בתחילת שירותו של סמי בסיני,  הוא ישב עם איזה בדואי לצד הכביש
כשהוא מחכה לטרמפ. המדבר היה צחיח, שומם, ורק קול ההרים מסביב
נשמע, כשברקע ניתן היה לראות את נעימתו המסולסלת של סמי.
לאחר שישבו ושוחחו במשך שעה, הודיע הבדואי לסמי, שתוך חמש דקות
עוברת משאית. לא רכב, לא טרנזיט, משאית.
-" איך אתה יודע?", שאל סמי בתדהמה.
-" הרגשתי זה פי'ל אדמה".
הוא צדק. בדיוק חמש דקות אחר כך הופיעה משאית. סמי היה מרוצה
מהעניין. הוא גילה משהו חדש. "אם הבדואי הזה היה במלחמה לצד
המצרים", חשב לעצמו, "חמש דקות מראש היה יכול לשים מוקש לרכבים
שלנו".
כשהמשיך בשירותו שם היה מפקד ג'יפ. היה לו גשש בדואי תחת
פיקודו. הוא לא היה מוכן שהגשש ישב לידו בג'יפ. הוא ציווה עליו
לשבת על הטמבון של הג'יפ ולנווט. אם יעלו על מוקש - הבדואי
הולך ראשון.
סמי היה מרוצה מהכישורים של הבדואים. ראה בגשש שלו כלי לחימה
מסוג מתקדם שהוא, סמי, הוא עצמו המציא.
החוליה של סמי קיבלה פקודה לארוב לחוליית מחבלים בפיז'ו מצרית
באחד השבילים הצדדיים. סמי מיד הורה לבדואי לשבת לצידו על
הכביש ולהודיע לו כשמגיע רכב. לאחר שעתיים וחצי בערך, אמר
הבדואי באדישות- "תוך חמש דקות מגיע אוטו".  
-" בטוח אוטו ולא משאית?"
-" אוטו, אוטו".
-" אתה יודע להגיד לי איזה סוג?"
-" אוטו, אוטו, בז'ו מצרית".
סמי הסמיק מרוב אושר. הנשק האישי שלו, ההמצאה הגאונית שלו
עובדת, והיא אפילו יותר משוכללת מהבדואי הזקן מאז.
החיילים של סמי הניחו את המטען, מתחו את החוט, והתחבאו מאחורי
סלעים. סמי חיכה מאחורי הסלע שלו ושמע את הרכב מתקרב. הדם
בוורידים שלו זרם במרץ, הוא כבר ראה את הצל"ש שהוא מקבל בסוף
המבצע הזה, צל"ש על השכל שלו.
פיצוץ אדיר נשמע ברקע, אך עבור סמי זו הייתה סימפוניה מדהימה,
מוצרט, ויואלדי, בטהובן ושוברט ביחד ביצירה מאוחדת. יצא בסלואו
מוושן כשידיו באוויר, מתגלגל לו מצחוק וצועק "זיינתי אתכם יא
אוכלי פאלאק!"
שאריות, שאריות נתגלו לעיניו, ולוחית זיהוי התעופפה כעלה לידו.
לוחית הזיהוי של המשאית הפלוגתית שלו.
הבדואי, נעלם.