הוא אהב את הבקרים.
הכל היה שקט ורגוע.
ריח הבוקר, השמש שעוד לא הפצירה.
עד שהם פתחו את המכולת. מכולת חדשה, באמת נחמדה.
עם מבחר גדול של מוצרים, מחירים די זולים, אבל בכל זאת...
כל בוקר האיש עם העיתונים זורק אותם חזק, הלחמניות שבאות
במשאית שעושה כל כך הרבה רעש וכל המכוניות שעוברות בדרכן אל
המכולת, ובנוסף תופסות מקום חנייה.
כל אלה, הרסו לו את הבוקר היפה שהיה לו ושאותו אהב כל כך.
זה התחיל בקטנות, הוא היה גונב לחמניות, שופך מוצרי חלב. אבל
זה לא עזר.
בשלב מאוחר יותר הוא צייר להם בכל לילה גראפיטי על החלון, אבל
הם לא התייאשו.
כשכבר היה נואש ממש הוא השתין להם על הירקות בתקווה שאנשים
ישימו לב ויתבעו אותם, או לפחות יבואו בטענות, אבל לאף אחד זה
לא הזיז. הוא הדפיס מכתבי שטנה ואיומים, אבל המכולת רק התרחבה,
החלה למכור גם כל מיני מגאזינים, דיסקים וכדומה. מהרגע שנהיה
אובססיבי לדבר הוא שכח מהכל.
החברה , העבודה , נהיו שוליים.
במשך היום היה מתצפת על המכולת ומתכנן את מהלכיו ללילה.
ואז, לפתע פתאום , עלתה בראשו מחשבה זדונית. אם יעבוד במכולת
הוא יוכל לחבל מבפנים מבלי שירגישו , יוכל לסכסך עם ספקים ,
להחסיר סחורה...
אז הוא הלך , ביקש עבודה והתקבל די בקלות.
הוא עשה עצמו חרוץ , עבד קשה.
ואז , ביקש מבעל הבית לפתוח את המכולת בבוקר כדי שיוכל להספיק
לסדר את הבלאגן  לפני שהקליינטים מגיעים.
בעל הבית כבר סמך עליו מכיוון שראה כי הוא עובד חרוץ , נענה
לבקשתו.
הוא קם מוקדם בבקר , עוד הרבה לפני שהתעורר בעבר , לפני ימי
המכולת , ופתאום היה לו את השקט הזה שאותו חיפש. הוא הלך
לעבודה בחשק אדיר , עבד במרץ ולפנות ערב הגיע הביתה.
לתדהמתו גילה שמצא את את השקט שלו , קיבל ג'וב שהוא נהנה ממנו
והעבודה היא במרחק יריקה.
את כל הצרות שעשה לא סיפר לאף אחד והיום הוא כבר מחזיק את
המכולת בכוחות עצמו , הוא אפילו קנה אותה מהבעלים הקודמים ,
מנהל אותה לבדו , ומקווה בעתיד לפתוח סניפים נוספים.