הסוף? מה היה הסוף? הסוף היה כמו שאמרתי שיהיה. לא אני הייתי
צריך לדאוג שיהיה לו רע. למרות שכל כך רציתי.
קלטתי את זה עליה כבר בשיחות הראשונות שלנו. היא אמרה שיש לה
שם בעיות. שעברה טראומה מסוימת. למרות שתמיד הייתה כזו קופצנית
ומחייכת, קלטתי את זה. "מה נאנסת?", ככה יצא לי ישיר וקולע
מתוך ההבנה. היא לא ידעה איך להגיב. תמיד הייתה לי אינטואיציה
גבוהה. פתאום פרצה בבכי...
כן, זה היה הוא, החבר שלה לשעבר. שמוק! מהרגע שהבנתי את זה
רציתי להרוג אותו. מי הוא שייקח דבר כזה בכוח?
והגביע שלו מתנוסס, למעלה למעלה, בחדר שלה על המדף...
ולמרות הכל, ולמרות שהיא הייתה עם שישה לפני, הייתי הראשון
שלה. הנחתי לה ליהנות מזה קודם, והיא נהנתה. זה היה יפה לראות
אותה ככה.
אבל הוא לא עזב אותי. בייחוד כשראיתי אותו פעם אחת מתחת לבית
שלה. והיא, מציגה אותי וכאילו משותקת, ואצלי, כל הדם עולה
למוח.
טלפנתי לאיתי. התוכנית הייתה גרפיטי צבעוני על האוטו הלבן שלו.
"מלדפוק בכוח גם אני נהנה!". אבל הכל בגדר תוכנית. מי אני
שיהיה לי האומץ?
ועבר, עבר הרבה זמן. כמעט שנתיים. נגמר מזמן ביני ובינה, ותמיד
היא עוד בראש. תמונות מהחדר שלה, כשהיא מתפתלת מהנאה, ואחר כך
מכאבים, בגלל הסיבוכים שהוא גרם לה שם.
והגביע שלו - מתנוסס ממעל... זה היה סוג של ניצחון? של מי
מאיתנו?
כבר הפסקתי לחשוב עליה, עליו ועלינו. אחרי הכל מי רוצה שאיזה
בן זונה יעיק לו על החיים?
לפני כמעט חודש ראיתי אותו פתאום. תמונה יפה שלו בעיתון. "הבן
זונה מתפרסם אה?", הוא ושני חברים בתמונה. חיפשתי, אולי הכותרת
תהיה "מלדפוק בכוח גם אני נהנה!" אבל, היא הייתה שונה...
"טיל סאגר חדר למוצב - שלושתם נהרגו במקום".
עצוב היה לי, על השניים האחרים.
עליו? - לא אמרתי תודה למחבלים. השארתי את העונג הזה לה.
והגביע שלו עדיין מתנוסס לו - למעלה למעלה - כבר לא על המדף.