחדירה בי את מידת התמימות
המדויקת, שירי שהחזירה את השירה לעורקי, יעל שלימדה אותי לדלג
בין הכוכבים כמוה, רונן שהרנין את ידי לכתיבה, גידעוני שעזר לי
לרקום שוב גידים ולקרום עור, כך מיום ליום, עוד ועוד... עד
שהפכתי שוב לישות, ישות שמימית, אבל משהו היה חסר. משהו שיתן
לי לאהוב שוב ללא רבב. לאהוב את כל מה שמסביב. אז היא הופיעה.
ונוס. הילה של לובן טהור במרכז אי הזהב במרכז גיהינום.
התמלאתי. לילה שלם לרחף עם ונוס סביב כל האי. זה סגר את כל
המעגלים, תפר את כל הקרעים, שלף את כל הקוצים, שטף את כל
הכתמים והשלים את כל ההבנה שלי.
במרכז הגיהינום יש אי של גן עדן בקרחת ראשו של לוציפר בכבודו
ובעצמו. אפילו הוא לא יודע את זה. למעלה למעלה, מעל הקרחת יש
כוכב מנצנץ הבוהק יותר מהאחרים, שומר על האי הקסום הזה, ואוהב.
ונוס.