היריה האחרונה נשמעה , ואני עדין מחזיק את ראשי שמונח על הקרקע
בחוזקה כאילו מגן עליו מכל הרסיסים בסביבתי. שקט ,דממה נשמעה,
רק קול צניחת אחת הזגוגיות שלידי והתנפצותה על רצפת השיש, הפרה
את השנייה השלווה במהלך הדקות הרועשות שחלפו. ואני עדיין ממאן
לקום מנסה לדמיין בראשי איך נקלעתי למצב .
הבוקר היה שגרתי למדי, התעוררתי לאור קרני השמש שחדרו אל חדרי
, בחוץ נשמעו קולות הצחוק והדיבור של הילדים הממהרים לגן
והמכוניות החולפות בכביש. ברקע עוד עוד נשמעו נביחות הכלבים
כנראה בגלל עוד חתול שהעז לחדור לטריטוריה שלהם.
את התאריך הזה אני לא אשכח ולא משום שזה היה היום בו נקבע לי
הראיון בחברה שכל כך רציתי אלא מפני שהתאריך נחרט עמוק בליבי
וישאר שם עד מותי.
השעה הייתה 9 ו חצי כשנכנסתי למכוניתי לא לפני שהספקתי כמדי
בוקר לשתות את הנס הראשון, מן הרגל שכזה שמאפשר לי לפתוח את
היום ביתר ערנות ,וכן אחרי שקראתי את מדור הכלכלה בעיתון היומי
. הבטתי על פניי  שהשתקפו במראה במבט של שמחה שבדיעבד תתברר
ככל כך עצובה.
לא היה קשה למצוא את  המקום, רחבה רחבת ידיים מצופה בשיש
איטלקי קידמה את פניי ועשרות אנשים שממהרים לעוד יום שגרתי
לכאורה בחייהם. נבלעתי בין האנשים בדרכי לאחת הכניסות .
בדרך עוד הספקתי להתפעל מהזכוכיות הענקיות שהקנו לבניין חזות
מרשימה.
הנה עוד כמה מטרים ואני בכניסה הראשית. בצעדים מדודים אני מנסה
לספור את צעדיי כשלפתע צרור יריות נשמע מאחוריי. עוד לא הבנתי
מה קורה כשמישהו מאחורי דוחף אותי ומפיל אותי ארצה .בכל כוחי
אני מנסה למשוך את עצמי בזהירות רבה פנימה אל תוך המבנה כי הרי
זכרתי הייתי ממש קרוב . עוד צרור נשמע ורעש התנפצות הזגוגיות
של דלת הכניסה נשמע וקולות הבהלה  של אותם אנשים שרק לפני רגע
שוחחו וצחקקו כמידי בוקר. משכתי את עצמי פנימה תוך שאני שוכב
על הרצפה אוחז בראשי בחוזקה  כתמי דם הופיעו על חולצתי הבהירה
כנראה נפצעתי מהרסיסים הרבים.
שלוש הדקות נמשכו כמו נצח ברקע נשמע קרב יריות קצר, חיכיתי כבר
להרים את ראשי ולברוח משם .
הרגע המיוחל הגיע , היריה האחרונה נשמעה , ואני עדין מחזיק את
ראשי שמונח על הקרקע, בחוזקה כאילו מגן עליו מכל הרסיסים
בסביבתי. שקט דממה נשמעה רק קול צניחת אחת הזגוגיות שלידי
והתנפצותה על רצפת השיש. בזהירות הרמתי את עצמי מבין ההריסות
כשרעש סירנות מחריש אוזניים הפר את השלווה שהייתה אך לפני רגע.
הבטתי סביבי מנסה לאמוד את מה שקרה , ההלם עדיין אוחז בי כאילו
קיבע את רגליי בתוך הרצפה. כבתוך חלום אני נלקח הצידה לטיפול
בפציעתי עדיין מתקשה להבין את שארע, ביום, שלכאורה היה אמור
להיות היום האופטימי בחיי.



שלמה
מרץ 2002