כשהייתי גר ליד שכונת התקווה, גרתי בקומה השמינית. מעלינו לא
היו עוד קומות. זה היה הגג שלנו. שלנו, שלי ושל החבר שלי חזי.
אנחנו שלטנו ממנו, או לפחות דמיינו שמשם אנחנו שולטים על כל
הסביבה.
בגג היו כוכים כאלה שכדי להיכנס אליהם היה צריך לטפס, וזה היה
קשה כי הם היו נורא גבוהים. היום אני בטח רק קופץ כבר באוויר
ואני מגיע, אבל אז, זה באמת היה מבצע.
אני וחזי הקמנו את "החברה להגנת הארץ". אפילו היה לנו ההמנון
"רוצה להיות חבר של קבע...". פשוט, כולם סביבנו היו פושטקים
ורעים כאלה. ואני וחזי היינו ילדים טובים כאלה, מאלה שגילו שיש
להם ביצים בגיל 5 בגלל שבעטו בהם...
אז החלטנו להתייצב במחתרתיות - שניים מול כולם.
את האמת, נורא פחדתי מהם. הם היו כאלה בועטים, משחקים כדורגל
ומקללים בלי סוף. נשבעים "באדוני", יורקים, מאיימים ומרביצים
לילדים שקטנים מהם. סתם, זה מה שנתן להם הרגשה טובה, אני חושב.

כשגדלתי וכבר הייתי בכיתה ז' נורא התפלאתי שאני לא מרגיש
כמוהם, שלהרביץ לכיתות ב' זה כיף. אולי זה בגלל שאף פעם לא
ניסיתי...
יום אחד עליתי עם חזי לגג. הבטנו לכיוון חירייה וראינו את כל
מה שבדרך. כל מה שבשליטתנו. לפתע שמענו יללות של גור חתולים
נובעות מאחד הכוכים. אני עוד הייתי די גמד, אבל חזי היה גבוה,
אז עשיתי לו סולם גנבים והוא טיפס לתוך הכוך. אחרי כמה שניות
הוא יצא, כולו לבן מאבק, מחזיק שני כלובים ביד. באחד יונה
מצומקת בתוך עצמה, ובשני, גור חתולים ג'ינג'י קטן. ידענו
שהפושטקים עשו להם את זה. הוא הוריד אותם אלי בזהירות וקפץ
מתוך הכוך.
את היונה שחררנו. בהתחלה היא השתוללה ולא הצליחה לעוף. אחר כך
חזי, שאבא שלו היה בחברה להגנת הטבע, תפס אותה והפריח אותה
לשמים כמו שקוסמים עושים.
החתלתול היה רועד כולו ורזה וילל בלי הפסקה, אז החלטנו להוריד
אותו לדשא, למטה ולתת לו חלב. סוף סוף הרגשנו חשובים...
כשירדנו למטה ראינו מרחוק את כל הפושטקים משחקים כדורגל.
ניסינו לתת לחתלתול לשתות, אבל פתאום הם כולם היו נורא קרובים
אלינו. רצים לתפוס את הפליט ששחררנו. "הם באים, בוא נרוץ!" צעק
חזי ותפס את החתול. רצנו ורצנו לתוך כפר שלם. הם המשיכו לרדוף
ולרדוף, המונים. כבר נגמרה לנו הנשימה, והגענו לגדר תיל שלא
ניתן לעבור. חזי הניף את היד לתנופה וזרק את החתול הרחק הרחק
מעבר לגדר. הייתי בהלם.
הוא הסביר לי שהם לא נפגעים כשזורקים אותם ככה. שיש להם תשע
נשמות, אז האמנתי לו.
את הפושטקים איבדנו, כנראה, או שהם התייאשו. אם אני חושב על זה
יותר טוב... אני לא בטוח שהם באמת רדפו.
בבוקר למחרת הלכתי לכפר שלם למקום שלכוונו זרק חזי את החתול.
זכרתי את מה שאמר לי על התשע נשמות והכל וניסיתי לשמוע את
היללות שלו. המשכתי לחפש ולהסתובב, ואז...
ראיתי אותו פתאום, ג'ינג'י קטן כזה ורזה, משופד לעמוד גדר דרך
הבטן לגב. ושקט. רגוע. לא מיילל וצווח כמו שמצאנו אותו... אז
בכיתי קצת, וחזרתי לשכונה, וסיפרתי לכל הפושטקים שחזי הרג להם
את החתול. אז הם תפסו אותו והרביצו לו מכות רצח.