ברקע הרדיו מנגן מנגינה שקטה, רומנטית, שרמנטית...
מתענגת על הצלילים מעריכה כל תו ותו, המחשבות נודדות עפות
רחוק רחוק אפילו לא שמה לב ששעה עוברת ועוד אחת ועוד אחת...
חושבת על החיים ואיך שהם השתנו, חושבת על עצמי ואיך שהשתנתי
מנערה תמימה ונאיבית חסרת נסיון חיים השתנתי למשהו שאני לא
מכירה בנאדם זר חי בתוכי והוא גדל בכל יום שעובר... כמו איבר
מלאכותי שהשתילו בתוכי והוא גדל ומתעצם ולאט לאט מתפשט בכל
גופי מחמם, בגופי מתפשטת הרגשה של שינה, כמו הפעמים שנרדמת לך
הרגל או האצבע רק שהפעם זה בכל הגוף ולא משנה כמה שדתפוק את
עצמך בקיר ההרגשה לא נעלמת היא רק נשארת, מתפשטת.
אני חושבת על פעם על "הזמנים הטובים" ואני תוהה האם הם באמת
היו טובים כלכך כמו שאני זוכרת או שאולי אני בוחרת לזכור את
הדברים הטובים ובאופן סלקטיבי משמיטה את הרעים... אני כבר לא
יודעת ולא בטוחה בשום דבר... הכל נראה כלכך רחוק ולא מציאותי,
כאילו אני מביטה על חיי מתוך כדור בדולח ואני זזה בזמן אחורה
וקדימה ושוב אחורה מנסה ללמד, להבין את עצמי ואיך הגעתי לאן
שאני נמצאת היום... אני כבר לא מתאימה לשום מקום אין לי שורשים
כרתו אותי ועכשיו אני ניידת ללא בית ללא מקום שאני יכולה לקרוא
"שלי" אני לבד, אני אחת, נגד העולם... לא משתייכת לאף מקום.
הם יבואו לכאן... העולם הישן שלי. וזה יהיה מעין מלחמה בין
הישן לחדש ואני אתקע באמצע. אני מפחדת כששני עולמות מתנגשים זה
לא יכול להסתכם במשהו טוב.
כשהם יבואו לכאן, לעולם החדש, השדים שרודפים אותי מהעולם הישן
הם יידרשו את מה ששלהם והעולם החדש יאבק בכוח לא ירצה לעזוב
ואני ארגיש קרועה, נמשכת משני צדדי מתחבטת ביני לבין עצמי...
זה השדים שבתוכי...
זה מין מבחן, אני יודעת את זה, הבעיה היא שאף פעם לא הייתי
טובה במבחנים. אני נלחצת ומזיעה מתחילה לנוע באי רצון ידי
רועדות ולבי פועם בעוצמה... המחשבה על זה שאני עומדת לעמוד
במבחן החשוב ביותר של החיים שלי רק מבעיתה אותי יותר. מבחן שאי
אפשר להעתיק בו להציץ מעבר לכתף ולראות את התשובות של זה שיושב
לצידי... אני לבד כאן נבחנת. במבחן החיים...
מוזר לחשוב על עצמי ככה במין חיצוניות שכזאת לשפוט את עצמי
ולהחליט את התוצאה, את גזר הדין שבו אני נשפטת לחיי... במשפט
הזה אני עורכת הדין, אני הנאשם והתובע ויותר מכל השופט... גם
בזה אף פעם לא הייתי טובה אף פעם לא יכולתי לשפוט אנשים בצורה
נכונה להסתכל עליהם ולשפוט, להבחין בין טוב לרע. אני הייתי
מהאנשים הסתמיים האלה שזזים עם הרוח עפים לאן שהרוח נושבת,
זורמים עם הזרם... אף פעם לא התמרדתי אם זה לא היה "באופנה" לא
הייתי מיוחדת, שונה, אחת שמשאירה חותם על העולם.
מפחיד לחשוב עד כמה השתניתי מאז שעברתי לכאן, לעולם החדש...
איך בוחרים בין הבועה לבין מחוץ לבועה?

הגעתי לבסוף למסקנה שהחיים הם בועה אחת גדולה, שבני אדם נבדלים
אחד מהשני בגודל הבועה שסובבת אותם... אף אחד לא נמצא מחוץ
לבועת החיים . יש אנשים עם בועות לא יציבות שמשנות צורה כמו
שלי ויש אחרות, יציבות. ויש עגולות ויש אליפסות, וכן יש גם כמה
מרובעות.

לפעמים אני מקנאה באנשים, כאלה שיכולים להנות מדברים פשוטים
ולא לנתח אותם ולפרק לגורמים... אני חושבת שאלה הם האנשים עם
הבועות הקטנות.
פעם אני הייתי כזאת. היום אני כבר לא.
פעם אני הייתי הנוסעת זאת שיושבת מאחורה במכונית נותנת לאנשים
להסיע אותי לאן שהם רוצים, להוביל אותי. הם סללו את דרכי
בחיים. לא סבלתי את זה... אבל עכשיו כשאני הנהג, אני מסיעה את
עצמי נוסעת לאן שאני רוצה אני מתחילה לפקפק בעצמי...


אני מניחה שכל זה בכלל לא משנה כולם מסיימים בסופו של דבר
באותו מצב. החיים הם פשוט רצף של ארועים, חסרי משמעות שמובילים
אותך בסוף לנקודה אחת. וזה לא משנה באיזו דרך אתה בוחר להגיע
לאותה נקודה, אתה תגיע לשם בכל אופן, אם זה בדרך הקשה או בדרך
הקלה, הקצרה או הארוכה.