פרק 1- שוב בהוגוורטס

השעון הגדול ברציף תשע ושלושה רבעים בתחנת קינגס קרוס הראה
שנותרו עשר דקות עד השעה אחת-עשרה. ג'יני והארי, שהכניסו כבר
את המזוודות שלהם לרכבת, עמדו כעת מחוץ לה ונפרדו מכולם.
סיריוס לא היה אתם, מפני שמשרד הקסמים ביקש ממנו להעיד נגד
פאדג'. הוא אמר להארי שיגיע להוגוורטס יום למחרת.
מולי וויזלי חיבקה את ג'יני בחום. "אני לא מאמינה," מלמלה אל
תוך צווארה. "הבת האחרונה שלי הולכת לשנה האחרונה בהוגוורטס.
איך שהזמן עבר מהר..."
"כן," הסכים אתה ג'ורג'. "זה נראה כאילו רק אתמול החלפנו לך
חיתולים ונדנדנו אותך בעריסה עד שנרדמת. רגע, זה באמת היה
אתמול, אני חושב ששתית יותר מדי בירצפות...."
ג'יני בעטה בו מתוך זרועותיה של אימה. "אימא, יהיה בסדר,
תאמיני לי. ואם לא תשחררי אותי עכשיו אני לא אלך לשנה האחרונה
שלי בהוגוורטס."
מולי הרפתה ממנה ברגשות מעורבים, וניגבה את עיניה במטפחת שאחזה
בידה. "ארתור, חבק אותי..." היא נפלה לתוך זרועותיו של ארתור
וויזלי בבכי נרגש. ארתור חיבק אותה וחייך אל ג'יני. "אל תדאגי,
זה יעבור לה תוך כמה ימים. אני מקווה."
פרד וג'ורג' ניגשו כעת להיפרד מאחותם הקטנה, בעוד רון והרמיוני
נפרדו מהארי. "ואו, הארי, זאת הפעם הראשונה מזה שבע שנים
שהשלישייה שלנו מתפרקת ככה," אמרה הרמיוני בעצב.
רון הנהן. "אימא שלי צודקת, באמת נראה כאילו הזמן עבר מהר. זה
נדמה כאילו רק אתמול התחלנו את השנה הראשונה בהוגוורטס,
ושלושתנו נפגשנו לראשונה."
שלושתם שקעו בנוסטלגיה עמוקה. "הרבה מים זרמו בים מאז," אמר
הארי. "כל כך הרבה דברים קרו לנו... אני מקווה ששום דבר לא
ישתנה אחרי השנה הזאת."
הרמיוני הנידה בראשה. "ברור ששום דבר לא ישתנה!" קראה. "רון
ואני נבוא לבקר אותך בהוגסמיד מדי פעם, והכל יהיה כמו בעבר.
אנחנו החברים הכי טובים, ושום דבר לא ישנה את זה."
הארי חייך. "ברור שלא. אם וולדמורט והבן שלו לא הצליחו להפריד
בינינו, אני בטוח ששנה אחת בנפרד לא תצליח להפריד בינינו."
דמעה זלגה מעינה של הרמיוני, והיא חיבקה את הארי בחוזקה. "ואל
תשכח, הדוויג אולי זקנה, אבל היא תמיד שמחה להעביר מכתבים,"
אמרה לו.
הארי הנהן. "הבנתי את הרמז," חייך. "ואל תשכחי, ברגע שאת מקבלת
צירים את שולחת לי ינשוף ואני מתעתק אליכם!" הזכיר לה. הרמיוני
חייכה. "אוקיי, אם אני לא אצרח מכאבים באותו רגע."
היא עזבה אותו ורון כעת עמד מולו. הוא נראה מעט נבוך. "אה, אז
שתהיה לך שנה טובה," הוא לחץ את ידו ברשמיות. הארי חייך. "גם
לך."
רון משך בכתפיו. "אוף, מה זה משנה..." הוא חיבק את הארי. "תראה
לתלמידים האלה מי שולט בעניינים," אמר והרפה ממנו.
הארי צחק. "אין בעיה. תשמור על אשתך ועל התינוק שלכם. אה,
וכשתדעו אם זה בן או בת- תשלחו ינשוף."
הרמיוני הנהנה. "אתה תהיה הראשון לדעת."
הארי סיים להיפרד מכל הוויזלים וחיכה עד שג'יני שכנעה את אימה
שתניח לה ללכת. ג'יני הצליחה להימלט, והם נעמדו ליד הרכבת
ונופפו להם לשלום. "נתראה בחג המולד," קראו. הארי עזר לג'יני
לטפס אל הרכבת, אך מולי קראה לו לחזור לרגע. הארי הביט בלחץ על
השעון וניגש אליה.
"אני יודעת שהרכבת כמעט נוסעת," מולי הבחינה בחששו. "אבל אני
חייבת להגיד לך את זה. תשמור על הילדה שלי, טוב? עד עכשיו תמיד
היו לה אחים בהוגוורטס, ועכשיו היא תהיה שם לגמרי לבדה."
הארי חייך. "את יכולה לסמוך עלי."
מולי חייכה. "אני יודעת. פשוט יש לי הרגשה רעה בקשר לשנה
הזאת... טוב, בעצם תמיד יש לי הרגשה שמשהו רע יקרה. ואני בדרך
כלל צודקת... לא משנה, תעלה כבר על הרכבת לפני שהיא תיסע!"
אמרה לו בנעימות וחיבקה אותו. "תודה, הארי, אני יודעת שהיא
תהיה בטוחה כשאתה שם."
הארי נפרד ממנה ועלה אל הרכבת. הוא נכנס אל התא שהוא וג'יני
מצאו אל עצמם. הרכבת בדיוק השמיעה צפירה, והחלה לנסוע. הם עמדו
ליד החלון ונופפו לכולם בידם. כשכבר לא ראו אותם, הם צנחו על
הכיסאות בעייפות.
"אימא שלי ממש מתישה!" נאנחה ג'יני. "אף פעם לא ראיתי אותה
היסטרית ככה."
"טוב, זאת פעם אחרונה שהיא שולחת מישהו מילדיה להוגוורטס,"
הארי נחלץ להגנתה.
ג'יני הביטה בו, וחיוך עלה על פניה. הארי חייך בחזרה. "מה?"
"כלום," אמרה ג'יני בסתמיות והתיישבה לידו. "חשבתי על זה שאני
צריכה להתחיל להתרגל לקרוא לך פרופסור פוטר."
הארי צחק. "פרופסור פוטר? זה נשמע ממש מצחיק."
ג'יני השעינה את ראשה על כתפו. "אני לא יודעת, לי זה דווקא
נשמע די סקסי."
הארי נישק אותה על שפתיה. "נראה לי שקראת יותר מדי רומנים
רומנטיים."
ג'יני הישירה אליו מבט. "ומה הבעיה בזה?"
הארי חייך. "אין שום בעיה. להפך."
הם התנשקו, וג'יני שוב השעינה את ראשה על כתפו של הארי.
כמה דקות אחר כך הארי כבר נרדם, וג'יני הביטה בנוף החולף מבעד
לחלון. היא באמת ציפתה לשנה הזאת. רק היא, הארי, ושאר בית
הספר. אין יותר טוב מזה. הרכבת היטלטלה לפתע והארי התעורר. הוא
פיהק והתמתח. "הפסדתי משהו?" שאל.
"רק עצים, עצים ועוד עצים," השיבה ג'יני.
הארי כרך את זרועו סביבה. "לא נכון, יש גם סלעים."
ג'יני נזכרה פתאום במחשבה שעלתה במוחה מקודם. "הארי, למה לא
ניסית להתקבל לאיזו נבחרת קווידיץ'?"
הארי הופתע מהשאלה שהונחתה עליו. "מה? למה פתאום חשבת על זה?"
"סתם, חשבתי על זה מקודם כשישנת. אני יודעת שאתה פשוט חולה על
קווידיץ', וזה ברור שאתה לגמרי מוכשר בזה, אז למה החלטת לא
להמשיך?"
הארי נראה כאילו הוא מרגיש לא בנוח. "לא יודע. אני מניח שנמאס
לי."
"נמאס לך?" התפלאה ג'יני. "למה פתאום נמאס לך?"
הארי משך בכתפיו. "אני לא יודע. מה זאת החקירה הזאת?"
ג'יני הביטה בו בתמיהה. "סתם רציתי לדעת, זה הכל." היא הופתעה
מהטון העצבני שבקולו.
הם עברו כמה דקות נסיעה בשתיקה, עד שלג'יני נמאס כבר. "הארי,
למה לא המשכת עם הקווידיץ'?"
הארי הביט בה. "את לא רוצה לדעת, תאמיני לי." אמר במסתוריות.
חיוך ממזר עלה על פניה של ג'יני. "זה בסדר, יש לי שיטות להוציא
את זה ממך."
"כמו מה?"
"כמו זה." ג'יני נישקה אותו. הם התנשקו ארוכות, עד שג'יני
התרחקה פתאום. "נו, עכשיו אתה מגלה?"
הארי חייך בשעשוע. "אני חושב שתצטרכי לשכנע אותי עוד קצת."
הם התנשקו שוב, הפעם יותר בלהט. הם לא שמעו שמישהו עמד ליד דלת
התא במבוכה. "הממ..."
הם הפסיקו בבהלה והביטו לכיוון הדלת. קולין קריווי עמד שם,
מאדים כולו. "אני מצטער שהפרעתי לכם," מלמל.
"אה, זה בסדר," אמר הארי, מנגב את פיו בשרוולו.
"פספסת קצת פה," ג'יני לחשה לו וניגבה כתם של שפתון מפיו.
"מה שלומך, קולין?" שאל הארי בנימוס.
קולין נראה המום מהעובדה שהארי פוטר, בכבודו ובעצמו, שואל אותו
מה שלומו, אפילו אם זה אחרי שש שנים של הכרות.
"אה, אני בסדר," גמגם קולין, וחייך בביישנות. "רציתי רק לברך
אותך על העבודה החדשה בהוגוורטס, ותדע שזה יהיה לי כבוד גדול
שאתה תלמד אותנו."
הארי חייך אליו. "תודה, קולין."
קולין חייך, הנהן לכיוונה של ג'יני, ונמלט מהתא.
ג'יני, שהתאמצה לא לפרוץ בצחוק, לא הצליחה להתאפק, ברגע שהוא
יצא מטווח שמיעה היא פרצה בצחוק היסטרי.
הארי הביט בה כאילו חטפה מכה בראש ממרביצן עצבני. "ג'יני, הכל
בסדר?"
ג'יני הנהנה ולא הצליחה להפסיק לצחוק.
"מה קרה?" שאל הארי בתמיהה.
ג'יני נשמה עמוק ונרגעה. "קולין, הוא לגמרי מאוהב בך."
הארי הביט בה בהלם. "מה? על מה את מדברת?"
ג'יני גיחכה. "לילד יש קראש רציני עליך, הארי. אני לא בטוחה
שהוא בעצמו יודע את זה, אבל זה כל כך ברור."
הארי הסמיק. "מה פתאום? הוא לא מאוהב בי!"
ג'יני נישקה אותו על פיו. "אה, לפעמים אתה יכול להיות ממש
תמים," אמרה ונשענה עליו.
"אני לא תמים!" מחה הארי. "הוא לא מאוהב בי!"
"זה בסדר, הארי, אנחנו בשנות התשעים," הרגיעה אותו ג'יני.
"דברים כאלה קורים."
הארי היה מבולבל. "אבל לא לי! בנים לא מתאהבים בי! אני בקושי
מתרגל לעובדה שבנות מתאהבות בי."
ג'יני משכה בכתפיה באדישות כדי להתגרות בו. "אוקיי."
אבל הארי לא וויתר. "הוא לא מאוהב בי!"
ג'יני עצמה את עיניה. "עזוב את זה, מתוק, אני רוצה לישון קצת
לפני שנגיע."
עכשיו היה תורו של הארי להביט על הנוף החולף. הוא כבר הבין
שזאת תהיה שנה מוזרה מאוד...

