בכל פעם שאני מרגישה את החלל מתרחב יותר מידי, אני מסתפרת.
כאשר אני מרגישה שהואקום שואב ממני את היכולת לנשום, אני שולפת
מספריים ומקצצת ללא רחמים. לפעמים מספיקה רק קבוצת שיער קטנה,
רק לשמוע את ה"וויש" הפריך שמשמיעות המספריים בזמן שהן חותכות,
כדי להביא להקלה. לפעמים רק תספורת שלמה תעזור. יש ימים של
תספורת וצבע. הייתה פעם אחת, שהעצב והזעם היו כה גדולים
שהמספריים נשלפו ובחמת זעם קיצצו מחלפות,ללא סדר,ללא
תכנון,מתוך רצון לכער, להשמיד. הערפל האדום, החם,התפוגג רק
כשזרה הביטה בי מהמראה. באותו יום הפחדתי את עצמי. הייתי על
הקצה. אח"כ לא נגעתי בשיער במשך חודשים. פחדתי להתקרב
למספריים. החשק חזר לפני כמה ימים. תחושת אי-שקט קלה שהתגברה
בכל פעם שהעברתי יד בשיער. התחלתי להסתכל על המספריים. הם ישבו
שם על השולחן, מבריקים וקרים. מושחזים לכדי שלמות שרק מחכה
לפגוש את הסיבים השחורים של שיערי למוד הסבל. המגע הראשוני עם
המספריים העביר בי צמרמורת נעימה של ציפייה. ופחד. ההרגשה שאם
אקח את המספריים ליד, הם ישתלטו עליי, כמו בסרט אימה. עמדתי
והסתכלתי על המספריים שהיו מונחות שם, רק עצם ללא מודעות, ללא
יכולת לפגוע בי. היכולת הזו היא שלי בלבד. הרמתי את המספריים.
הן היו כבדות, מספריים טובים וחזקים. החזקתי אותם ביד אחת. ביד
השנייה לקחתי תלתל סורר. באבחה מהירה התלתל קיפח את חייו. השקט
חזר,מציף אותי כמו צונמי שמטביע עיירת דייגים יפנים שלווה.
המספריים היו שוב לעצם סתמי. הברשתי את השערות הקטנות
מהכתף,ישרתי את החולצה, העברתי יד בשיער שרק אני ידעתי כי הוא
שונה מלפני חמש דקות, והלכתי למטבח להרתיח מים.