הדרך הייתה די ריקה. רק שתי מכוניות עמדו שם ברמזור ממול. האור
הישר ירוק, השמאלי - אדום.
נסעתי לי, הביתה, כשמאחורי גבי השקיעה בעיצומה. מיד לפני
שהגעתי לרמזור, המכונית מימין החליטה לפתע לפנות שמאלה.
חריקת גלגלי וספה סיפרו לי שאני כבר לא שולט עליה, בום גדול
סיפר לי על שמיים, כביש, שוב שמיים ושוב כביש, ועמוד, ועוד בום
ואז... מדרכה, שסיפרה לי על כמה עשבים בין רצפותיה... ומשם
התחלתי לחלום.
ריחפתי לי במקום חשוך, חשוך, אבל רגוע. כאילו הייתי מתחת לפוך
הגדול שלי, בבוקר כזה שאפשר לישון בו כמה שרוצים. וחם. נעים.
אבל מישהו פתאום העיף לי את השמיכה. והמון אנשים היו שם מעלי.
שני שוטרים, אישה אחת נחמדה, עוד גבר אחד, ונער צעיר, שנראה די
לחוץ.
היה לי חם. הרגשתי את המכנסיים שלי לוהטות. ריר היה דבוק לי
ללחי הימנית, והגוף, לא רוצה לזוז, מפחד. כשכאב אומר "תפחד!",
כשכאב אומר "תסתכל, העתיד שלך לא בטוח ורוד כמו שתכננת".
ותכננתי.
סירנה ברקע, וצעקתי. צעקתי נורא. המשכתי לצעוק וכבר הייתי תחת
סדין לבן, אפילו לא דומה לפוך שלי, על מיטה, כשלידי עוד הרבה
צועקים, גונחים, מקיאים. כבר לא הרגשתי מיוחד, אז צעקתי חזק
יותר, עד שדקירה קטנה בתחת הרגיעה אותי.
השתחררתי עם שבר בבריח, חזרתי לפוך שלי. אבל לא ריחפתי בתוכו
כמו בחלום הטוב. והראש, נורא כאב. כאב איום. גנחתי קצת, צעקתי.
לבסוף שאגתי ממש, ואז...
התחלתי לעוף, לרחף, שוב הכל שחור, רגוע, והראש לא רוצה לחזור.
אז לא חזרתי. נשארתי שם. ואז, ראיתי אותו.
הוא ישב מול מסך טלוויזיה גדול, עם ידית קטנה וכמה כפתורים.
כאילו מהנדס את זה. אנשים קטנים למטה במכוניות ואופנועים, והוא
יושב ומפגיש בין כולם, תוך הערצה לעצמו על פגיעה טובה, על
התנגשות מסובכת, על ההשלכות...
ניגשתי אליו דיברתי איתו. הפכנו להיות חברים טובים. הוא אפילו
נתן לי טלוויזיה משלי. ואתם יודעים מה?
זה באמת מגניב ליצור התנגשויות.