כשרכבת האקספרס הגיעה לתחנת הוגסמיד, הערב כבר החל לרדת על
העיירה.
הארי וג'יני יצאו מהרכבת ונעמדו בין עשרות התלמידים הנרגשים אך
המותשים.
"אני אמור לנסוע ראשון, לפני שהתלמידים יגיעו," אמר הארי
לג'יני. "אני אפגוש אותך אחרי הארוחה."
ג'יני הנהנה. "אחרי הארוחה."
הוא נשק לה קלות על פיה והתקדם לעבר המרכבה הראשונה בשורה של
עשרות מרכבות. הוא הבחין בדרכו בהאגריד שעזר לתלמידי השנה
הראשונה לעלות על הסירות.
"האגריד!" קרא הארי לעברו.
האגריד הענק הרים אליו את פניו המזוקנות וחייך בשמחה. "היי שם,
הארי. הכל בסדר?"
הארי הנהן. "כן. צריך עזרה?"
"לא תודה, אני מסתדר," קרא האגריד.
הארי נזכר בחיוך ביום ההוא לפני שבע שנים בדיוק, כשהוא היה אחד
מתלמידי השנה הראשונה הקטנים והנרגשים. עכשיו הוא המורה שלהם.
הוא טיפס אל המרכבה הראשונה, והיא החלה לנסוע. המרכבות האחרות
עוד עמדו במקום והמתינו עד שכל התלמידים יעלו עליהן.
אחרי כמה דקות ספורות של נסיעה המרכבה הגיעה אל שערי הוגוורטס.
הארי ירד מהמרכבה והקיש שלוש נקישות על דלתות בית הספר המפואר.
פרופסור מק'גונגל פתחה אותן, וחזותה הקשוחה נתרככה על ידי חיוך
קטן. "מר פוטר, היכנס."
הארי נכנס פנימה. "מה שלומך, פרופסור מק'גונגל?"
מק'גונגל נאנחה ויישרה את משקפיה. "אה, כרגיל. מתכוננים להתחיל
עוד שנה. אתה יכול להיכנס כבר אל האולם הגדול ולהתיישב בשולחן
הצוות. כמעט כל המורים כבר הגיעו."
הארי הודה לה ונכנס אל האולם. הוא לא היה רגיל לראותו ריק כל
כך ביום הראשון ללימודים. דמבלדור עמד ליד שולחן הצוות ושוחח
עם פרופסור פליטיק. הוא חייך אל הארי כשראה אותו. "הארי, ברוך
הבא. איך עברה עליך הנסיעה?"
הארי חייך ולחץ את ידו. "מעייפת, כמו תמיד."
"אחרי הארוחה מר פילץ' יוביל אותך לחדרך החדש," אמר דמבלדור,
והחווה בראשו לכיוונו של ארגוס פילץ', שעמד בצד ונראה זועם
ועצבני, כמו תמיד. גברת נוריס התהלכה סביבו במעגלים וחיככה את
ראשה ברגליו.
הארי תפס את מקומו בשולחן הצוות, ובאותו רגע דלתות האולם נפתחו
ותלמידים החלו לזרום פנימה. הם פטפטו בהתרגשות והתיישבו כל אחד
בשולחן הבית שלו. רבים מהם התלחשו כשראו את הארי.
"מה לא ידעת?" הארי שמע אחד מהם. "הארי פוטר מלמד אותנו השנה.
סוף סוף מורה להמכ"א שיודע על מה הוא מדבר."
תלמידת השנה החמישית בהפלפאף שהדברים נאמרו לה הביטה על הארי
במבט חולמני. הארי מיהר להפנות את מבטו הצידה במבוכה.
מאז שהוא הצליח להרוג את וולדמורט בשנה שעברה, נראה היה כי
מספר המעריצות שלו הלך וגדל מרגע לרגע.
"אני רק מקווה שהוא יצליח לשבור את הקללה של מורי ההמכ"א,"
אמרה התלמידה הנרגשת, "ויצליח לשרוד בתפקיד יותר משנה."
דמבלדור קם ממקומו, ובבת אחת שקט השתרר באולם.
"ערב טוב," אמר בחיוך מתחת לזקנו הלבן הארוך. "פרופסור
מק'גונגל ביקשה ממני להודיע שתלמידי השנה הראשונה מוכנים
למיון."
מק'גונגל הניחה מול שולחן הצוות שרפרף, ועליו מצנפת המיון
המטולאת.
תלמידי השנה הראשונה נכנסו אל האולם, חלקם מפטפטים בהתרגשות,
וחלקם מביטים בהשתאות על האולם ועל תקרתו המכושפת להיראות כמו
השמיים בחוץ.
הם הסתדרו בשורה לפי הוראתה של מק'גונגל, והמיון התחיל.
בפעם הראשונה בחייו הארי מחא כפיים לכל הבתים, אפילו
לסלית'רין, למרות שלגריפינדור הוא מחא ביתר התלהבות. גריפינדור
עדיין היה הבית שלו, כמו של הוריו לפניו, וזה דבר שהוא לעולם
לא ישכח.
אחרי שוולט דיאנה נבחרה לרייבנקלו, המיון נסתיים. השקט שהיה
באולם התחלף שוב ברעש.
דמבלדור קם שוב ממקומו וכחכח בגרונו, והאולם דמם.
"ברוכים הבאים," אמר. "לאלו מכם שלא יודעים, אני פרופסור אלבוס
דמבלדור, המנהל שלכם. יש לי כמה הודעות. ארגוס פילץ', השרת
שלנו, ביקש ממני להזכיר שרשימת האיסורים שלו מכילה כעת כשלושים
ושבע אלף מאתיים חמישים ושלוש פריטים. תוכלו למצוא את הרשימה
תלויה במשרדו. אני מניח שיהיה קשה לפספס אותה....
"השנה ייבנה בהוגוורטס אגף חדש בקומה החמישית, והוא ייקרא על
שם סוורוס סנייפ ומירנדה פטי, המורים היקרים שלנו שחירפו את
נפשם בשנה שעברה על מנת להציל את חייהם של שני תלמידים."
המעטים שעוד התלחשו נשתתקו מייד, ויבבות חלושות ומשיכות באף
נשמעו משולחן בית סלית'רין. כמה מהם העיפו מבטים זועמים
לכיוונם של הארי וג'יני, שהחליפו ביניהם מבטים עגומים.
"המורה החדש להתגוננות מפני כוחות האופל הוא הארי פוטר," המשיך
דמבלדור, ונאלץ להפסיק שוב את שטף דיבורו כשמחיאות כפיים
סוערות ושריקות מילאו את חלל האולם. הארי התאמץ שלא להסמיק,
ורק חייך ונופף אליהם בידו.
דמבלדור חיכה עד שאחרון התלמידים השתתק, ואז המשיך. "והמורה
החדש לשיקויים הוא סיריוס בלק, שלצערו הרב לא יכל להיות פה
היום, אך יגיע מחר בבוקר."
הפעם אף אחד לא צייץ. כולם הביטו בדמבלדור בהשתאות. "סיריוס
בלק?" קרא מישהו מבית סלית'רין.
"הוא לא אסיר לשעבר מסוכן?"
דמבלדור חייך והגניב מבט לכיוונו של הארי שנראה די משועשע.
"הוא אכן אסיר לשעבר," הסכים דמבלדור, "אבל הוא בהחלט לא
מסוכן. הוא אחד האנשים הכי טובים שפגשתי בחיי, ואני בטוח
שתלמדו להכיר אותו במהרה. ועכשיו, הרגע שכולכם ציפיתם לו,"
דמבלדור חייך. "האוכל. בתאבון!"
מייד הופיעו צלחות גדולות של אוכל וגביעי שתייה על השולחן.
התלמידים צהלו והעמיסו אוכל על צלחותיהם.
הארי, שבטנו כבר כמעט נדבקה לגבו, העמיס על צלחתו כמה
נקניקיות, שוקי עוף ופירה. האגריד, שישב לידו, הערים על צלחתו
אוכל בכמה שכבות. "בתאבון," אמר להארי.
"בתאבון גם לך," אמר הארי והחל לטרוף נקניקיה עסיסית ושמנה.
עוד ועוד אוכל מעורר תאבון הופיע על השולחן, והארי כבר לא
הצליח לעמוד בקצב.
בסוף הארוחה בת החמש מנות כולם הרגישו עייפים אך מרוצים ביותר,
והחלו להתנהל לכיוון בתיהם. האולם התרוקן במהירות, והארי התקרב
אל ג'יני שעוד עמדה שם עם גבה אליו ושוחחה עם תלמידת השנה
השביעית מרייבנקלו. התלמידה אמרה משהו לג'יני, והיא הסתובבה
בחיוך. "היי, הארי!" קראה וכרכה את זרועותיה סביב צווארו.
התלמידה עמה שוחחה חייכה ויצאה מהאולם.
"איך הייתה הארוחה?" שאל הארי.
"מפוצצת," נאנחה ג'יני. "ואיך אצלך?"
"כנ"ל," אמר הארי. הוא הביט מעבר לכתפה וראה את פילץ' עומד ליד
דלתות האולם וממתין לו בפרצוף חמוץ. "אני חושב שפילץ' קצת
מעוצבן עלי. אני אפגוש אותך בעוד שעה ליד תמונת האישה השמנה,
טוב?"
ג'יני נישקה אותו. "עוד שעה." היא הסתובבה ויצאה מהאולם.
הארי ניגש אל פילץ'. פילץ' הביט בו בלי להוציא מילה, והחיל
ללכת בזריזות, בעוד הארי הולך אחריו ומנסה להדביק את צעדיו. הם
הלכו בצעדים מהירים לאורך מסדרונות הוגוורטס, ורגליו של הארי
מזמן לא הרגישו כל כך כבדות.
"מתעסק עם תלמידות, אה?" רטן פילץ'.
הארי הופתע לשמוע אותה אומר לו משהו. "אה, לא בדיוק. אנחנו
חברים כבר משנה שעברה."
"לא יכולת להיפרד ממנה, אז באת לפה?" פילץ' הוסיף לחקור.
הארי הגביר את צעדיו כדי ללכת לצדו, בעוד הוא מנסה לשנן את כל
הפניות והמדרגות שעברו. "זה לא ככה."
"אה, אז בונוס צדדי בעבודה?" נהם פילץ'.
הארי כבר איבד את סבלנותו. "מה הבעיה שלך? אסור שיהיו לי חיי
אהבה?" הארי ידע שאהבה היחידה של פילץ' היא חתולתו, גברת
נוריס, אז הוא לא ציפה שהטיעון הזה יעזור במשהו.
פילץ' נעצר בפתאומיות. "הגענו. הסיסמא היא 'בוגארט בארון'".
הוא פנה והמשיך ללכת, ממלמל משהו לעצמו.
הארי שמח שסוף סוף נפטר ממנו. הוא עמד כעת מול תמונה גדולה של
גבר בעל זקן לבן, שהיה לבוש בחליפה ירוקה מהודרת, ונראה נורא
חשוב. הוא הביט על הארי בהתנשאות. "אז אתה המורה החדש?" הוא
גיחך ובחן את הארי מכף רגל ועד ראש. "אתה לא קצת נמוך?"
"בוגארט בארון," אמר הארי. התמונה נפתחה והארי עבר דרך החור
שנפער. הוא התבונן בהשתאות בחדר שאליו נכנס. הארי לא ראה מעולם
את מגורי המורים מבפנים. החדר היה קטן מחדר המועדון של
גריפינדור, אך מפואר בהרבה. ספה לבנה זוגית עמדה במרכז החדר
מול שולחן עץ, ולידה כורסת יחיד אדומה. האש בערה באח והפיצה
חמימות נעימה ברחבי החדר. בפינות החדר עמדו עציצים גבוהים
וירוקים, ותמונות של יצורים שונים היו תלויות על הקירות.
הארי הבחין בדלת בקיר הנגדי לו. הוא פתח אותה, ומולו נגלה חדר
שינה, בערך בגודל של החדר במגדל גריפינדור, אלא שהפעם הוא לא
נאלץ לחלוק אותו עם ארבעה נוספים. הכל היה שלו, ורק שלו.
מיטה זוגית עמדה צמודה לקיר, ומכל צד שלה הייתה שידה חומה. על
הקירות, כמו בחדר המגורים, היה שטיח כחול כהה, והרצפה הייתה
בנויה משיש שחור. הארי צנח על המיטה, ושמח לגלות שהיא ממש רכה
ונוחה. הוא התיישב עליה והביט בשעונו. נותרו לו ארבעים דקות עד
הפגישה עם ג'יני.

הוא פתח דלת נוספת שהייתה בחדר, ומצא את חדר האמבטיה, שהיה
כולו בנוי משיש לבן בוהק. הארי פתח את מזוודתו שהייתה שרועה
לרגלי מיטתו, הוציא ג'ינס וחולצת טריקו שחורה ארוכה, ונכנס אל
האמבטיה.
עשרים דקות אחר כך הוא כבר היה רחוץ ורענן. הוא לבש גרביים
שחורות ונעליים, ניסה לסדר את שיערו, ללא הצלחה, ויצא אל חדר
המגורים. הוא בחן עצמו בראי קטן ליד דלת הכניסה, ויצא אל
המסדרון. הוא התחיל ללכת במסדרונות השקטים, ומדי פעם כמה
תלמידים עברו לידו בריצה ובירכו אותו לשלום.
לבסוף הוא הגיע אל תמונת האישה השמנה, ומצא שם את ג'יני מחכה
לו. גם היא הייתה רחוצה, ושיערה האדון היה עוד רטוב. היא לבשה
ג'ינס כהה וחולצה אדומה צמודה, ועמדה בגבה להארי כשידיה
שלובות, מביטה קדימה בציפייה.
הארי התקרב מאחוריה בשקט, וכיסה בידיו את עיניה. ג'יני חייכה.
"נחשי מי?" אמר הארי בחיוך.
ג'יני הסתובבה אליו ונשקה לו. "שלום," לחשה.
"שלום," הוא לחש בחזרה.
"איפה החדר החדש שלך?" שאלה.
"בהמשך, שתי קומות למעלה. רוצה לבוא?"
ג'יני הנהנה. הם אחזו ידיים והחלו ללכת. "משהו השתנה
בגריפינדור מאז שנה שעברה?" שאל הארי.
ג'יני הנידה בראשה. "לא, הכל כרגיל. בעצם, די שקט שם, עכשיו
שאתם כבר לא שם. ואיך זה לא להיות בגריפינדור?" היא שאלה
אותו.
"מוזר," השיב. "אני מרגיש כאילו אני במקום הלא נכון. אני מניח
שאני אתרגל, בעיקר אחרי שאני אתחיל מחר ללמד."
"מחר יש לנו שיעור אתך," חייכה ג'יני.
"כן? עוד לא הספקתי להסתכל על מערכת השעות שלי," אמר הארי.
"כן, אתה צריך לראות איך כולם בחדר המועדון מדברים על זה. הם
ממש מתרגשים מהעובדה שהארי פוטר, בכבודו ובעצמו, ילמד אותם."
הארי הביט בה, המום. "באמת? ואו, אני מקווה שאני אצליח לא
לאכזב אותם."
"מה פתאום?" קראה ג'יני. "אין סיכוי שנתאכזב. חוץ מזה, אני כבר
מאוד מרוצה."
הארי חייך. "אני בטוח. זה עדיין די מרתיע, ללמד חומר שלמדתי
בשנה שעברה. המכ"א היה אמנם המקצוע הכי טוב שלי, אבל עדיין...
טוב, אם שרדתי את וולדמורט, אולי אני אצליח לשרוד את הכיתה."
ג'יני הביטה בו בספקנות. "אתה בטוח? הם קצת יותר מסוכנים
מוולדמורט..."
הארי הנהן. "כן, במיוחד עם נוצות ביד... לא נורא, את תהיי שם
כדי להגן עלי."
הם הגיעו לתמונה של הגבר המגונדר. "אוו, מביא בחורה? כל כך
מהר?" שרק הגבר.
הארי התעלם ואמר, "בוגארט בארון." התמונה זזה הצידה והארי
וג'יני נכנסו פנימה. ג'יני פערה את פיה בהתפעלות. "ואו, המקום
הזה ממש מהמם! המורים האלה יודעים לחיות בסטייל," אמרה
והתיישבה על הספה הלבנה. הארי התיישב לידה. "כן, ועוד אומרים
שהמורים לא מרוויחים מספיק. אני לא חושב שאני אתלונן. רוצה
לשתות משהו?"
"לא, אני לא צמאה," השיבה ג'יני.
הם הביטו אחד בשני בדממה, והחלו להתנשק. "איזה כיף שאתה פה,"
לחשה ג'יני.
הארי נעצר. "את חושבת שתחסרי למישהו הלילה?"
ג'יני הנידה בראשה לשלילה. "לא." הם המשיכו להתנשק, ואז קמו
ועברו לחדר השינה.

ג'יני התעוררה השכם בבוקר, אך המיטה כבר הייתה ריקה. היא נעמדה
על הרצפה, התמתחה, לבשה עליה חולצת כפתורים גדולה של הארי,
ויצאה אל חדר המגורים. היא מצאה שם את הארי יושב על הספה וקורא
משהו. הוא הבחין בנוכחותה ומיהר להסתיר את הדף שהחזיק מתחת
לערמת ספרים על השולחן.
"בוקר טוב," חייך אליה.
היא התיישבה לידו ונישקה אותו. "בוקר טוב," אמרה.
"איך ישנת?" שאל ולקח לגימה מספל קפה שהיה מונח על השולחן לצד
הספרים ומגש גדול.
"מעולה," אמרה ג'יני ופיהקה. "מה אתה עושה?"
"מתכונן לשיעורים היום," השיב הארי. "הבאתי לך ארוחת בוקר
מהאולם, אם בא לך לאכול פה." הוא הצביע על המגש.
"תודה," חייכה ג'יני ולקחה פרוסת טוסט מהמגש. "מה קראת מקודם?"
שאלה בזמן שמרחה גבינה על הטוסט.
"אמרתי לך, התכוננתי לשיעור," חזר הארי.
ג'יני חייכה. "אתה שקרן גרוע, אבל מתוק." היא צבטה את לחיו
בחיבה.
הארי מישש את לחיו. "אני לא משקר!"
ג'יני הושיטה את ידה לכיוון ערמת הספרים. "אז אני בטוחה שלא
יהיה לך אכפת אם אני אקרא את זה."
הארי תפס את ידה המושטת. "ג'יני-" הוא הביט בה, אך לא ידע מה
לומר. הוא עזב את ידה בכניעה.
ג'יני הפסיקה לחייך. היא הרימה את הספרים ומשכה את הדף מתחתם.
"מה כבר כתוב פה שיכול להיות כזה נורא?" אמרה בספקנות.
היא פתחה את הדף ולבה החסיר פעימה. על הדף הופיעו שתי מילים,
כתובות בגדול באותיות שחורות.

ג'יני תמות

ג'יני המשיכה לבהות בדף. "מה זה?" שאלה ברעד.
"מישהו שלח לך את זה," אמר הארי מבלי להביט בה.
"מי?" ג'יני הרימה את ראשה אליו.
"אני לא יודע. זה מה שאני מנסה לגלות."
ג'יני חזרה להביט במכתב. "מתי זה הגיע?"
"אתמול," ענה הארי.
"אתמול? למה לא סיפרת לי?" כעסה ג'יני.
"אימא שלך ביקשה ממני לא לספר לך." הארי השפיל את עיניו
לרצפה.
"אימא שלי?! אימא שלי ידעה מזה?" קראה ג'יני. "למה היא לא רוצה
שאני אדע?"
"היא מפחדת שזה ידאיג אותך-"
"ובצדק!" ג'יני התפרצה לדבריו של הארי. "אני לא מבינה אתכם,
אני כבר ילדה גדולה, אני יכולה להתמודד עם מכתב שנאה אחד." היא
הביטה במבטו המתייסר של הארי, והבינה שהוא מת להגיד לה משהו,
אך לא יכול. "הארי?"
הארי הביט לכיוון השני. "את צודקת, טעינו."
"הארי! מה אתה לא מספר לי?" דרשה ג'יני.
הארי הביט בה. "זה לא המכתב הראשון," מלמל בשקט.
"מה אמרת?" שאלה.
"זה לא המכתב הראשון," חזר בקול רם.
ג'יני בהתה בו בהלם. "מה? כמה היו?"
"שישה..." הארי הרכין את ראשו.
"שישה?!" צווחה ג'יני. "אני רוצה לראות אותם!"
"הם לא אצלי. הם בבדיקה במשרד הקסמים."
"הארי, מה קורה פה?" שאלה ג'יני ודמעה זלגה מעינה. "מישהו רוצה
לרצוח אותי? למה? מה כבר עשיתי בחיי כדי לפגוע במישהו?"
הארי חיבק אותה. "לא עשית כלום. אני בטוח שזה סתם מעשה
קונדס."
ג'יני בכתה לתוך כתפו. "הארי, אני לא יכולה לעבור את זה שוב,
אני לא יכולה."
הארי ליטף את שיערה. "אני יודע, ג'ין, אני יודע. אנחנו נמצא את
מי ששלח את המכתבים ונעצור אותו. בינתיים, אני רוצה שתשכחי מזה
ותמשיכי בחיים שלך כרגיל."
אך הארי ידע שהוא מרמה את עצמו ואותה. זה יהיה קשה מנשוא
להתעלם מסכנת מוות שמרחפת מעל לראשה של ג'יני, דווקא עכשיו
כשהעניינים נראו טוב.

