אני מוציא מהארון חולצה נקיה, לבנה, מקופלת. חולצה שחזרה
מכביסה. הריח של החולצה כשאני משחיל את הראש דרכה מפתיע אותי.
ריח של חולצה שחזרה מכביסה. אני ניזכר בריח הזה אחר כך, כשאני
יושב בשמש ועוצם עיניים כדי לא להסתנוור. איזה ריח. נקי, פשוט,
לבן, מקופל. ריח.
"אני לא זז מכאן עד שאני מוצא זיון" מכריז ZBD, ואני פוקח
עיניים לבדוק אם הוא רציני או מתלוצץ. קשה לדעת. יש לו את
הציניות הזאת. היי-פוסט-מודרניזם. משהו שאני תמיד יודע לזהות,
אבל לא להגדיר. משהו שאני רוצה שיהיה גם לי.
חבל שלא הבאתי דיסקמן. מתאים לי עכשיו לשכב קצת בשמש ולשמוע
ביטלס. או ספייס-גירלס. משהו בריטי. יש לי ספר בתיק, אבל אין
לי ראש לקרוא. אין לי ראש לכלום. רק לשיחות על כלום. שיחות
שמתחילות תמיד ב"נו, אז מה יהיה הסוף?" ומתפתחות לאידיאולוגיה
פציפיסטית-קומוניסטית-היי-פוסט-מודרניסטית, כאילו?
"נו, אז מה יהיה הסוף?" אני מנסה. "אני כבר אמרתי, אני לא זז
מכאן עד שאני מוצא זיון". ZBD במיטבו. אני כבר מרגיש שזו תהיה
שיחה-על-כלום טובה, מהמשובחות. אולי אפילו נגיע לאיזו הארה.
קטרזיס. היי-פוסט-מודרניזם. נו, די!
שני בחורים שעוברים לידינו צוחקים בקול. אני מביט בהם בזלזול.
"לפעמים אני מקנא באושרם של רפי השכל" מבריק ZBD, ואני זוכר
לרשום את המשפט הזה אחר כך, כדי להשתמש בו פעם באיזה סיפור על
כלום.
כנראה שאין יותר מזה. אלה החיים, זה הכל. אנחנו כל הזמן מחכים
שמשהו יקרה, אבל בעצם אין כלום. שום דבר ששווה לכתוב עליו.
חולצה נקייה. שיר טוב ברדיו. רגע של צחוק. רגעים של אושר. זה
הכל. היי-פוסט-מודרניזם, זה כל מה שאני אומר.