חברים שלי נסעו לסיני, לראס אל שטן. הבטחתי להם שאצטרף אליהם
יום לאחר יום כיפור. דיברתי גם עם עמי. הוא אמר שהוא יגיע לשם
לפני, כי הוא יוצא מיד עם קול השופר לכוון טאבה. סיכמנו שניפגש
שם.
תפסתי טרמפ עם דנה שבדיוק ירדה לצלול באילת. הדרך לשם, כרגיל,
שוממה, חסרת חיים. הדרך לסיני נועדה פשוט לבאס אותך לגמרי לפני
שתתחיל ליהנות, והיא עושה את זה יופי.
הגענו לגבול לפנות ערב, השקיעה כבר בעיצומה, ומשם, פיז'ו רעועה
נהוגה ע"י בדואי מסטול לכוון ראשו של השטן.
חושך שחור ואפלה כבדה הלכו יד ביד במקום כשהגעתי אליו. כמה
נרות בודדים בחושות המפוזרות על החוף, ואני מנסה להקשיב ולזהות
את אחד הקולות של חברי מבין שלל השותקים. המשכתי והמשכתי
כשהתיק על הגב כבר כבד, לחץ מסוים תופס אותי ואומר לי "אתה
לבד", "אולי הם בכלל לא פה", "שקט פה מדי", ואז גלגולי צחוק
הנשמעים כצחוק השטן בקעו מתוך חושות סביבי - זה כבר לא היה
לחץ, זה היה פחד.
מסעדה קטנה שחלשה על החוף עוד הייתה מוארת. ניגשתי ובררתי
ומצאתי אפילו את השמות של חברים שלי רשומים שם בערבנגלית.
ושמחתי הגדולה התפוגגה ברגע כשהבנתי שהם כבר לא שם. "לאן הם
עזבו?" שאלתי את בעל המקום. "הם השאירו פתק, אבל בא חבר שלך
עמי ולקח אותו וגם עזב", המשיך לדכא אותי. בררתי איזה מקום הכי
קרוב לשם. "תנסה, אולי טארבין". יופי, אז חברים שלי לא נשארו
איפה שקבענו, ועמי דאג לתחת של עצמו, אני בחושך, לבד, על ראש
של שטן שצוחק לי בפנים.
לקחתי מונית לטארבין. כשנוסעים במונית בסיני, אין מצב שיתן לך
להרגיש שלא דפקו אותך. אז דפקו אותי והמשכתי.
הקריאות של בעלי האכסניות בטארבין כבר החלו להעיק. הם כבר צחקו
כשראו אותי הולך הלוך וחזור בערך 8 פעמים לאורך החוף. פגשתי את
ליאור, חבר של חניתה, ידידה ותיקה שלי, והעברתי איתו ועם חברים
שלו את הלילה המבאס. ב- 6:00 בבוקר ירדתי במונית לדהב. שוב
דפקו אותי, ושוב המשכתי. בדהב הסיפור היה דומה. עשר פעמים
לאורך כל המקום ושום דבר. התיישבתי מיואש באחת המסעדות, לבדי,
מנסה להוציא מהמצב את המיטב. שיניתי את הגישה - להיות לבד זה
כמו מדיטציה אחת ארוכה. אחרי כמה דקות איזה משה התיישב לידי.
ערס טיפש, בן שלושים ומשהו, בודד, כנראה, יותר ממני, שבא לחפש
את עצמו ומצא את הצוואר הרחב שלי כשטח הדבקות מתאים. אז זה
התחיל משש-בש והמשיך בשיחה רדודה בה הכרחתי את עצמי לרדת לרמת
דיבור ערסית עדינה כדי לתת לו להרגיש טוב עם עצמו. כשנמאס לי
ממנו קמתי בלי לומר מילה ועברתי למסעדה אחרת. אחרי פחות מדקה
גם הוא היה שם, שוב, מתיישב לידי בשתיקה. נתתי למצב לעצבן אותי
5 דקות וקמתי שוב - הפעם הלכתי למסעדה רחוקה יותר. ונחשו מי
שוב התיישב לידי שם.
משם כבר הרחקתי לכת והלכתי לכוון החדר ששכרתי בבוקר. מביט
מאחורי גבי בדיבוק של מרגל, והחששות התאמתו. עצרתי. שחס וחלילה
לא יראה איפה אני ישן, ואמרתי לו שאני הולך לישון ושיפסיק ללכת
אחרי. "אז ניפגש אחר כך?" שאל אותי בטון של ילד מפגר. הוא לא
נראה לי הומו, סתם אידיוט, אז אמרתי שאולי והלכתי לעשות את
עצמי ישן. 5 דקות הספיקו לי ועפתי מהחדר. הלכתי למסעדה של
האכסניה. לא צריך לספר מי ישב שם וחיכה לי.
הרגשתי שהוא השטן. חשבתי שהראש שלו בראס אל שטן, אבל לא, הוא
היה לידי. נשלח לגרום לי להרגיש עוד יותר בודד, רדוף, להעיק על
נשמתי, לשבת על צווארי ופשוט לשבור אותי לגמרי.
חזרתי לחדר ולא יצאתי ממנו עד הבוקר שאחרי. בבוקר חזרתי רדוף
לגבול טאבה. לקחתי מיד מונית למועדון הצלילה בו עברתי קורס
חודש לפני כן, שנמצא לא רחוק משם. שם הרגשתי קצת כמו בבית.
פגשתי את המדריכים שלי, דיברתי עם הבית, אבל הפאראנויה לא עזבה
אותי. ניסיתי להתקשר לסלולרי של עמי. התרגשתי לשמוע שאני בשיחה
ממתינה. הוא היה על גבעה בסיני ודיבר עם אימא שלו. כדי לא
להפריע רק ביקשתי לדעת מה היה כתוב בפתק ולמה לא השאיר לי
אותו. "אנחנו בחוף משמאל", אמר, "ונתתי את זה לאחד בשם משה
שישב שם ואמר שהוא גם מחכה לך".