אחרי שג'יני התאוששה הארי ליווה אותה אל תמונת האישה השמנה. הם
נעצרו שם והביטו אחד בשני. "יהיה בסדר, ג'יני," הארי הרגיע
אותה. "כל עוד אני פה לא יאונה לך שום רע, אני מבטיח."
ג'יני חיבקה אותו. "אני אוהבת אותך," לחשה.
"אני אוהב אותך," לחש הארי. "נתראה היום בשיעור."
בדיוק תמונת האישה השמנה נפתחה, ומישהו יצא דרכה. "היי, הארי!"
הוא קרא בהפתעה.
"היי, קולין," אמר הארי בחוסר-התלהבות מוסווה.
ג'יני הביטה בהארי, ואז בקולין. "ביי," אמרה בקול חלוש ונכנסה
אל מגדל גריפינדור.
קולין עדיין הביט בהארי. "אני ממש מצפה לשיעור שלנו אתך היום,"
אמר לו.
הארי הנהן. "כן- טוב, אז אני צריך ללכת," הוא מלמל וצעד בחזרה
אל חדרו.
"נתראה היום!" צעק אחריו קולין.
השיעור הראשון של הארי באותו יום היה עם תלמידי השנה השלישית
מהפלפאף, והוא היה מוקדש לבוגארט. הארי חשש מעט, מפני שהוא לא
רצה שהבוגארט שלו יהפוך לסוהרסן ויפחיד את כולם. הוא החליט שלא
לבוא מול הבוגארט.
התלמידים נכנסו לכיתת ה"התגוננות מפני כוחות האופל" ותפסו את
מקומותיהם. הארי לא נאלץ לדרוש שקט. כולם הביטו בו בדממה
ובציפייה דרוכה.
הארי הקריא את השמות מדף, ואז פנה אל הכיתה בחיוך. "בוקר טוב.
אני פרופסור פוטר, ואני אהיה המורה שלכם להמכ"א. במהלך השנה
נלמד על יצורים שונים כמו אנשי-זאב וגרינדילואים, אך השיעור
שלנו היום יוקדש לבוגארט. מישהו יכול להגיד לי מהו בוגארט?"
כמה ידיים הורמו באוויר. הארי הביט ברשימת השמות. "העלמה
נרווד?"
תלמידה עגלגלה בעלת שיער בהיר הסמיקה, והשיבה על שאלתו.
"נכון, העלמה נרווד. ועכשיו אני רוצה שתיקחו את התיקים שלכם
ובואו אחרי," אמר הארי.
התלמידים קמו במהירות והלכו אחרי הארי לאחת הכיתות הסמוכות
שהייתה ריקה. ארון גדול עמד באמצע הכיתה, משקשק, וכל השולחנות
והכיסאות עמדו בערמה בצד.
"הניחו את התיקים ליד הקיר," הורה להם הארי, "ובואו למרכז
החדר." כולם עשו כדבריו בצייתנות מופתית.
הארי הסביר על הבוגארט בכמה מילים, ולימד אותם את לחש
ה"רידיקולוס".
"רידיקולוס!" צעקו כולם.
"יפה מאוד," אמר הארי. "ועכשיו בואו נתחיל. מר ברונסון, אתה
תהיה ראשון."
תלמיד נמוך ומתולתל שיער התקדם לעברו באיטיות. "כ-כן,
פרופסור," גמגם.
הארי כיוון את שרביטו אל הארון. "מוכן?"
ברונסון הנהן. הארי הניף את שרביטו, והדלת נפתחה בתנופה. להבת
אש גבוהה ומאיימת יצאה מהארון, מאיימת לשרוף את החדר.
"רידיקולוס!" צעק ברונסון בכל כוחו, והאש קטנה לגודל של להבת
נר. כולם צחקו. התלמיד הבא נעמד מול הבוגארט והוא הפך לג'וק
ענק. "רידיקולוס!" צעק התלמיד, והג'וק התחיל להחליק על סקטים
בעוד הוא מלהטט בשלושה כדורים.
הג'וק נהפך לאריה שואג, שהתחיל לילל כמו חתול וליקק את פרוותו
העבה. האריה נהפך לזומבי מהלך, שלבש חצאית סקוטית וניגן באמת
חלילים, והוא הפך לכלב בעל שיניים חדות, ששיניו החלו לנשור אחת
אחרי השניה.
לאחר כמה שינויי צורה, הארי הורה לברונסון לחזור ולעמוד מול
הבוגארט. הבוגארט הפך שוב לאש, שהצטמקה ללהבה של נר. ברונסון
צחק בקול, והאש נעלמה בפיצוץ קטן. כולם מחאו כפיים בהתלהבות.
"מעולה!" חייך הארי. "חמש נקודות להפלפאף על כל תלמיד!"
התלמידים צהלו. בדיוק נשמע הצלצול, והם יצאו מהכיתה, מפטפטים
בהתרגשות.
הארי צנח על שולחנו בעייפות. הוא הצליח לעבור את השיעור הראשון
שלו. במערכת השעות שלו היו לו כעת שעתיים חופשיות, ואחרי ארוחת
הצהרים הוא היה אמור ללמד את הכיתה של ג'יני.
הוא חזר לחדרו ונשען על המיטה, בוהה בתקרה. נערה צעירה באחד
הציורים שתלויים על קירות חדרו חייכה אליו. "מישהו מחכה לך
בחוץ," אמרה לו.
הארי הודה לה, קם מהמיטה ופתח את דלת הכניסה. סיריוס עמד שם.
"סיריוס, סוף סוף הגעת!" אמר הארי בחיוך.
סיריוס חייך. "כן, במשרד הקסמים החזיקו אותי יותר ממה
שהתכוונו."
הארי הזמין אותו להיכנס. "רוצה לשתות משהו?"
"כוס קפה יהיה נחמד," אמר סיריוס והתיישב על הספה. "אני חייב
להתעורר, הם ממש התישו אותי עם כל העדויות האלה!"
"נו, אז מה יקרה לפאדג'?" שאל הארי ומזג מקנקן הקפה לתוך ספל.
"עוד אין החלטה. פסק הדין יינתן בעוד כמה שבועות," אמר סיריוס.
"אבל אני לא חוזר לשמוע אותו. ביליתי שם כבר מספיק זמן, והם
נמאסו עלי. שמעתי שדמבלדור אולי יגיע לשמוע את פסק הדין."
"ומה עם רידל, צ'ו והאחרים?" הארי הושיט לו את ספל הקפה.
"בוא נגיד ככה, הם לא עומדים לצאת מאזקבאן באלף השנים
הקרובות." סיריוס לגם מהקפה החם בזהירות.
הם שוחחו במשך כשעה, עד שסיריוס הציץ בשעונו וקם על רגליו.
"טוב, יש לי עכשיו שיעור. נתראה אחר כך," הוא נפרד ממנו ויצא
למסדרון.
אחרי ארוחת הצהרים הארי עמד מול תלמידי השנה השביעית
בגריפינדור, וג'יני ביניהם, שהביטו בו בציפייה.
הארי הקריא את השמות ואז התחיל בדברים, "השנה הזאת היא השנה
הכי חשובה בלימודי ההמכ"א. בסוף השנה אתם צריכים לצאת מפה אל
העולם, מוכנים ומזומנים לכל מה שיבוא מולכם, ובשביל זה אני פה.
אני לא אסתיר מכם את העובדה שזו שנה קשה ועמוסה מאוד, אבל גם
מרתקת ביותר. סמכו עלי, עברתי את זה רק בשנה שעברה."
הם צחקו, וג'יני חייכה אליו. הארי המשיך, "בחינת הבגרות שלכם
בהמכ"א מתקיימת השנה, ולכן לא תהיה לנו ברירה אלא גם לחזור על
חומר משנים קודמות. אני יודע שזה מבאס," אמר כשנשמעו קולות
מחאה בחלל הכיתה, "אבל אם תשתפו אתי פעולה נצליח לעבור על כל
החומר בשישה שיעורים, ואז יתחיל הכיף האמיתי." הוא חייך.
"קדימה, תפתחו את הספרים בעמוד שלוש."
התלמידים פתחו את הספרים בחיוך. ג'יני קרצה לעברו.
בשעתיים הקרובות הארי התאמץ שלא להראות את מבוכתו, כשכל הבנות
הביטו בו במבט חולמני. הוא בכוונה לא הביט על קולין, מפני שפחד
לגלות שהוא מביט עליו בצורה דומה.
בתום השיעור כל התלמידים זרקו לעברו מחמאות על השיעור המעניין
לפני שעזבו את חדר הכיתה, והארי הודה להם בהקלה גדולה.
ג'יני המתינה עד שאחרון התלמידים עזב את הכיתה, והתיישבה על
שולחנו של הארי. "אתה כשרון טבעי, אתה יודע את זה?"
הארי חייך אליה. "עד כדי כך? רק חזרתי על חומר משנים קודמות."
"כן, אבל שדות הבנשי מעולם לא היו כל כך מרתקות," אמרה ג'יני.
"אני חושבת שקולין יסכים אתי בנקודה הזאת."
"אולי תעזבי את זה כבר? קולין לא מאוהב בי!" מחה הארי.
"אתה בטוח?" אמרה ג'יני בנימה מסתורית. "מה שתגיד..."
"איזה שיעור יש לך עכשיו?" הארי שינה את הנושא.
"אין לי," אמרה ג'יני. "מה לך יש?"
"שנה שביעית בסלית'רין," אמר הארי, "ואני ממש לא מצפה לזה. מזל
לפחות שהחליטו בסוף לא להשאיר את קראב וגויל עוד שנה."
ג'יני צחקה. "תאמין לי, ממש הופתעתי כששמעתי שהם מסיימים את
בית הספר. במחשבה שנייה, זה לא ממש מפתיע. מי היה רוצה להישאר
אתם עוד שנה?"
הארי הנהן. "לא אני, זה בטוח. אוי, תכף התלמידים יתחילו להגיע.
ניפגש אחרי ארוחת הערב?"
"כן," אמרה ג'יני. הם התנשקו, וג'יני ירדה מהשולחן ויצאה
מהכיתה.
היא החלה ללכת לכיוון מגדל גריפינדור, כשבאמצע נעצרה ושינתה את
דעתה. היא החלה ללכת לכיוון השני, עד שהגיעה לתמונת הגבר
המגונדר. היא החליטה להפתיע את הארי ולסדר את חפציו בארון, כי
ידעה שהוא שונא לסדר.
הגבר המגונדר היה בדיוק שקוע בשיחה עם פיה יפהפייה מציור אחר.
"בוגארט בארון," אמרה ג'יני בקול. הגבר המגונדר לא הבחין בה.
"בוגארט בארון!" ג'יני הגבירה את קולה, והגבר המגונדר הסתובב
אליה בבהלה. "לא צריך לצעוק, מותק," אמר בזעף, והתמונה נפתחה.
ג'יני עברה דרכה.
היא נכנסה ישר לחדר השינה, התיישבה על המיטה ופתחה את המזוודה.
"הוא עוד יודה לי על שחסכתי לו את כל הטרחה," חשבה לעצמה. היא
החלה לפרוק את המזוודה, והניחה את כל תכולתו בארון. הבגדים היו
מגולגלים בערמות, אז היא קיפלה אותם והניחה בארון. את הספרים
היא בידרה על מדף ליד המיטה, ואת כלי הרחצה שמה בארון באמבטיה.

היא הוציאה את מעיל הג'ינס שלו, ופרשה אותו על מנת לתלות על
קולב. מעטפה לבנה נפלה מתוך כיס המעיל אל הרצפה. היא התכופפה
והרימה את המעטפה בכוונה להחזיר אותה אל תוך הכיס, כשהבחינה
במילים "נבחרת אנגליה בקווידיץ'" כתובות על המעטפה ליד סמל
הנבחרת, דגל בריטניה עם שני מטאטאים במקום פסים. היא כמעט
התפתתה, ואז גערה בעצמה. "לא, זה שלו, ואני לא אפתח אותו,"
אמרה בקול. "אני לא אחטט במכתבים האישיים שלו."
היא הכניסה את המעטפה לכיס המעיל, והניחה אותו על הקולב. היא
עמדה להכניס אותו לארון, כשהסקרנות בה גאתה. "לא יקרה כלום אם
אני רק אציץ, נכון?" אמרה בלבה. "אני בטוחה שהוא לא יכעס. אם
זה היה משהו כל כך חשוב הוא כבר היה מספר לי."
היא פתחה את המעטפה, הוציאה ממנה את הדף שהיה מקופל בה, והחלה
לקרוא בו.

מר הארי פוטר היקר,
מחפש הנבחרת, מתיו ריינספילד, החליט לפרוש מהנבחרת, וכעת
התפקיד פנוי.
אנו שמחים להודיעך שאתה המועמד הראשי להחליפו, ונשמח אם תבוא
לאימונים שיתחילו בספטמבר.
אנא שלח תשובתך בהקדם האפשרי.
בכבוד רב,
אנג'לה סימפרי ודונלד פרנס.

ג'יני קראה את המכתב שוב ושוב, ניסתה למצוא משהו שלא ראתה
קודם, אבל כלום. היא לא טעתה. מנהלי נבחרת אנגליה הזמינו את
הארי להשתתף בנבחרת, והוא סירב. הוא סירב כדי ללמד בהוגוורטס.
משהו פה פשוט לא הסתדר לה...
"מה את עושה?"
ג'יני הסתובבה בבהלה, וראתה את הארי עומד מולה בידיים שלובות.
הוא לא נראה כל כך שמח לראות אותה, אבל היא אכן הצליחה להפתיע
אותו.
"מה את עושה?" הארי חזר על שאלתו, והביט על המכתב בידה. "את
חיטטת לי בדברים?"
"הארי, אני מצטערת, פשוט סידרתי לך את הדברים, והמכתב נפל
מהמעיל, ולא הצלחתי להתאפק... מה אתה עושה פה?" שאלה בזהירות.
הארי הניד בראשו. "סליחה? את חיטטת לי בדברים, קראת משהו אישי
שלי, ועכשיו את גם שואלת אותי שאלות?" הוא כעס. "באתי לקחת ספר
ששכחתי."
ג'יני הביטה בו במבט עגום. "הארי, אני באמת מצטערת, באמת.
רציתי להפתיע אותך ולסדר לך את הדברים בארון, ודבר גרר
דבר..."
"באמת הצלחת להפתיע אותי," אמר הארי באכזבה. "לא ידעתי שאת לא
סומכת עלי."
"הארי-"
"אני מניח שאת רוצה לדעת למה סירבתי להצעה מנבחרת אנגליה?" אמר
הארי בשקט.
ג'יני הנהנה.
"אני לא בטוח שאת רוצה לדעת את זה..." אמר הארי.
"בבקשה, הארי, אנחנו חברים. אנחנו אמורים לספר הכל אחד לשני,"
התחננה ג'יני.
"נכון," הסכים אתה הארי. "אבל ממתי חברים קוראים אחד לשני
מכתבים אישיים?"
"הארי, אני לא יודעת למה עשיתי את זה..." ג'יני השפילה את
עיניה. "אבל, פשוט... הרגשתי שאתה מסתיר ממני משהו, והייתי
חייבת לגלות מה."
"אז למה לא שאלת?"
"היית מספר לי?" אמרה ג'יני בספקנות.
"אולי," הארי משך בכתפיו. "אבל כנראה שלעולם לא נדע את זה."
הם שתקו.
"אז למה דחית את ההצעה?" ג'יני שברה לבסוף את השתיקה הרועמת.
"אני יודעת שאתה אוהב קווידיץ', זאת האהבה הכי גדולה שלך. אני
מכירה את המבט שלך כשאתה עולה על מטאטא." נורה נדלקה פתאום
בראשה של ג'יני. "הארי, אתה דחית את ההצעה בגללי?" אמרה
פתאום.
הארי הנהן בשתיקה.
"הארי!" קראה ג'יני. "למה עשית את זה? בגלל שמישהו שלח לי כמה
מכתבי נאצה טיפשיים? להיות בנבחרת אנגליה היה החלום שלך! אני
הייתי מסתדרת פה לבדי! וחוץ מזה, אני לא לבד. דמבלדור פה, וגם
כל צוות המורים."
הארי הניד בראשו. "לא יכולתי לעזוב אותך בזמן שכזה, לא
יכולתי."
"אבל, הארי," המשיכה ג'יני כשדמעות עולות בעיניה. "קווידיץ'
הוא האהבה הכי גדולה שלך, ואני לא רוצה להיות האחראית לכישלון
החלום שלך."
הארי הישיר אליה מבט. "קווידיץ' הוא לא האהבה הכי גדולה שלי."
"לא?" התפלאה ג'יני.
"לא. את האהבה הכי גדולה שלי."
הם שוב שתקו. כל מה שג'יני רצתה לעשות ברגע זה היה לרוץ אליו
ולחבק אותו, אבל היא פחדה שהוא עדיין כועס עליה.
"הארי, למה אתה עושה לי את זה?" אמרה בקול רועד.
הארי הביט עליה בתימהון. "עושה לך מה?"
"גורם לי להיראות כמו טיפשה גמורה." ג'יני חייכה מבעד למסך
הדמעות שלה. "אני מצטערת. לא הייתי צריכה לקרוא את המכתב,
הייתי צריכה לשאול אותך-"
הארי לא נתן לה לסיים את המשפט. הוא התקדם לעברה והצמיד את
שפתיו לשפתיה.

פרק 2- השעון

השבועות הבאים עברו במהירות, במיוחד בשביל הארי וג'יני. הם
בילו כל רגע פנוי ביחד, בדרך כלל בטיול על גדות האגם, או
בפיקניק על הדשא, אך מזג האוויר הקיצי התחלף עד מהרה במזג
אוויר סתווי וקר, והטיולים היומיומיים שלהם הפכו לישיבה מול
האח הבוערת בחדרו של הארי.
בוקר אחד, בזמן ארוחת הבוקר, הדוויג עפה אל תוך האולם הגדול
יחד עם שאר הינשופים, והטילה מעטפה אל תוך צלחתו של הארי. הארי
הבחין גם בפיג, שהספיק כבר לגדול קצת, זורק מעטפה אל תוך כוסה
של ג'יני. הם החליפו מבטים שואלים, וכל אחד פתח את מכתבו. הארי
התחיל לקרוא.

הארי היקר,
מה שלומך? אני מצטער שכבר מזמן לא שלחנו לך מכתב, אבל היינו
קצת עסוקים.
אז איך העניינים שם בהוגוורטס? משהו השתנה בשבועיים האחרונים?
קולין עדיין מתחנף אליך? ג'יני סיפרה לנו שהוא מאוהב בך.

הארי העיף מבט קטלני לכיוונה של ג'יני, והמשיך לקרוא.

