מהדורת החדשות,
חוזרת על עצמה,
חוזרת על עצמה,
לא חוזרת אל עצמה.

קריינית עם עוצמה,
מדברת לעצמה,
ועוצמת עיניים,
לא מישירה מבט
לחדשות.
                               ראשון
                          השעה שתיים.
          קול ישראל,                  למען איכות הסביבה.

ממחזרים
כל כתבה,
ממחזרים
כל אמירה,
                                                    קול כתב
מהשטח,
לועס את אווירת המתח,
פעמיים, שלוש, ארבע, חמש
דקות מאז האירוע,
והמהדורה של שש.

שלולית דם בגודל הכינרת,
אזרח פגוע.
אין לי ארץ אחרת.
הכל לשעשוע.

תבניות של ארבע בריבוע.

שדרן תמוה
מגיע לאולפן,
מוציא שפן
מתוך ענן עשן,

שלא הספיק להתפזר,
אל האוויר המזוהם,
מתוך מטען החבלה התקשורתי בתוך ביתי,
או מתוך הסיגריה הבוערת של אימי.

זו עליית מדרגה
              במדרגות החירום
                        של בניין החברה,
                                              של התרבות.
                                                         
לנו אין פסל של חירות.
                                     את הפירמידות והמרור
השארנו מאחור.
              רק צריך לזכור את יום הזיכרון,
ולא לשכוח, איפה שמנו את המוח
או את הכוח,
או את היכולת לברוח,
או את היכולת למרוח,
את העובדות,
בעזרת חרבה הארוכה של הדמוקרטיה,
שמורחת גם את פרוסות לחם העבודה
של כתבי, שדרני, ושכירי החרב
של המהפכה התקשורתית,
שיורים גם ברובים,
ובצרורות של עברית,
שטופה וקולחת,
אך  גם רותחת
כמו מים חמים במקלחת.

ולסיכומו של דבר,
כלום לא נאמר.
נצטרך לחזור לאחור,
עד שנראה אור,
או שנדרס
כשימאס.
בכל מקרה,
מהדורת החדשות תשודר,
בכל רגע מהיום ועד מחר.
אף פעם לא מאוחר

להפסיק!