מצאנו סוף סוף בית! נעבור לגור בו עוד שבוע. אני מודה שוב לך
ולסיריוס על שנתתם לנו לגור בינתיים בבית שלכם.
אני אפסיק לבלבל לך במוח, כי יש משהו חשוב שרציתי לספר לך.
הרמיוני אתמול ערכה בדיקה לגילוי מין העובר. אני מקווה שאתה
יושב, כי אני כמעט התעלפתי כששמעתי את הבשורה. אתה מוכן?
תהיה לנו בת! זהו, זה סופי! עוד פחות משמונה חודשים תיוולד
להרמיוני ולי תינוקת יפהפייה!
טוב, זה כל מה שרציתי לספר לך. הרמיוני ואני מתכוונים לקפוץ
לבקר בהוגסמיד בקרוב, ואנחנו מקווים לפגוש אותך ואת ג'יני שם.
ביקשתי מג'יני להודיע לי מתי היא תוכל להגיע להוגסמיד.
אתה מאמין? תהיה לי בת....
שלך,
רון.

הארי הניח את המכתב בהתרגשות. הוא הביט על ג'יני וראה שגם היא
חשה כמוהו. גם המכתב שלה היה מרון.
"ממי זה?" שאל סיריוס, שישב לידו, בעניין בעוד הוא מכניס לפיו
כף גדושה בדגנים.
"רון," אמר הארי בחיוך, וסיפר לו את תכנו של המכתב.
סיריוס חייך גם הוא כששמע את הבשורה. "ואו, זה ממש נהדר! אני
כל כך שמח בשבילם. תמסור להם מזל טוב בשמי כשתכתוב בחזרה."
"טוב," אמר הארי. "עם מי יש לך שיעור עכשיו?"
"סלית'רין, שנה שלישית," השיב סיריוס באנחה. "אני אומר לך,
הארי, הם משגעים אותי. על כל דבר שאני עושה הם אומרים בהתנשאות
'סנייפ לא היה עושה ככה!'. חבל שדמבלדור אוסר על ענישת תלמידים
באמצעות קסמים. יש שם כמה שהייתי מת להפוך אותם לקרפדות."
הארי צחק. "אני מבין אותך. גם אותי סלית'רין מוציאים מן הכלים.
הם לא מפסיקים להזכיר לי שאף אחד עוד לא הצליח להחזיק מעמד
במשרת מורה להתגוננות מפני כוחות האופל יותר משנה."
"תאמין לי, שנה שלמה איתם וגם משרת מורה השיקויים תהפוך
למקוללת," אמר סיריוס.
הארי עמד לענות לו כשפתק עף מכיוון שולחן רייבנקלו הישר אל תוך
חיקו. הארי המופתע פתח את הפתק שהיה מקומט בצורת כדור וקרא
בו.

הארי,
רק רציתי להגיד לך שאני אוהבת אותך.
מהמעריצה האלמונית.

פניו של הארי האדימו. הוא הסתכל לכיוון שולחן רייבנקלו, והבחין
בתלמידה בעלת שיער כהה ומתולתל מסובבת באותו רגע את מבטה ממנו
לכיוון השני. חיוך גדול היה מרוח על פניה.
"זה לא קורה לי," מלמל הארי.
"מה?" שאל סיריוס. הארי הושיט לו את הפתק מבלי להוסיף מילה.
סיריוס קרא אותו וחייך. "הארי, יש לך מעריצה אלמונית. הספק לא
רע אחרי פחות מחודש מתחילת הלימודים."
"היא לא ממש אלמונית," אמר הארי. "והיא לא היחידה. לכל מקום
שאני הולך מלוות אותי עשרות זוגות עיניים חולמניות. זה משגע
אותי!"
סיריוס חייך. "אני מבין אותך. גם אני בזמנו לא ממש אהבתי את כל
תשומת הלב של הבנות. לא שזה מנע ממני להתחיל עם כולן, אבל אני
שמח שלפחות בקטע הזה אנחנו שונים."
כמה תלמידות השנה הרביעית מגריפינדור הצביעו על הארי וצחקקו.
הארי השפיל את עיניו. "אוף, מה הן רוצות ממני? זה כאילו שחצי
מבית הספר השתגע! עוד רגע הן יתחילו לבקש ממני חתימות. אה,
בעצם, אחת כבר ביקשה ממני לפני שבוע."
הוא הרים שוב את מבטו, שנפגש הפעם במבטה של ג'יני. היא חייכה
אליו, והוא חייך בחזרה.
"תאמין לי," אמר לסיריוס, "אני לא צריך את כל הבנות ההיסטריות
האלה. יש לי את כל תשומת הלב שאני צריך מבת אחת."
סיריוס טפח על כתפו. "תן להן קצת זמן, הן יסתגלו לעובדה שהאליל
שלהן מלמד אותן."
הארי גיחך. "תודה."

בערב, בזמן שהארי וג'יני היו בדרכם ממגדל גריפינדור אל חדרו של
הארי, ג'יני תפסה בזרועו ונעצרה.
"שמעת את זה?" אמרה והביטה מסביבה בבהלה.
"שמעתי את מה?" שאל הארי.
"את זה," לחשה ג'יני, ובאותו רגע הארי שמע תקתוק חלוש.
הארי הנהן. "אני שומע. אני חושב שזה בא משם..." הוא הצביע
לכיוון אחד מגרמי המדרגות הנעות, שבדיוק נעצר לידם.
"זה מוביל לאגף החדש," אמר הארי.
"באמת? בוא נבדוק את זה!" קראה ג'יני בהתלהבות.
הארי הניד בראשו. "אני לא יודע, אני מורה עכשיו. אני לא אמור
כבר להתרוצץ ברחבי הוגוורטס ולחפש הרפתקאות..."
ג'יני נעצה בו מבט חודר, והארי חייך. "אוף, את מי אני מרמה.
קדימה, בואי נבדוק מאיפה התקתוק מגיע."
ג'יני חייכה. "לרגע חשבתי שהשתגעת."
הארי אחז בידה, והם החלו לטפס המעלה המדרגות. ככל שהתקדמו
מעלה, כך גבר התקתוק. הם סקרו את סביבתם בזהירות, וידאו שאיש
אינו רואה אותם, והחלו ללכת לאורך המסדרון הזר שהגיעו אליו.
המסדרון כולו עוד היה בהליכי בנייה. הקירות היו רק שלד חשוף,
והרצפה הבלתי מרוצפת הייתה מכוסה בחול.
התקתוק התגבר והתגבר, עד שפתאום החל להיחלש. הם נעצרו
בפתאומיות. "זה בא מהכיתה שעברנו עכשיו," אמר הארי. הם הסתובבו
ופתחו את הדלת שלידם, שלשמחתם לא הייתה נעולה. הם התקדמו עם
שרביטיהם בידיהם. "לומוס," לחש הארי, וג'יני עשתה כמוהו.
זרם של אור פרץ משרביטיהם והאיר את הכיתה הקטנה, ושניהם פערו
את עיניהם. מולם עמד שעון גדול, כמעט בגובהם, ומסגרתו המוזהבת
סנוורה את עיניהם. לא היו מצוינות ספרות על גבי השעון, אך היו
בו שני מחוגים גדולים שלא זזו. שניהם הצביעו על הספרה 12.
"אני לא יודעת מה אתך, אבל לא נראה לי שזה שעון רגיל," אמרה
ג'יני.
הארי הנהן. "גם לי לא נראה, אבל-"
"שלום לכם." הם הסתובבו במהירות למשמע קול מלא בשביעות עצמית
מאחוריהם.
"פילץ'!" קרא הארי. ג'יני נצמדה אליו בחשש.
"פוטר, וויזלי, מזמן לא התראינו," אמר פילץ' ברשעות. נראה שהוא
מאושר לתפוס את שניהם במקום אסור. "חיפשתם מקום להתייחד קצת?"
נהם.
"מה פתאום, רק ליוויתי את העלמה וויזלי למעונה, ובדרך הלכנו
לאיבוד," אמר הארי בשלווה. שבע שנים בהוגוורטס עם פילץ' בתור
שרת לימדו אותו לשקר במצח נחושה.
"לאיבוד? אתה באמת מצפה שאני אאמין לך, פרופסור פוטר?" אמר
פילץ' בלגלוג.
"כן," אמר הארי ונעץ בו את עיניו. "ומכיוון שאני מורה פה, אין
לך ממש ברירה."
שפתו התחתונה של פילץ' נשמטה בכעס. "אל תדאג, פרופסור דמבלדור
ישמע על זה. ועכשיו אני מציע שתמשיך ללוות את העלמה וויזלי
למעונה, ושלא תחזור לפה יותר."
הארי וג'יני לא בזבזו זמן, ומיהרו לצאת מן כיתה החשוכה. הם
דלגו בצעדים מהירים במורד המדרגות והתחילו ללכת. "מעניין מה
הקטע של השעון הזה," אמרה ג'יני בהרהור.
"יש לי פתאום דה ז'ה וו רציני ממראת הינפתא," אמר הארי.
"אתה חושב שגם השעון הזה אמור להראות את המשאלה הגדולה ביותר
שלנו?" שאלה ג'יני.
הארי הניד בראשו. "לא נראה לי, יש משהו אחר בשעון הזה. תרצי
לחזור לשם בפעם אחרת?"
ג'יני הנהנה בשמחה. "מאוד. אם השעון יכול לעזור לי לקבל השנה
רק ציוני קס"ם, אני רוצה לדעת מזה."

בשבת הקרובה הייתה יציאה להוגסמיד, והארי וג'יני קבעו להיפגש
עם רון והרמיוני.
הם נכנסו אל פונדק "שלושת המטאטאים", שם מצאו את רון והרמיוני
יושבים ליד שולחן עגול עם ארבעה ספלי בירצפת עליו.
הם קמו כשראו אותם, חיוך גדול פרוש על פניהם. "הארי! ג'יני!"
קראו.
הארבעה עברו את סבב החיבוקים הרגיל שלהם, והתיישבו ליד
השולחן.
"מה שלומכם?" שאל הארי.
"ביום שני אנחנו נכנסים לבית החדש," אמרה הרמיוני בחיוך.
"באמת? בחג המולד אני באה לבקר אתכם!" הבטיחה ג'יני. "אני מתה
לראות את הבית שלכם."
"גם אני," אמרה הרמיוני. "את צריכה לראות אותו, הוא פשוט בית
החלומות שלי..."
בזמן שהשתיים שוחחו על איך הרמיוני מתכוונת לרהט את הבית, הארי
פנה אל רון. "נו, אז התרגלת כבר לרעיון התינוקת?"
רון חייך. "בערך. אני עוד די המום. עד לפני כמה ימים ההריון של
הרמיוני לא נראה ממשי, אבל עכשיו... היא התחילה כבר לבדוק בגדי
תינוקות בחנויות, ובכל פעם שאנחנו עוברים ליד חנות צעצועים היא
נדבקת לחלון הראווה."
הארי חייך. "אני ממש שמח בשבילכם."
רון הודה לו. "ומה אתכם? מה חדש בהוגוורטס?"
הארי הביט סביבו, וקירב את כיסאו אל רון. "מצאנו איזה שעון
אחד, ג'יני ואני, באגף החדש שדמבלדור בונה. הוא לא נראה כמו
שעון רגיל, תאמין לי."
עיניו של רון נצצו בסקרנות. "באמת? וגיליתם משהו עליו?"
"עוד לא," אמר הארי. "פילץ' גילה אותנו לפני שהייתה לנו הזמנות
לבדוק את השעון. החלטנו לחזור לשם בעוד כמה ימים."
"אוף, אני מתגעגע להרפתקאות שלנו," אמר רון בעצב. "הלוואי
והייתי יכול להצטרף אליכם."
"אבל יש לך הרפתקה משלך עכשיו," אמר הארי והצביע על הרמיוני
שצחקה ממשהו שג'יני אמרה לה.
"אל תבין אותי לא נכון, אני ממש מאושר, אבל... לא משנה. תשלח
לי ינשוף כשתגלה משהו, טוב?" אמר רון.
"טוב," הבטיח הארי ולקח לגימה מרעננת מהבירצפת שלו.
באותו רגע סיריוס נכנס לפונדק, משוחח עם דמבלדור שהלך לצדו. הם
מסרו למאדאם רוזמריטה את הזמנתם והתיישבו. סיריוס הבחין לפתע
בחבורה וחייך. דמבלדור לחש לו משהו, סיריוס הנהן, קם וניגש
אליהם.
"היי, סיריוס," אמר הארי.
"היי, לא ראיתי אתכם," אמר סיריוס. "רון, הרמיוני, מה
שלומכם?"
הם חייכו אליו. "מעולם לא היה טוב יותר. מה שלומך?" שאלה
הרמיוני.
"עייף," הודה סיריוס. "הארי, ג'יני, דמבלדור רוצה לדבר אתכם."
הם הביטו עליו בהפתעה. "אתנו? למה?" שאלה ג'יני.
סיריוס משך בכתפיו. "אני לא יודע, אבל אני מציע שתלכו לברר."
הארי וג'יני קמו מכיסאותיהם והתקדמו בחשש לכיוון השולחן שבו
ישב דמבלדור, סיריוס צועד מאחוריהם. "הוא יודע," לחש הארי
באוזנה של ג'יני, והיא הנהנה.
"שלום, הארי," חייך דמבלדור.
"שלום, פרופסור," אמר הארי. "רצית לדבר אתנו?"
"כן, שבו," דמבלדור הורה בידו על שני כיסאות ריקים, והם
התיישבו. סיריוס התיישב לידם על כיסא הפוך, נשען קדימה על
משענתו.
"רציתם לשאול אותי משהו?" שאל דמבלדור, והודה לרוזמריטה שהגישה
להם שני ספלי בירצפת.
הארי וג'יני החליפו מבטים מופתעים. "לשאול אותך?" שאל הארי.
"משהו בקשר לאיזה שעון, אולי?" דמבלדור אמר בשלווה.
"פילץ'," סיננו הארי וג'יני בו זמנית.
"פילץ'?" שאל דמבלדור. "לארגוס פילץ' אין שום קשר לזה. אתם
יודעים שדבר בבית הספה לא חומק מידיעתי," חייך.
"הגענו לשם בטעות," מיהרה ג'יני להסביר, אך דמבלדור הרים את
ידו.
"זה בסדר, אני לא מאשים אתכם בכלום. סקרנות היא דבר טבעי
לחלוטין. רק רציתי לוודא שזה נכון. יש לכם אולי עוד שאלה
בשבילי?" הוא הביט בהם.
הארי וג'יני שוב החליפו מבטים. "לא, אין שום ד-" אמר הארי
והשתתק לפתע. קול נמוך עלה בראשו, לוחש לו מילים. הארי הביט
סביבו בתמיהה, אך איש לא דיבר. הקול המשיך לדבר בראשו, ומבלי
שהארי הבין מה קורה, פיו נפתח והתחיל לדבר. הוא הרגיש כאילו
פיו נע בכוח, בלי שתהיה לו שליטה בו. "אם הייתה לך הזדמנות
להציל את חייה של סרינה, היית עושה את זה?" הארי קלט פתאום מה
הוא אומר, וסתם את פיו בידו.
"הארי?" לחשה ג'יני בתימהון.
אך דמבלדור רק הביט עליו בשביעות רצון, כאילו זה בדיוק מה שרצה
לשמוע ממנו. "לא," אמר חד משמעית. "לא הייתי משנה דבר. יום אחד
תבין שמי שמשנה את העבר, משנה גם את העתיד, ולא תמיד לטובה.
אסור לשחק בגורל, או שהגורל ישחק בך."
הארי וג'יני בהו בו. "ל-למה את מתכוון?" שאלה ג'יני.
"מתכוון? על מה את מדברת, עלמתי הצעירה?" שאל דמבלדור בחיוך
זדוני.
הארי הביט בסיריוס, שחייך אליו. הם יודעים על השעון, והם
יודעים עליו משהו שהוא לא יודע. מהו?
"על מה שאמרת על הגורל," הזכירה לו ג'יני.
"לא אמרתי כלום," אמר דמבלדור בקול רגוע. "סיריוס, שמעת שאמרתי
משהו?"
סיריוס הניד בראשו. "לא."
"אני לא יודע על מה את מדברת," אמר דמבלדור בקביעה.
ג'יני עמדה להגיד משהו, אך הארי קטע אותה.
"בואי, ג'יני," הארי קם מכיסאו. "רון והרמיוני מחכים לנו.
נתראה אחר כך, פרופסור, סיריוס."
ג'יני המבולבלת הנהנה ובאה אחריו לשולחנם. הם סיפרו שם לרון
והרמיוני על השיחה המוזרה.
"הרגשתי כאילו מישהו אחר מדבר מגרוני," הסביר הארי.
הרמיוני הרהר בכובד ראש. "כן, אני חושבת שקראתי על הכישוף הזה.
לחש הספיקונוס. הוא מאפשר לך לדבר דרך פיו של אדם אחר. זה לחש
מאוד מסובך."
"אז דמבלדור רצה שאני אשאל אותו על סרינה?" שאל הארי. "למה?
חשבתי שהוא יעדיף לשכוח מזה."
"אני לא חושבת שסרינה הייתה הפואנטה," אמרה הרמיוני בתבונה.
"אני חושבת שזה קשור לשעון הזה. אסור לשחק בגורל... אני מציעה
לכם ללכת לספרייה כשתחזרו להוגוורטס, ותחפשו שם חומר על
השעון."
"חיפשנו," אמרה ג'יני. "לא מאצנו כלום."
"תמשיכו לחפש," אמרה הרמיוני. "הספרייה אף פעם לא אכזבה אותי.
תנסו אולי לחפש במדור הספרים המוגבלים."
"רעיון טוב," אמר הארי.
"הלוואי ויכולתי להצטרף אליכם," נאנח רון. "זה נראה ממש כיף."
הרמיוני ליטפה את כתפו. "אל תדאג, רון, יהיו לך מספיק
הרפתקאות. החלפת חיתולים, חוסר שינה... יהיה כיף."
רון חייך במבוכה. "כן... צודקת."
ג'יני והרמיוני הביטו אחת בשנייה ופרצו פתאום בצחוק.
"הן צוחקות עליי," רון לחש להארי בעגמומיות.
"ובצדק," גיחך הארי. "אתה ממש התחרפנת."
"זה פשוט שהכל נראה פתאום כל כך אמיתי," אמר רון. "אני עומד
להיות אבא. עוד פחות משמונה חודשים תהיה תינוקת קטנה שתהיה
זקוקה לי, תינוקת שמה שאני אעשה ואגיד יקבע את עתידה ואת
אישיותה."
הרמיוני שמעה את דבריו וחייכה בהבנה. "רון, זה בסדר. אתה חושב
שאני לא מפחדת? אני זאת שצריכה לשאת את התינוקת בבטן שלי,
ולהוציא אותה ממנה איכשהו בעוד שמונה חודשים. אני זאת שצריכה
להיות היסטרית."
רון נשק לה על שפתיה. "את יודעת מה? מעכשיו אני מרשה לך להיות
היסטרית כמה שאת רוצה, ואני אנסה למלא לשם שינוי את תפקיד
הרציני והאחראי. מסכימה?"
"מסכימה," הנהנה הרמיוני.
הארי וג'יני צחקו, ורון והרמיוני הביטו בהם בפליאה. "מה?"
"לא יודעת," ג'יני משכה בכתפיה. "אתם פשוט כאלה... חמודים. אני
לא יכולה לתאר לעצמי עולם שבו המושג רון והרמיוני לא קיים."
"גם אני," הארי הסכים איתה. "ואני מקווה שלא קיים כזה עולם."
רון והרמיוני חייכו אחד אל השני.

את רוב זמנם בימים הבאים בילו הארי וג'יני בספרייה, עוברים
כמעט על כל הספרים האפשריים. הארי ניצל את מעמדו כמורה כדי
לעיין בספרים ממדור הספרים המוגבלים.
יום אחד, בעודם יושבים מול ערמת ספרים כבדים, ניגש אליהם טים
סטיבנסון, תלמיד שנה שביעית חסון והקפטן החדש של קבוצת
הקווידיץ' של גריפינדור. "פרופסור פוטר, אני יכול לדבר אתך
לרגע?" שאל.
הארי הנהן. "תמשיכי לחפש, אני תכף חוזר," אמר לג'יני ונעמד בצד
עם סטיבנסון.
"יש איזו בעיה?" שאל הארי.
"לא, פשוט רציתי לבקש ממך טובה גדולה. אני נורא אודה לך אם
תסכים..."
"שהיא?" שאל הארי בסקרנות.
"התחלנו את אימוני הקווידיץ', ומצאנו מחפש חדש. הוא לא כזה
מציאה, אבל הוא כל מה שיש לנו. רציתי לשאול אותך אם תהיה אולי
מוכן לעזור לנו ולאמן אותו. אני אבין כמובן אם אין לך זמן-"
"אין בעיה," אמר הארי בחיוך.
"באמת? אתה מסכים?" אמר סטיבנסון בשמחה. "תודה רבה! אתה לא
יודע כמה זה יעזור לנו לזכות שוב בגביע הקווידיץ'. אני אגיד לו
לקבוע אתך אימונים. באמת תודה..." המשיך בהתלהבות ויצא בריצה
מהספרייה.
הארי חזר להתיישב ליד ג'יני בעיניים נוצצות. "מה הוא רצה ממך?"
שאלה ג'יני.
"הוא ביקש שאני אאמן את המחפש שלהם," אמר הארי.
"הארי, זה נהדר!" ככה תהיה לך הזדמנות להעביר קצת מכשרונך
למישהו אחר." ג'יני ליטפה את גבו בעוד היא ממשיכה להעביר דפים
בספר בידה השנייה.
"כן, וגם הרבה זמן לא עליתי על המטאטא שלי," אמר הארי בחיוך.
ג'יני חייה, ופתאום חיוכה קפא. "הארי, מצאתי," היא לחשה
והעבירה לו את הספר "הזמן- מאתמול למחר". הארי נטל את הספר
לידיו וקרא בו בקול.
"שעון האור- אין הוכחה לקיומו של שעון האור, אך עדויות עתיקות
מספרות על יכולתו להחזיר בזמן את הנוגע בו למשך עשרים וארבע
שעות."
הארי הביט בהלם על הציור של השעון שהיה ליד ההסבר, שדמה כמו
שתי טיפות מים לשעון שראו. "השעון הזה יכול להחזיר בזמן. אני
מניח שאחרי עשרים וארבע שעות הוא מחזיר לזמן הנוכחי."
ג'יני הנהנה. "כן, כך זה נראה. אתה מבין מה מצאנו? אנחנו
יכולים לשנות משהו בעבר!"
"זה כמו השרשרת הישנה של הרמיוני," אמר הארי ונזכר בפעם שעזר
עם הרמיוני לסיריוס לברוח מנשיקת הסוהרסנים הקטלנית. "אלא
שעכשיו חוזרים אחרי יממה, ולפי מה שכתוב פה הנסיעה היא בשנים,
לא בשעות." עיניו נצצו. "ג'יני, זאת מכונת זמן."
ג'יני הביטה בו בהתרגשות. "הארי, לאן נחזור? או ליתר דיוק,
למתי? אנחנו יכולים לשנות משהו בעבר!"
הארי הרים את ידו כדי להרגיע אותה. "אני לא חושב שכדאי שנמהר
כל כך לשמוח. תזכרי מה שדמבלדור אמר לנו: אסור לשחק בגורל.
אולי כדאי שנחכה קצת עם החזרה בזמן, נחשוב על זה לעומק."
ג'יני הנהנה. "אתה צודק. ובמילא ראיתי את גברת נוריס מסתובבת
כל היום ליד המסדרון החדש." היא הציצה בשעונה. "שיעור שיקויים
תכף מתחיל, ואני עוד צריכה להספיק להעתיק שיעורים. אל תספר
לסיריוס," היא קרצה לו ונישקה אותו. "ביי."
"ביי," קרא הארי אחריה והמשיך לשקוע בספר. הוא הביט בקווי
התרשים המדויקים של השעון, ולבו נצבט. הוא ידע למתי הוא רוצה
לחזור. הוא ידע מה הוא רוצה לשנות, והוא ידע שאם ישנה זאת,
חייו ישתנו ללא הכר. הוא נשם עמוק, סגר את הספר והלך לכיוון
כיתת ההתגוננות מפני כוחות האופל.
הארי נכנס לשיעור עם תלמידי השנה השישית בגריפינדור והופתע
לגלות את כל תלמידי הכיתה מסתודדים סביב שולחנו ומצחקקים. "מה
קורה פה?" אמר הארי ופילס את דרכו אל שולחנו, ועיניו נפערו
בתדהמה. צורת לב גדולה ואדומה ריחפה מעל השולחן, ועליה נכתב
באותיות לבנות ועגולות: "להארי פוטר, המורה הכי חתיך שיש."
הארי הסמיק. "אוקיי, מי עשה את זה?" אמר, ספק כועס, ספק
מוחמא.
כולם שתקו והביטו בו.
"נו, מי עשה את זה?" חזר הארי על שאלתו, אך איש לא ענה.
"בסדר, שבו," אמר הארי והורה להם להתיישב. הוא הניף את שרביטו,
והלב נעלם.
"אז דיברנו בשיעור שעבר על חסימת קללות," הארי התחיל בשיעור.
"מי מוכן להגיד לי מה הלחש לחסימה?"
כמה ידיים הורמו באוויר.
"גילברט?"
תלמידה מתולתלת נאה, רודפת בנבחרת גריפינדור, חייכה אליו.
"סטיבנסון סיפר לי מקודם שאתה תעזור לנו באימונים. זה נכון?"
הארי חייך. "כן, גילברט, אני אאמן את המחפש שלכם. ועכשיו, את
יודעת את התשובה לשאלה?"
גילברט חשבה לרגע, ואז פתחה את פיה. "לא."
כולם צחקו, ואיתם גם הארי. "תודה לך גילברט. מישהו אחר?"
שוב מספר ידיים הורמו באוויר. "כן, וואלאס," פנה הארי לתלמיד
נמוך.
"מי אתה חושב ששלח לך את הלב?" שאל וואלאס, ושוב כולם פרצו
בצחוק.
הארי נאנח. "למישהו יש תשובה לשאלה ששאלתי? או משהו שקשור
לנושא השיעור?"
כל הידיים הורדו בדממה. הארי הנהן בכניעה. "אני מבין. טוב,
בואו נמשיך בשיעור. הנושא שלנו היום הוא לחש השיתוק..."
בסוף השיעור, כשהתלמידים עזבו את הכיתה, גילברט נשארה יושבת
במקומה.
"גילברט, למה את לא הולכת לארוחת הערב?" שאל הארי וסגר את
תיקו.
היא קמה והתקרבה אליו. "הקבוצה שלנו כבר לא אותו דבר מאז
שעזבת," אמרה לו. "אתה היית המחפש הכי טוב שהיה אי פעם
לגריפינדור, ואני לא חושבת שנצליח לנצח השנה בלעדיך."
"מה עם המחפש החדש שלכם? הוא בטח לא עד כדי כך גרוע."
"הוא לא גרוע," הודתה גילברט, "אבל... הוא לא אתה."
הארי הבין. "גילברט, את שלחת את הלב?"
היא השפילה את עיניה. "כן."
"גילברט-" נאנח הארי.
"תקרא לי מיה," היא ביקשה.
"טוב, מיה," הארי התיישב על השולחן. "תקשיבי לי. יש לי חברה
שאני מאוד אוהב, וחוץ מזה, אני המורה שלך."
"אתה גם המורה שלה!" קראה גילברט.
"נכון, אבל היינו חברים עוד משנה שעברה," הסביר הארי. "זה לא
ילך, אני מצטער."
מיה חייכה. "זה בסדר. אני כבר ממש רעבה... אתה בא לארוחת
הערב?"
"עוד מעט," אמר הארי.
מיה הנהנה. "טוב. אז... ביי." היא יצאה מהכיתה.
הארי כבר הרגיש שהוא משתגע. חצי מהשכבה כבר הייתה מאוהבת בו.
הוא כבר התחיל לחשוד שמישהו הכניס שיקוי אהבה לכל קנקני
השתייה.
הארי תפס את תיקו ורץ במורד המדרגות. הוא המשיך לרדת עד שהגיע
לציור גדול של פירות, ודגדג את האגס שבציור. האגס החל לצחוק,
והתמונה נפתחה. הארי טיפס פנימה.
עשרות ראשים קטנים הופנו אליו. "הארי פוטר!" צעק אחד מהם. זה
היה דובי. הוא רץ אליו בשמחה. "אדונילי בא לבקר אותי! מה שלום
אדונילי?"
הארי חייך. "הכל בסדר. מה שלומך, דובי?"
"דובי מרגיש מצוין, וגם ווינקי!" אמר דובי. "ווינקי עבוד-עובדת
אצל משפחה חדשה, והם אהוב-אוהבים אותה!"
"אני שמח," חייך הארי שוב. "תגיד, רציתי לשאול אותך משהו... זה
בטח יישמע די טיפשי-"
"אדונילי לא טיפש!" קרא דובי. "הארי פוטר הוא האדונילי הכי חכם
מכל האדונילים שבעולם!"
גמדוני-הבית האחרים נעצו בו מבטים זעופים והמשיכו בעבודתם. "מה
רצה-רצית לשאול אותי?" שאל דובי.
"ראית פה אולי מישהו חשוד?" שאל הארי. "מישהו שאולי מכניס משהו
לאוכל או לשתייה?"
דובי פער את עיניו הגדולות והעגולות. "מכניס משהו לאוכל?"
"כן. אולי... אה... שיקוי אהבה?" הארי הרגיש פתאום מאוד טיפש,
למרות דבריו של דובי.
"שיקוי אהבה?" צעק דובי, ושוב כל הראשים הופנו אליו. "לא,
אדונילי, דובי לא ראה אף אחד מכניס שיקוי אהבה. אם דובי
ראה-יראה משהו, הוא אמור-יאמר לך."
"תודה, דובי," אמר הארי. "בפעם הבאה שאני אלך להוגוורטס אני
אקנה לך כמה זוגות גרביים."
"אדונילי נדיב מדי!" קרא דובי בעיניים נוצצות.
הארי נפרד ממנו ויצא מהמטבח. הוא ידע שהוא שאל שאלה די טיפשית,
אבל הוא פשוט לא היה מוכן להודות בפני עצמו שכל הבנות בבית
הספר באמת מאוהבות בו. בכל השיעורים הבנות בהו בו בעיניים
חולמניות. בעצם, כל הבנות ובן אחד... אבל זה היה כבר יותר מדי
בשביל הארי.

האימון הראשון עם המחפש התקיים שבוע מאוחר יותר. הארי יצא אל
מגרש הקווידיץ', אוחז במטאטא הנימבוס 3000 שלו. סטיבנסון עמד
שם, וחייך כשראה אותו. "הארי, תודה שבאת."
"איפה המחפש?" שאל הארי והביט סביבו.
"הוא צריך להגיע כל רגע.. אה, הנה הוא!" קרא סטיבנסון והצביע
לכיוון הכניסה למגרש. הארי סובב את ראשו, ונדהם לגלות את-
"קולין קריווי?" הופתע הארי. "הוא המחפש?"
"כן," אמר סטיבנסון. "הייתה לו קצת התחלה מאוחרת, אבל הוא
בהחלט מתאים לתפקיד. קריווי, יותר מהר!" צעק.
קולין קריווי התקרב כשחיוך פרוש על פניו. "היי, הארי. תודה
שהסכמת לאמן אותי, אני מבטיח שאני אעשה כמיטב יכולתי-"
"לא ידעתי שאתה משחק," אמר הארי. "אף פעם לא ראיתי אותך על
מטאטא."
"כן... לא ממש הצטיינתי בשיעורי התעופה, אבל השתתפתי בכל קיץ
בקורס קווידיץ' למתחילים. תאמין לי, היה ממש קשה לשכנע את
ההורים שלי. הם מוגלגים, אתה יודע... אה, וגם צפיתי בך משחק
במשך שש שנים, ולמדתי כמה מהטריקים," הסביר קולין.
"אה... כן. טוב, אז בוא נתחיל באימון. אני צריך לחזור לטירה עד
שמונה," אמר הארי.
סטיבנסון הביט על שניהם. "טוב, אז אתם מסתדרים פה? אני חייב
לרוץ."
"כן. תודה, טים!" אמר קולין, וסטיבנסון הסתובב ופנה לדרכו.
קולין הסתובב להביט בהארי. "למה אתה צריך לחזור עד שמונה? יש
לך פגישה?" שאל בישירות.
הארי עלה על המטאטא שלו. "כן, אפשר להגיד. קדימה, עלה על
המטאטא שלך."
קולין עלה על מטאטא הנימבוס הנימבוס 2002 שלו, והחל לרחף קרוב
אל פני האדמה.
"אתה נפגש עם ג'יני, במקרה?" קולין המשיך לחקור אותו.
השיחה החלה לגרום להארי אי-נוחות. "כן. עכשיו, אתה צריך לשבת
יותר יציב על המטאטא. הנה, ככה." הוא הדגים לו, וקולין עשה
כמוהו.
"אתם נפגשים לעתים קרובות, לא?" המשיך קולין בחקירתו.
הארי הגביה את מטאטאו. "קולין, אנחנו יכולים להתרכז באימון
במקום בחיי האהבה שלי? עוד חודש וחצי יש לך משחק, ואני רוצה
שעד אז תהיה מוכן. עכשיו אני אזרוק לך כדור, ואתה תנסה לתפוס
אותו. נראה את הביצוע שלך," אמר הארי והוציא כדור טניס מכיסו.
הוא הניף את ידו אחורנית, ואז זרק את הכדור בכל כוחו. הכדור
התעופף בקשת גבוהה, וקולין בעקבותיו. הוא נשען קדימה על
המטאטא, חתך את האוויר במעופו, והתקרב במהירות אל הכדור הקטן.
הוא שלח את ידו קדימה...
הכדור פגע באדמה.
קולין המאוכזב הנמיך את מטאטאו, הרים את הכדור, ועף בחזרה אל
הארי. "לא תפסתי," אמר בעגמומיות.
הארי לקח את הכדור מידו. "זה בסדר, אתה עף טוב, אנחנו רק
צריכים להתאמן על התפיסה," הארי עודד אותו. הוא הדגים לו את
התפיסה, וזרק שוב את הכדור. הם התאמנו במשך שעות, עד שהארי שמע
מישהו קורא לו מלמטה. "הארי!"
הוא הביט מטה וראה את ג'יני מסתכלת עליו ומנופפת לו בידה. הארי
הביט בשעונו. "שיט, שכחתי. אני מצטער, קולין, אני צריך ללכת."
קולין, שעכשיו כבר הצליח לתפוס את הכדור, נראה שוב מאוכזב.
"אה, אוקיי. נמשיך מחר?" שאל בתקווה.
"אני לא יכול מחר," אמר הארי והנמיך את מטאטאו לכיוון האדמה.
"יש לי ישיבת מורים. אני יכול מחרתיים, אם אתה רוצה."
"בסדר," הנהן קולין. "אז... נתראה?" הם הגיעו לאדמה, קרוב
לג'יני, שחייכה אל שניהם.
"נתראה. ותזכור את כל מה שאמרתי לך," אמר הארי וירד מהמטאטא.
הוא אחז במטאטא בידו האחת וחיבק את כתפה של ג'יני בידו השניה.
הם יצאו מהמגרש, מפטפטים.
קולין הביט אחריהם במבט אכול קנאה.
"אז קולין קריווי הוא המחפש החדש?" אמרה ג'יני כשהם היו כבר
בחזרה בחדרו של הארי. הארי בדיוק יצא מהמקלחת, לבוש במכנסי
טרנינג, וניגב את שערו במגבת. "כן, גם אני הופתעתי כשגיליתי את
זה."
"אני לא," חייכה ג'יני בזדוניות. "אני לומדת איתו בכיתה. הוא
לא מפסיק לדבר עליך לרגע. הוא חושב שאני לא שומעת, אבל הוא
טועה. הארי, הוא מאוהב בך."
"עוד פעם התחלת עם זה?" רטן הארי. "הוא לא מאוהב בי! תראי, אני
מודה שאולי הוא קצת... אה... מעריץ אותי, אבל בין הערצה לאהבה
יש מרחק ענקי."
"הארי," צחקה ג'יני. "הסתכלת עליו פעם? הוא יודע להתלבש, יש לו
רק חברות ממין נקבה, ועיתון 'למכשפה' הוא העיתון המועדף עליו.
אולי הגיע הזמן שתתעורר ותריח את הליפסטיק? הילד חולה עליך,
מטורף עליך, הוא רוצה אותך!" בשלב זה ג'יני כבר התגלגלה על
הספה, צוחקת בהיסטריה.
"את יודעת מה?" הארי השחיל על ראשו סוודר חום. "נראה לי שאני
אציע לו לצאת איתי. מה את אומרת?"
ג'יני המשיכה לצחוק. "שהוא ישמח מאוד."
הארי הנהן. "כן. אני לא מבין, איך לא שמתי לב אליו קודם? אה,
אז אני מניח שזה אומר שאנחנו נפרדים. אני הרי לא יכול לרקוד על
שתי חתונות."
ג'יני כבר כמעט נחנקה מצחוק. "כן... אתה לא יכול..."
"טוב, אז היה נעים להכיר אותך," אמר הארי ופנה לכיוון חור
התמונה. "ואני רוצה שתדעי שרק בזכותך הבנתי שנשים לא עושות לי
כלום."
ג'יני הפסיקה לצחוק, וחייכה, עוד מתנשפת. "אני תמיד שמחה לעזור
לך." היא ניסתה להסדיר את נשימתה.
הארי דחף את התמונה ופתח אותה. ג'יני פערה את עיניה. "הארי,
בסדר, נגמרה הבדיחה."
הארי סובב אליה את ראשו. "איזו בדיחה? אהובי, קולין, מחכה לי!"
אמר ברצינות. "היה לנו כיף ביחד, אבל זה נגמר, כמו שכל דבר טוב
סופו להסתיים."
"הארי!" ג'יני קמה על רגליה. "זה כבר לא מצחיק!"
הארי התקרב אליה והניח את ידיו על כתפיה. "את בחורה ממש נחמדה,
ואני בטוח שתמצאי מישהו אחר בלי בעיה."
"אוקיי, תפסיק עם זה," ג'יני כבר החלה להיבהל.
הארי הביט בעיניה הבורקות המודאגות וכבר לא הצליח לשלוט בעצמו,
וחיוך עלה על פניו, שתוך כמה שניות התפתח לצחוק מתגלגל. "את
האמנת לי!" הוא קרא.
ג'יני נעלבה. "לא נכון, לא האמנתי לך."
"דווקא כן!" גיחך הארי וחיבק אותה. "זהו, הנקמה הגיעה. אני
מניח שאנחנו תיקו עכשיו." הוא נישק אותה.
ג'יני חייכה בהקלה. "אל תפחיד אותי ככה יותר בחיים. אתה יכול
להיות שחקן ממש טוב לפעמים, אפילו יותר מדי טוב."
"עם הארי פוטר לא מתעסקים," אמר הארי ונישק אותה שוב.
"אתה פשוט רשע," מלמלה ג'יני.
"אני יודע."
ג'יני נישקה אותו בחזרה. "טוב, אני מניחה שזה באמת הגיע לי.
למרות שאני עדיין חושבת שקולין פשוט אוהב אותך..." אמרה ונמלטה
מזרועותיו אל הקצה השני של החדר.
הארי הביט בה בעיניים קטלניות. "את תשלמי על זה!" קרא ורץ
אליה. ג'יני ניסתה לברוח, אך הוא השיג אותה והפיל אותה על
המיטה. הוא הצמיד את ידיה למיטה. "נכנעת?" שאל.
ג'יני הנהנה. "אני נכנעת," אמרה בחיוך. הארי עזב את ידיה ונשכב
לידה. הם שכבו על המיטה זה לצד זה והביטו בתקרה הלבנה, מסדירים
את נשימתם.
ג'יני נזכרה לפתע. "הארי, מה עם השעון?"
הארי, לעומתה, לא שכח מהשעון. הוא היה במחשבותיו כל יום, מהרגע
שבו פקח את עיניו בבוקר עד הרגע שבו שקע בעולם החלומות בלילה.
"לא יודע, עוד לא חשבתי על זה," שיקר.
ג'יני הפנתה אליו את ראשה. "אוקיי." הם התנשקו.

ימים שלמים הסתובב הארי במסדרונות הוגוורטס, מתאפק מללכת אל
האגף החדש. מדי פעם הוא לא הצליח לשלוט בעצמו, הציץ אל האגף,
וראה את גברת נוריס עומדת על המשמר. מדי פעם פילץ' הצטרף אליה.
הוא לא סיפר לג'יני את שעובר על לבו, כי ידע שהיא רק תנסה
להניא אותו מלעשות זאת.
יום אחד, לאחר ארוחת הערב, ג'יני באה לחדרו כמנהגה. לא כמנהגה,
פניה היו מאוד רציניות.
"ג'יני, מה קרה?" שאל הארי בדאגה והושיט לה כוס תה.
ג'יני לגמה מהתה באיטיות, ליקקה את שפתיה והביטה בו. "למה לא
סיפרת לי על הלב ששלחו לך?"
השאלה תפסה את הארי בלתי מוכן. "לא חשבתי שזה חשוב. איך את
יודעת על זה?"
"מסתבר שכולם ידעו שיש לך לפחות מעריצה אלמונית אחת. כולם חוץ
ממני."
"לא ידעתי שתיקחי את זה כל כך ברצינות," אמר הארי בכנות. "יש
לי כמה מעריצות אלמוניות... וגם לא כל כך אלמוניות... מה זה
משנה? את הרי הבחורה האחת בשבילי, ואת יודעת את זה."
זה לא ניחם את ג'יני. "מה זה משנה?" היא חזרה על דבריו. "ברור
שזה משנה! אני החברה שלך, וזכותי לדעת אם עוד בנות מאוהבות בך.
אתה לא חושב?" אמרה בכעס.
"ג'יני," הארי ניסה להרגיע אותה. "לא קרה כלום. אני מקבל
מכתבים פה ושם, ואני מייד משליך אותם לפח. מה הבעיה?"
"מה הבעיה?" ג'יני שוב חזרה על דבריו, בטון יותר גבוה. "באמת,
הארי, אני לא חושבת שהיית מרוצה אם היו לי כמה מעריצים
סודיים."
הארי משך בכתפיו. "לא יודע, לא נראה לי שזה היה מפריע לי."
"באמת?" אמרה ג'יני בסרקסטיות. "למה אני לא מאמינה לך?"
הארי כבר התחיל להיות חסר-סבלנות. "ג'יני, את הקנאית פה, לא
אני."
"סליחה??!!" ג'יני הרימה את קולה כמעט לצעקה. "אז זאת אשמתי?
זאת אשמתי שאני רוצה בלעדיות עליך???"
הארי נאנח. "אני לא מאשים אותך, אני רק אומר-"
"אומר שמה?" התפרצה ג'יני לדבריו.
"אני רק אומר שיש לך ולרון בעיה קלה של קנאות. אני לא יודע,
אולי זה עובר בגנים."
ג'יני פערה את פיה בהלם. "רגע, עכשיו אתה מערב את המשפחה שלי?
ולא סתם, אלא את רון, החבר הכי טוב שלך?!"
"לא, לא," הארי מיהר להסביר את עצמו. "אני לא אומר כלום על
רון. אני פשוט מסביר שיש לכם קצת נטייה לקנא. זה בסדר, אבל לא
כשזה בא בהגזמה."
פניה של ג'יני האדימו בכעס. "לך אין שום זכות לדבר! במיוחד לא
אחרי מה שקרה עם הרמיוני רק לפני כמה חודשים!"
הארי נאנח. "חשבתי שכבר עברנו את העניין הזה! הסברתי לך שזה לא
היה באשמתנו."
"אין לי זיכרון קצר, הארי," סיננה ג'יני. "אני לא זבוב. אני
יודעת שלבנות יש נטייה להתאהב בך, ואני יודעת שאתה לא תמיד
מצליח לעמוד בפניהם."
הארי קם מהספה והתחיל להתהלך ברחבי החדר. "את מבינה מה קורה
פה? כי אני לא, אז אולי תוכלי להסביר לי?"
ג'יני שילבה את ידיה בזעם. "אני אתן לך את התקציר- אני קנאית
ואתה בוגד. שכחתי משהו?" אמרה בסרקסטיות.
הארי נעצר והביט בה. "עוד דרך התמודדות של משפחת וויזלי.
ציניות."
ג'יני קמה מהספה ונעמדה מולו, עיניה רושפות כאש. "אל - תערב -
את - המשפחה - שלי - בזה!!!"
הארי קמץ את אגרופיו בכעס. "אני בסך הכל אומר את האמת, זה
הכל."
ג'יני הביטה בו בחרון אף. היא ניסתה למצוא במוחה מילים להגיד,
אך לא מצאה. היא שתקה.
"אין לך מה להגיד, אה?" אמר הארי. "את יודעת לכעוס, אבל את לא
יודעת להתמודד עם האמת."
"תראו מי שמדבר על לא יודעת להתמודד עם האמת. רוב הבנות
בהוגוורטס מאוהבות בך, ואתה בטוח שזה בגלל איזה שיקוי אהבה,"
התריסה כנגדו.
הארי התחרט שסיפר לה על הרעיון שעלה במוחו בנוגע לשיקוי
האהבה.
"זה לא שיקוי אהבה," המשיכה ג'יני. "זה אתה. אתה משדר לכל
הבנות 'אני חתיך, אני חכם, ואני המורה שלכן.' אף אחת לא יכולה
לעמוד בפני זה, עד כמה שהיא תנסה."
"אני לא משדר להן כלום!" הצטדק הארי. "אני בסך הכל מלמד
אותן!"
"כמו שאמרתי, אתה לא יודע להתמודד עם האמת," אמרה ג'יני בשלווה
מרגיזה.
הארי הרגיש צורך לצעוק. "תגידי, מה את רוצה ממני?" שאל בצעקה.
"אני לא יודעת," ג'יני משכה בכתפיה. "אני לא יודעת מה אני
רוצה. אני רק יודעת שמשהו חייב להשתנות. משהו, או מישהו."
"מישהו? אני יודע שאני לא מתכנן להשתנות בזמן הקרוב, ואני בטוח
שגם את לא."
ג'יני הנידה בראשה.
"אז מה עוד את רוצה?" אמר הארי כמעט בחוסר אונים. "אני מקווה
שאת יודעת מה את רוצה, כי אני לא. ולמען האמת, כבר נמאס לי
מהוויכוחים האינסופיים האלה."
"גם לי נמאס," אמרה ג'יני בשקט. "נמאס לי שאני צריכה לחכות
בתור כדי לדבר אתך. נמאס לי שאני צריכה להתחרות עם כל הבנות
האלה על תשומת לבך. נמאס לי שאתה לא כן איתי."
הארי השפיל את עיניו לרצפה. "אז את רוצה להיפרד?" שאל בשקט.
ג'יני לא השיבה. הם עמדו דקה ארוכה, שותקים במבוכה.
הארי הרים את עיניו לבסוף, וראה שג'יני מביטה בו בעיניים מלאות
דמעות. הם הביטו אחד בשני במשך כמה שניות, ואז ג'יני הסתובבה
ויצאה דרך חור התמונה. הארי נשאר עומד המום ליד הספה. הוא ניסה
לעכל את מה שקרה עכשיו. הוא וג'יני נפרדו. זה נגמר.
הוא נכנס לחדר השינה שלו ונשכב על המיטה בעיניים עצומות, מנסה
לשחזר את אירועי הדקות האחרונות. הם רבו. ג'יני אמרה משהו בקשר
לזה שהארי משקר לה, והארי אמר משהו בקשר לזה שג'יני מקנאת יותר
מדי. והם נפרדו.
הארי התהפך וטמן את ראשו בכרית. הדמעות נזלו מעיניו והרטיבו את
הכרית.

החודש הבא היה אולי החודש הקשה ביותר בחייו של הארי. הוא בילה
את רוב זמנו הפנוי יחד עם סיריוס, דבר שהיה אולי מהנה בדרך
כלל, אך הארי היה מדוכא מדי מכדי ליהנות מכך. סיריוס ניסה לנחם
אותו, אך ללא הצלחה. גם האגריד הצטרף למאמצי הניחום, אך שוב,
דבר לא עזר. הארי היה מלא בהכרת תודה כלפי המאמצים שלהם, אך
הוא רק רצה דבר אחד. את ג'יני.
ביום אחרי הפרידה שלהם, הארי ראה את חברתה לחדר של ג'יני מחבקת
אותה ליד שולחן גריפינדור בזמן ארוחת הבוקר. עיניה של ג'יני
נראו אדומות, ונראה שגם עליה עבר לילה קשה, כמו על הארי.
הארי ניסה לשלוח מדי פעם מבטים לכיוונה של ג'יני, אך בכל פעם
היא הפנתה את ראשה לכיוון השני. אולי הוא היה מנסה להתנצל, או
לפחות לדבר איתה, אילו גאוותו וכעסו לא היו מונעים זאת ממנו.
אך כמה ימים אחרי הפרידה נראה שג'יני כבר מתאוששת. היא החלה
לחייך שוב לעתים קרובות, ועיניה כבר לא היו כל כך אדומות
ונפוחות. מדי פעם תלמידי שנה שביעית באו לשולחן שלה ופלרטטו
איתה, והיא צחקה בקול. זה קרע את הארי מבפנים, הטריף אותו,
העביר אותו על דעתו. הוא הרגיש בודד מתמיד, למרות שדווקא תשומת
הלב כלפיו גברה מאז שהבנות גילו שהוא שוב פנוי. מדי פעם,
כשהרגיש שהוא לא יכול לשאת זאת, הוא יצא אל מגרש הקווידיץ' ועף
על המטאטא שלו. המעוף באוויר, הרוח הנושבת בפניו ופורעת את
שערו, תחושת הכוח, כל אלה השכיחו ממנו את הכאב, גם אם רק לכמה
רגעים ספורים.
הזמן הכי קשה היה תמיד השיעורים עם כיתתה, כששניהם ניסו להעמיד
פנים כאילו הכל כרגיל, כאילו הוא רק המורה שלה והיא רק התלמידה
שלו. בשלב כלשהו נראה שהעמדת הפנים נעשתה הרבה יותר קלה עבור
ג'יני. היא ענתה לשאלותיו, הביטה בו כשדיבר, ואפילו המשיכה
לקבל ציונים טובים.
"אני לא מבין אותך," אמר סיריוס להארי כשזה סיפר לו הכל.
"חשבתי שתשמח שהיא מתאוששת. אתה רוצה שהיא תמשיך לשקוע בצער?"
"אני לא רוצה שהיא תשקע בצער, אבל... זה פשוט נראה לי מהר מדי.
אני יודע שאני עוד לא התאוששתי, אז איך היא כבר התגברה על
הפרידה? היו לנו שם חילופי מילים קשים, סיריוס, קשים מאוד. איך
יכול להיות שהיא כבר חזרה לשגרה?"
"אולי זאת דרך ההתמודדות שלה, הארי," אמר סיריוס בתבונה. "אני
לא חושב שהיא כבר שכחה אותך. אולי היא מנסה לשכוח אותך בכוח,
כדי שיהיה לה קל יותר להמשיך בחייה. פרידות זה דבר כואב, הארי,
ואני עברתי יותר מדי כאלה במהלך חיי, בכל המובנים. תן לה
להתמודד בדרכה, ואתה תתמודד בדרכך."
פניו של הארי נפלו. עדיין כאב לו לדבר עליה. "קבעתי להיפגש מחר
עם רון והרמיוני בהוגסמיד. לא סיפרתי להם עוד מה קרה, ואני
מעדיף לספר להם פנים מול פנים."
"רעיון טוב, הארי," חייך סיריוס בעידוד. "אני בטוח שהחברים הכי
טובים שלך ידעו איך לנחם אותך."
"אני לא רוצה ניחומים," אמר הארי. "אני רוצה להחזיר את הגלגל
אחורה. אני רוצה לבטל את כל הדברים שאמרנו-" הוא נעצר פתאום
כשהבין מה הוא אומר. הפרידה הצליחה להשכיח ממנו לכמה ימים את
השעון.
"הארי, מה קרה?" שאל סיריוס.
"כלום, סתם נזכרתי במשהו," אמר הארי. הוא גמל בלבו החלטה- הוא
ילך אל השעון ברגע שפילץ' ייכנע.
והיום הזה לא היה רחוק.
כחודש אחרי הפרידה מג'יני, הארי עבר כהרגלו בדרך חזרה מהאולם
הגדול ליד האגף החדש. הוא נעצר בהפתעה כשלא ראה שם אף אחד. לא
את גברת נוריס, ולא את ארגוס פילץ'. השטח היה פנוי.
הוא כמעט החל ללכת לכיוון מגדל גריפינדור, כשנזכר שג'יני והוא
לא מדברים. הוא החליט לעשות זאת לבד, והוא החליט לעשות זאת
באותו לילה. הוא רץ אל חדרו.





פרק 3- יום בעבר

הארי התעורר בחמש בבוקר בבת-אחת. הוא קפץ מהמיטה ונכנס לחדר
האמבטיה. הוא הלך לישון מוקדם בליל אמש, כי ידע שמחכה לפניו
יום ארוך ומעייף. הוא שטף את פניו והביט במראה. הוא נגע בצלקת
שלו, והעביר את אצבעו לאורכה. היא פתאום נראתה לו שונה בצורה
מסוימת.
תוך עשר דקות הוא היה כבר בדרך לאגף החדש. הוא הלך בצעדים
מהירים, מוודא שאין איש בסביבה. הדרך נראתה לו ארוכה מתמיד.
הוא עבר מסדרונות, גרמי מדרגות, ופניות רבות, והיעד עוד נראה
רחוק ובלתי מושג.
לבסוף הארי הגיע אל המדרגות המובילות אל האגף החדש. הוא נשם
עמוק והחל לטפס במדרגות. הוא קרא כבר עשרות פעמים את ההסבר על
השעון, וידע בעל-פה מה עליו לעשות, אך הוא עוד לא היה מוכן
נפשית. הוא הגיע לראש גרם המדרגות, עבר במסדרון והקשיב לתקתוק,
עד שהוא נשמע במלוא עוצמתו.
הארי נכנס לכיתה הריקה והביט על השעון. אור חלוש חדר דרך צוהר
גבוה בתקרה, והטיל פס עמום על השעון הזהוב. "זהו זה," אמר
בקול. הוא אחז בידו באחד המחוגים הגדולים, וסובב אותו כנגד
סיבוב השעון, עשרים סיבובים...
אור מסנוור פרץ מהשעון והציץ את כל החדר, והארי הרגיש כאילו
השעון שואב אותו לתוכו, בלי שיוכל לעשות זאת. הוא עצם את
עיניו, והרגיש שהוא מסתובב סביב עצמו במהירות, ראשו הסתחרר,
קור עז הציף את גופו, הוא חשב שהוא עומד לאבד את הכרתו...
הקור פסק בבת אחת. רגליו עמדו כעת על רצפה מוצקה, והסחרחורת
בראשו החלה להתפוגג. הארי פקח את עיניו, ומצא עצמו עומד
במסדרון שונה. הוא הביט סביבו ונסה לזהות היכן הוא נמצא. זה
היה מסדרון בהוגוורטס, אך הוא לא הכיר אותו. הוא החל ללכת
לאורכו. הוא הכניס את ידו לכיסו, ונרגע לגלות שהשרביט שלו עוד
מונח שם. הוא הוציא את ידו מהכיס ומשך את השרוול שלו כדי לראות
את השעה, והופתע לגלות שעון נוסף על ידו, ליד השעון הרגיל שלו.
זה היה שעון זהב, מזכיר את השעון הגדול. מחוג אחד עמד על שתים
עשרה, והשני היה קצת אחריו.
בסוף המסדרון היה מסדרון אחר שחצה אותו, שאותו הארי כבר זיהה.
הוא שמע קולות של צחוק מתקרבים אליו ומיהר להסתתר צמוד לקיר.
נער שחרחר ונאה שענד משקפיים חלף על פניו בריצה, ומיד אחריו
נערה אדמונית יפה. שניהם צחקו בקול והתנשפו. "ג'יימס, אתה
רימית!" קראה הנערה.
"זאת לא אשמתי שאת כל כך איטית!" התגרה בה ג'יימס.
הנערה הגבירה את קצב ריצתה, והצליחה לבסוף לתפוס את חולצתו.
הוא נעצר בכניעה והסתובב אליה. "אוף, תפסת אותי," אמר בחיוך,
והם התנשקו.
הוא לקח את ידה, והם המשיכו ללכת, הפעם בקצב רגיל, במסדרון
הארוך. הארי יצא ממקום מחבואו והביט בהם בהלם. אלה היו הוריו.
והם נראו כמו בתמונת החתונה שלהם.
הוא הלך באיטיות מאחוריהם, שומר על מרחק גדול ובטוח. ג'יימס
אמר משהו, ולילי זרקה את ראשה אחורנית ופרצה בצחוק. הם הגיעו
לאולם הגדול והארי נעצר. הוא התלבט מה לעשות הלאה כששמע קול
עצבני מאחוריו. "מי אתה?"
הארי הסתובב בבהלה, ולא שמח לגלות את פילץ' עומד מולו בידיים
משולבות, נראה כעוס ביותר, אך גם צעיר בכמה שנים. "מי אתה, ומה
אתה עושה פה?" שאל שוב.
"אה, אני-" גמגם הארי.
"גברת נוריס," פילץ' הביט מטה אל חתולתו שנראתה רזה במיוחד
ופחות מרופטת. "תזעיקי את דמבלדור, יש לנו פה פולש."
גברת נוריס זקרה את זנבה בגאווה, וחלפה על פני הארי בהתנשאות,
מגבירה את צעדיה הקטנטנים.
"יש פה איזו בעיה?" פרופסור מק'גונגל נעצרה לידם והביטה בהארי
בחשדנות. "מי אתה?" אמרה בסבר פנים חמור. היא נראתה עדיין
מבוגרת, אך עם קצת פחות קמטים.
הארי פתח את פיו כדי לענות, אבל מק'גונגל הקדימה אותו. "אה,
אתה בטח הכתב מ'הנביא היומי'!"
הארי חייך בהקלה. "כן, זה אני."
"מר פירס ביילינגטון, אם אני לא טועה?" שאלה מק'גונגל.
"זה אני," אמר הארי, שעכשיו הוקל לו.
"יופי. פרופסור דמבלדור ממתין לך במשרדו. אם תואיל לבוא איתי-"
מק'גונגל הורתה בידה על הכיוון השני של המסדרון, הארי הנהן. הם
הלכו, מותירים את פילץ' עומד מאוכזב וכועס.
כשהגיעו לפסל בכניסה למשרדו של דמבלדור, הם מצאו שם את גברת
נוריס ישובה על הרצפה. "זה בסדר, גברת נוריס," אמרה לה
מק'גונגל. "אני כבר מטפלת בזה. את יכולה לחזור אל פילץ'."
גברת נוריס העבירה את מבטה בחשדנות ממק'גונגל אל הארי, זקפה
שוב את זנבה והלכה לה משם.
חשש גדול החל להציף את הארי. דמבלדור עלול לגלות שהוא לא באמת
מי שהוא טוען, ואז הוא עלול לכעוס עליו, במיוחד אם יבין מי הוא
באמת.
הפסל זז הצידה, ומק'גונגל והארי טיפסו במדרגות בשתיקה. דלתו של
דמבלדור הייתה פתוחה. "היכנסו," אמר דמבלדור שישב מאחורי
השולחן שלו. הוא לא השתנה במיוחד, אבל הוא הזכיר להארי את
דמותו בהגיגית.
דמבלדור חייך אליו בחביבות. "מר ביילינגטון, נעים להכיר
אותך."
הארי חייך החזרה ולחץ את ידו. "פרופסור דמבלדור, נעים להכיר גם
אותך."
"שב, בבקשה," אמר דמבלדור והורה בידו על אחת הכורסאות. "תודה
לך, מינרווה, אנחנו נסתדר מפה," פנה למק'גונגל. היא הנהנה
ויצאה מהחדר.
הארי התיישב על הכורסא, ודמבלדור התיישב על כורסא מולו.
"אני מקווה שהראיון הזה לא יארך הרבה זמן," אמר דמבלדור. "אני
צריך ללכת להוגסמיד כדי למלא את מלאי צפרדעי השוקולד שלי. אני
אומר לך, הן אולי חמקמקות, אבל זה רק מוסיף לתענוג שבאכילתן."
"אה, כן," אמר הארי במבוכה. לדמבלדור הייתה תמיד נטייה לתפוס
אותו בלתי מוכן, ועכשיו יותר מתמיד. "אני צריך רק חמש דקות, לא
יותר מזה."
"יופי," אמר דמבלדור. "מה אתה רוצה לדעת?"
"אה-" גמגם הארי, אבל לשמחתו דמבלדור קטע אותו.
"אפשר לשאול בשביל מה הכתבה הזאת בכלל? הבנתי שאתם עושים כתבה
מורחבת על כל בתי הספר לקסמים באירופה, אני צודק?"
"כן," אמר הארי. "יש לי רק שאלות מאוד כלליות. אה... מה- מה
ממוצע ציוני הבגרויות בהוגוורטס?"
"בין הגבוהים ביותר," אמר דמבלדור בשביעות רצון. "תשעים ושניים
אחוזים."
"הבנתי," אמר הארי. הוא תר בראשו אחר שאלות נוספות. "אתה
מתכוון להישאר בתפקיד מנהל הוגוורטס עוד הרבה זמן?"
"כן," השיב דמבלדור. "כמובן. הוגוורטס הוא חיי, אפשר להגיד.
אני לא רואה את עצמי עוזב אותו בשנים הקרובות. בעצם, במאה
הקרובה..."
הוא קרץ לו, והארי חייך. "כן, אני בטוח."
"אתה לא רושם את כל זה?" שאל דמבלדור.
"אה, לא, יש לי זיכרון טוב," מיהר הארי לענות. הוא החל לחוש
באי-נוחות, ונראה שגם דמבלדור מרגיש כמוהו.
דמבלדור משך בכתפיו. "בסדר. מה עוד?"
"אתה חושב ש-" התחיל הארי, אך נקישה שנשמעה על הדלת קטעה אותו.
"היכנס," קרא דמבלדור.
הדלת נפתחה, וסוורוס סנייפ הצעיר נכנס לחדר, לבוש בגלימת
לימודים. הארי הביט בו בהלם. התחשק לו להגיד לו משהו, להודות
לו על מה שעשה למען חבריו הטובים ביותר, אבל הוא עצר את עצמו.
סנייפ העיף מבט חשדן בהארי, ואז שב להביט בדמבלדור. "פרופסור,
אני יכול לדבר איתך לרגע?"
דמבלדור קם ממקום מושבו והתקרב אליו. סנייפ אמר משהו שהארי לא
יכל לשמוע, משהו שנראה שהפתיע את דמבלדור. הוא אמר משהו בחזרה,
וחזר לשבת מול הארי. סנייפ עזב את המשרד.
דמבלדור הביט בהארי בעיניים נוקבות, והארי השפיל את עיניו.
"מר ביילינגטון," אמר דמבלדור בשקט. "הראיון נסתיים."
"תודה לך," אמר הארי וקם מהכורסא. "אני חושב שיש לי כל מה שאני
צריך. אתה יכול לצפות לכתבה שתתפרסם בעוד שבוע."
דמבלדור קם ונעמד מולו. הארי הכריח עצמו להמשיך להביט בדמבלדור
בשלווה, כאילו הוא באמת פירס ביילינגטון. "אתה לא פירס
ביילניגטון. סוורוס סנייפ סיפר לי הרגע שביילינגטון הגיע ומבקש
לראיין אותי."
הארי פער את פיו, אך לא ידע מה לומר.
"אני מציע," אמר דמבלדור בפנים רציניות. "שתעבור את היום הזה
בלי שום אירועים מיוחדים. ואני מציע," הוסיף כשראה את פניו
ההמומות של הארי, "שתסתיר יותר טוב את הצלקת הזאת. אף אחד פה
לא מכיר את הסיפור שלה." הוא הצביע על מצחו של הארי.
הארי מיהר לסדר את שיערו בידו, כך שיסתיר לגמרי את צלקת הברק.
"אז, אתה יודע?" הצליח לשאול לבסוף.
דמבלדור חייך. "חשבתי שבעוד עשרים שנה אתה כבר תכיר אותי טוב.
אני יודע כל מה שקורה בבית הספר הזה, ואני חייב להודות שאני גם
לא ממש מופתע. אני מחפש כבר כמה שנים את שעון האור, ואני מניח
שאני אמצא אותו עוד כמה שנים. תשתדל לשמור על פרופיל נמוך,
בסדר?"
הארי לא יכל לשקר לו, לא לאדם שהוא בטח בו יותר מכל. "אני
אנסה, אבל זה יהיה קשה," אמר בכנות. "ההורים שלי, ג'יימס ולילי
פוטר-"
"לא!" קרא דמבלדור בקול, מעשה שהפתיע את הארי וגרם לו לקפוץ
בבהלה. "אל תספר לי כלום. אני כבר יודע יותר מדי על העתיד, וזה
לא דבר נעים, תאמין לי. תראה," הוא הלך והתיישב מאחורי שולחנו.
"תעשה מה שאתה רואה לנכון. אני לא יכול להגיד לך מה לעשות. רק
תזכור שלא משנה מה יקרה- אני אהיה שם."
הארי חייך. דמבלדור שוב הצליח להשקיט את חששו. "תודה, פרופסור
דמבלדור," הוא הודה לו מכל הלב.
הארי יצא מהמשרד בלב שקט. דמבלדור גילה, אבל הוא לא כועס עליו,
ולא ינסה לעצור אותו. הארי התעלם מקול מצפונו שצעק בראשו, והלך
אל האולם הגדול. כמה עשרות תלמידים ישבו שם, אוכלים ארוחת בוקר
מוקדמת. האולם הגדול לא השתנה הרבה בעשרים השנות האחרונות,
החליט הארי. הוא העביר את מבטו אל שולחן גריפינדור, ומצא שם
חבורה עליזה ביותר: ג'יימס, לילי, סיריוס, נערה שלא הכיר,
לופין, וזנב-תולע.
מראהו של זנב-תולע גרם לו לבחילה. התחשק לו באותו רגע לשלח בו
קללת אבדה קדברה, אך ידע שזה לא יהיה רעיון חכם במיוחד. הוא
המשיך להתבונן בהם.
סיריוס היה לבוש במעיל עור, וחבק בזרועותיו נערה בלונדינית.
הארי שיער שהיא בשנה השישית. שיערו השחור היה ארוך, ויחד עם
מעיל העור שיווה לו מראה של אופנוען קשוח.
לופין נראה לגמרי שונה מאיך שהארי הכיר אותו. בגדיו לא היו
מרופטים, בתור התחלה. הוא נראה ערני וחייכן, ולא עייף כמו בדרך
כלל. הוא פטפט עם פטיגרו.
זנב-תולע... הוא נראה חלשלוש כתמיד, אך הוא היה רזה וכחוש, ולא
היו אף קרחות על ראשו. הוא דיבר עם לופין בכזאת קלילות, שהארי
רצה פשוט לצעוק, "שקרן! תתרחקו ממנו, הוא יבגוד בכם!" אך הוא
לא עשה זאת.
ג'יימס ולילי נראו בדיוק כמו בתמונות, ובדיוק כמו בחלומותיו של
הארי. הם נראו כל כך מאושרים ביחד, והזכירו להארי את עצמו ואת
ג'יני, לפני שנפרדו. הארי הציץ בשעונו החדש, וראה שהוא כבר
הצביע על אחת.
הארי נשם עמוק, ווידא שהצלקת שלו מוסתרת, והחל לצעוד לכיוון
שולחן גריפינדור. כמה תלמידים הביטו עליו בשאלה. הוא הגיע אל
השולחן ונעמד מאחורי החבורה הרעשנית. "אה, סליחה?" הוא כחכח
בגרונו.
השישייה השתתקו והביטו בו. "כן?" שאל ג'יימס.
"שלום, אני פירס ביילינגטון מ'הנביא היומי', ורציתי לשאול אם
תהיו מעונינים להתראיין לכתבה שאני מכין על הוגוורטס," אמר
הארי, בתקווה שהם יקנו את זה.
"בטח!" קרא זנב-תולע בהתרגשות. "נשמח להתראיין!"
"לא כל כך מהר," אמר סיריוס בשקט. "תלוי מה אתה רוצה לשאול."
"כן," זנב-תולע שינה מייד את גישתו, וניסה לשוות לעצמו מראה
רגוע ושלו כמו של סיריוס. "תלוי מה אתה רוצה לשאול."
"לא משהו רציני," אמר הארי. "על ההווי בהוגוורטס, ואיך אתם
מרגישים בתור תלמידים פה... שאלות מהסוג הזה."
ג'יימס החליף מבטים עם חבריו. "אני מניח שזה בסדר," אמר.
"אנחנו יכולים להיכנס לאיזו כיתה ריקה, אם אתה רוצה."
"זה יהיה נהדר," חייך הארי. "תודה רבה לכם."
"אין בעיה," ג'יימס חייך בחזרה. הם קמו מכיסאותיהם, אך הבחורה
הבלונדינית נשארה לשבת. "תלך אתה," אמרה לסיריוס. "אני אחכה לך
פה." סיריוס משך בכתפיו באדישות, והלך עם שאר החבורה אחרי הארי
לכיתה ריקה.
רק לדבר עם הוריו, לשמוע את קולם... הארי היה מאושר. זה היה
כמו חלום שהתגשם. הוא שאל אותם שאלות שונות שהמציא באותו רגע,
והם ענו לו ברצינות. הארי הבחין שג'יימס ולילי נראו מאוד
אוהבים, וסיריוס שלח מדי פעם מבט מקנא לכיוונם. מספר פעמים
הארי כמעט סיפר להם מיהו, אך הצליח לשלוט בעצמו. הוא לא רצה
לקלקל את הרגע, וידע שהם במילא לא יאמינו לו. הוא נהנה רק לשבת
שם, לראות איך ג'יימס ולילי היו, לצפות בסיריוס ולופין
הצעירים, ולשנוא בשקט את זנב-תולע, שלא יודע כנראה שבעוד שלוש
שנים הוא יבגוד בחבריו הטובים ביותר, ויביא למותם של שניים
מהם.
בשלב מסוים לופין הציץ בשעונו. "יש לנו שיעור לחשים עוד חצי
שעה," אמר. "כדאי שנסיים את הראיון."
"רק עוד שאלה אחת," אמר הארי, והם הביטו בו. "אילו הייתם
יכולים להיות אנימאגים, לאיזו חיה הייתם רוצים להפוך?" הוא זרק
את השאלה לחלל האוויר.
החמישה החליפו מבטים מבולבלים ביניהם. הארי ידע שהוא שאל את
השאלה הנכונה- היא לא הייתה יותר מדי חשודה, אבל אולי היא
תגרום להם להיפתח אליו.
"אני לא חושב שהייתי רוצה להיות אנימאגוס," אמר פתאום סיריוס.
"יותר מדי עבודה."
ג'יימס ניסה להתאפק מלצחוק, לופין חייך לעצמו, וזנב-תולע סתם
נראה מבוהל כהרגלו. לילי רק המשיכה להביט על הארי. הארי סובב
אליה את ראשו, ומבטיהם נפגשו. הוא הביט כעת בעיני אמו, העיניים
שכולם אומרים שהיו זהות לשלו. "אני אוהבת את העיניים שלך,"
אמרה לילי. "הן קצת דומות לשלי, לא?"
הארי חייך. הוא רק רצה לקום ולחבק אותה, אבל זה היה מסוכן מדי.
"כן, אני מניח שיש איזה דמיון."
ג'יימס הביט בשניהם וחייך. "אתה יודע," אמר להארי, "אני חושב
שאם היה לנו בן הוא היה נראה כמוך."
לילי צחקה ובעטה ברגלו. "ג'יימס, כבר אתה מדבר על ילדים? אתה
לא חושב שכדאי שתתחתן אתי קודם?"
הארי הבחין במבט הקטלני שסיריוס שלח אל ג'יימס, אבל השתדל
להתעלם. "זה יקרה יותר מוקדם ממה שאתם חושבים," מלמל הארי.
"סליחה?" לילי חזרה להביט בו.
"אה, כלום. סתם דיברתי לעצמי," מיהר הארי להגיד.
סיריוס גיחך, וסובב את אצבעו בצד ראשו, כאילו רוצה לציין שהוא
פסיכי. הארי חייך בלבו. סיריוס היה בדיוק כמו שדמיין אותו
בנערותו. הוא היה שובב ופרוע, אבל הארי ידע שבתוכו הוא מתייסר
מאהבה נכזבת ללילי.
הארי הודה להם על הראיון, והם עזבו את הכיתה, מפטפטים ברעש
גדול. הארי נאנח ועצם את עיניו. זהו, עכשיו הוא ישמור על מרחק
עד שתיגמר היממה. הוא לא רצה לגרום לנזקים, הוא רק רצה לראות
את הוריו.
שעון היד שלו הצביע על ארבע. נותרו לו שש-עשרה שעות עד שיחזור
להווה. הארי בילה את השעות הבאות בסיור בהוגוורטס, מוודא שאיש
לא רואה אותו. ייתכן שעכשיו הם כבר גילו שהוא לא הכתב. הוא
נהנה לראות את הוגוורטס עשרים שנה אחורה, וגילה שלא הרבה
השתנה. הוא התחרט שלא לקח את גלימת ההיעלמות של אביו עמו, כי
עכשיו היא הייתה יכולה להיות מאוד שימושית. הוא חייך לעצמו
כשדמיין את אבא שלו עובר לידו עם גלימת ההיעלמות עליו, בלי
שהארי יבחין בו.
השעון הראה על עשר. נותרו ארבע שעות. הוא שכב על שולחן בכיתה
חשוכה ובהה בתקרה. הוא לא הרגיש כלל עייפות, והעביר את זמנו
בשקיעה במחשבות. הוא חשב על ג'יני, והצטער שהיא לא נמצאת שם
אתו. כמה שניות אחרי זה הוא נזכר שהיא קראה לו בוגד, ושמח שהיא
לא שם.
"את מי אני מרמה?" אמר הארי בשקט. "הלוואי והיא הייתה פה." הוא
השתתק לפתע כששמע צעדים חלושים מבעד לדלת. הוא קפץ מעל השולחן
והציץ מבעד לדלת הפתוחה. הוא לא ראה איש הולך במסדרון, אך יכל
להישבע ששמע צעדים. הוא יצא מהכיתה והביט סביבו. המסדרון היה
ריק.
כף יד ריחפה פתאום מולו באוויר, ומיהרה להיעלם שוב. לחישות
זועמות נשמעו לידו, והתרחקו ממנו.
"גלימת ההיעלמות!" חשב הארי.
הוא החל ללכת בכיוון שבו הלכו הצעדים, משתדל שלא יבחינו בו. הם
הלכו במשך כמה דקות, כשהארי שומר על מרחק גדול, עד שהגיעו
לאולם הכניסה. דלת הכניסה נפתחה, ונסגרה.
הארי רץ אל הדלת ויצא דרכה. הוא ידע לאן הם הולכים.
הוא רץ במהירות עד שהגיע לערבה המפליקה. הוא עמד שם מאחורי שיח
גבוה והמתין. כעבור רגע צצו שם ג'יימס, סיריוס וזנב-תולע.
ג'יימס קיפל את גלימת ההיעלמות והכניס אותה לתרמיל הגב שלו. את
תרמיל הגב הוא החביא בין שני סלעים גדולים.
"קדימה, פיטר," פנה לזנב-תולע. הוא התכופף והפך לעכברוש. הארי
התפלל שסלע ייפול עליו וימחץ אותו. הוא רץ אל הסיקוס שמתחת לעץ
הערבה, לחץ עליו, והערבה שקטה. ג'יימס וסיריוס נהפכו לאייל
אצילי ולכלב שחור וגדול, והחליקו פנימה אל החור שליד הערבה
המפליקה. הארי הביט בערבה כשהיא התחילה להניע שוב את ענפיה,
וחזר אל הטירה. נותרו לו עוד שלוש שעות.
הארי חזר לכיתה והעביר שם עוד שעתיים, מריץ בראשו את אירועי
היום. הוא ראה את הוריו, והוא לא יראה אותם יותר. זאת הייתה
הפעם הראשונה והאחרונה שהוא רואה אותם לא בתמונות או במראת
ינפתא. באותו רגע הוא רצה יותר מכל לראות אותם שוב. רק עוד פעם
אחת. ואולי אפילו יותר מפעם אחת...
הארי זינק אל שולחן המורה, והוציא גיליון קלף ועט נוצה
מהמגירה. הוא התיישב ליד השולחן וכסס את עט הנוצה. הוא הניף את
ידו, והחל לכתוב:

ג'יימס ולילי היקרים,
אני מקווה שהמכתב הזה הגיע אליכם. אתם לא מכירים אותי, למרות
שתכירו אותי בעתיד, באופן שאתם לא יכולים לדמיין.
אני לא הולך להאריך במילים, כי זמני קצוב, אבל יש דבר אחד שאני
רוצה להגיד לכם- אל תסמכו על פיטר פטיגרו. הוא לא חבר שלכם.
הוא יבגוד בכם בעוד שלוש שנים, כשכבר תהיו נשואים ויהיה לכם
תינוק בן שנה. הוא יגרום למותכם.
אני יודע שזה נשמע מטורף ובלתי הגיוני, אבל אתם חייבים להאמין
לי. אם לא תעשו זאת, תעבירו את בנכם עשר שנים של סבל. אל תבטחו
בפיטר!!!!!!!
ואם אתם עדיין לא מאמינים לי, אז הנה הוכחה שאני דובר אמת- אני
יודע שאתה, ג'יימס, אנימאגוס של אייל. אני יודע שסיריוס הוא
אנימאגוס של כלב, שפטיגרו הוא אנימאגוס של עכברוש, ושרמוס הוא
איש-זאב. אין לכם מה לדאוג, אף אחד לא יודע זאת. אבל אני יודע
שהפכתם לאנימאגים כדי לארח לרמוס לחברה.
בבקשה, כל מה שאני מבקש זה שלא תבטחו בפיטר. זה יציל את
חייכם.
אם אתם עדיין לא מאמינים, תשאלו אותו! הוא סתם פחדן חלש, ובטח
לא יהיה קשה להוציא את זה ממנו.
בהצלחה.
ממני.

הארי גלגל את הקלף והחזיר את עט הנוצה למגירה. לבו הלם
במהירות, והוא הרגיש שהוא עשה את המעשה הנכון. כעת הכל תלוי
בהם. המחוג בשעון היד הזהוב הגיע כמעט לשתים-עשרה. הארי הכניס
את הקלף לכיסו והחל לרוץ במסדרון. הוא רץ דרך דלת הכניסה
לטירה, ולא הפסיק לרוץ עד שהגיע שוב לערבה המפליקה. הוא נעצר
והתנשף בעייפות, לחייו היו אדומות. הוא הוציא את תרמיל הקלף
מבין שני הסלעים, הכניס אליו את המכתב, סגר את התיק, והלך
באיטיות בחזרה אל הטירה.
המחוג בשעון הזהב היה קרוב מאוד לשתים עשרה. הארי המשיך ללכת,
ונקרע מבפנים. חצי ממנו רצה להמשיך ללכת, וחצי ממנו רצה לרוץ
בחזרה אל הערבה המפליקה ולקחת את המכתב. החצי הראשון ניצח. הוא
המשיך ללכת.
המחוג הגיע לשתים עשרה עוד לפני שהגיע אל הטירה. הארי שוב
הרגיש כאילו הוא נשאב, והחל להסתובב סביב עצמו במהירות. הוא
הרגיש שהוא קופא מקור, וראשו הלם בכוח. הוא לא ראה כלום למרות
שעיניו הפעם היו פקוחות, וגופו הסתחרר באוויר.

הארי פקח את עיניו. תחושת חמימות נעימה הציפה אותו. הוא היה
בחדר שלא הכיר, שכוב על מיטה גדולה ורכה. הוא שפשף את עיניו
והביט הצידה. משקפיו היו מונחות על שידה. הוא ענד את משקפיו
והביט סביבו. הקירות היו מכוסים בתמונות ופוסטרים. הארי אימץ
את עיניו והצליח לזהות את עצמו בחלק מהתמונות, והדמויות
בפוסטרים נראו כשחקני קווידיץ' שישנו בישיבה ונחרו בקול גדול.
לא היה לו שום מושג היכן הוא נמצא.
נקישה על הדלת הקפיצה אותו. הוא נשען על משענת המיטה והביט
בדלת. "כן?" אמר בקול.
הדלת נפתחה, וסיריוס נכנס פנימה. הארי חייך בהקלה. "היי,
סיריוס."
סיריוס חייך בחזרה. "בוקר טוב, הארי."
הארי הביט שוב סביבו. "מה זה המקום הזה?"
סיריוס הביט בו בהשתאות. "על מה אתה מדבר?"
הארי עמד לענות, ופתאום זה הכה בו. זה עבד. ג'יימס ולילי קראו
את המכתב. הארי שלח יד באיטיות אל מצחו ומישש אותו. הוא לא חש
בשום צלקת.
"הוא עוד לא חזר הביתה," אמר סיריוס והתיישב על כיסא ליד
המיטה. "קדימה, תתלבש, המשחק מתחיל עוד שעתיים. השגתי כרטיסים
לתא העליון! עשו לי עליהם הנחה מטורפת..."
"הארי, קמת כבר?" אישה אדמונית נכנסה לחדר. "אה, שלום סיריוס,"
אמרה בחיוך ופתחה את התריסים, ואור מילא את החדר. "לא שמעתי
שהגעת."
הארי בהה בה. היא הביטה בהארי וחייכה. "הארי, הכל בסדר?"
"כן, כן," מלמל הארי. זאת הייתה אימא שלו, אם כי לא כפי שהכיר
אותה מהתמונות ומהיממה שבילה בעבר. היא הייתה יותר מבוגרת, אם
כי עדיין יפהפייה. הארי המשיך לבהות בה.
"אני מקווה שג'יימס יספיק להגיע עד המשחק," אמרה לילי. "אני
יודעת שהוא ממש חיכה לו. האמת, גם אני. כבר חמישה חודשים לא
לקחנו חופש מהעבודה."
"אתם עובדים קשה מדי," העיר סיריוס.
"אתה מספר לי?" אמרה לילי. "מעולם לא היו לי יותר שקיות כחולות
מתחת לעיניים. אה, הארי," היא נזכרה, "הרמיוני התקשרה ובקשה
שתתקשר בחזרה."
הארי חיייך. לפחות יש משהו אחד נורמלי. "אני אחזיר לה צלצול.
אימא," המילה התגלגלה מלשונו בקלות מפתיעה. הוא חיכה שנים רבות
להגיד אותה, "היה לי חלום מוזר הלילה, ורציתי לשאול אותך משהו.
את זוכרת שבשנה האחרונה שלך בהוגוורטס קיבלת איזה מכתב מנמען
לא ידוע?"
"מכתב?" שאלה לילי בתמיהה והחליפה מבט עם סיריוס.
"לא משנה," אמר הארי. הוא לא רצה לעורר את חשדה כל כך מהר. הוא
שקל את צעדו הבא בזהירות, ואז אמר, "אני אוהב אותך, אימא."
לילי צחקה, ורכנה לחבק אותו. "אוי, הארי, מה קורה לך? אני
מניחה שחלמת חלום באמת רע אם אתה אומר לי שאתה אוהב אותי כשיש
עוד מישהו בחדר." היא חייכה אל סיריוס, שהביט בהם בחיוך, מעבר
לכתפו של הארי.
הארי השעין את ראשו על כתפה. זה היה החיבוק הנעים ביותר שהרגיש
כל חייו. זה היה החיבוק האימהי, אפילו יותר מחיבוקה של מולי
וויזלי. הוא עשה זאת. הוא החזיר את הוריו לחיים.
"הארי," צחקה אמו. "אם לא תיתן לי ללכת אנחנו לא נגיע לעולם
למשחק. אני בטוחה שלך זה לא משנה כי אתה משחק קווידיץ' כל יום,
אבל בשבילי זו הזדמנות די נדירה."
הארי הרפה ממנה והפנה את ראשו הצידה. הוא וידא שהם לא מסתכלים
וקינח את אפו בשרוולו.
"אני חושב שאני אלך לבקר את רון והרמיוני לפני המשחק," אמר
מבלי להביט בה.
"רון? מי זה רון?" שאלה לילי.
דלת נטרקה, וסיריוס קם מכיסאו. "אני חושב שג'יימס חזר. אני
צריך לדבר איתו על משהו," אמר ויצא מן החדר. הארי הביט בו עד
שנעלם מטווח ראייתו, ואז פנה אל לילי. "רון וויזלי," אמר לה.
"את לא מכירה אותו?"
"רון וויזלי?" השתוממה אמו. "אני לא חושבת שסיפרת לי עליו."
פתאום מבטה קפא, והיא הפסיקה לחייך. "וויזלי? אתה מתכוון לבן
של מולי וארתור וויזלי?"
"כן," הארי שמח לרגע, אבל אז חשש החל לחדור בו כשראה את מבטה
המוזר. "למה? את מכירה אותם?"
"הארי," אמרה לילי בשקט. "משפחת וויזלי נרצחה לפני עשר שנים."
"מה?" צווח הארי. לבו הלם בו במהירות. "על מה את מדברת?"
"הם היו מהקורבנות האחרונים של וולדמורט," אמרה לילי כאילו זה
היה מובן מאליו. "לא ידעת? זה היה כתוב בכל העיתונים."
"לא, לא ידעתי," מלמל הארי. החדר החל לחוג סביבו במעגלים, והוא
עצם את עיניו כדי לעצור אותו מלהסתובב. ג'יני, רון, פרד,
ג'ורג', פרסי, ביל, צ'רלי, מולי, ארתור... כולם מתים.
"כל המשפחה נרצחה?" שאל הארי ברעד. "אף אחד מהם לא ניצל?"
"כן, ההורים ושבעת ילדיהם נרצחו," אמרה לילי בצער. "אף פעם לא
סיפרת לי שהכרת אותם."
תחושת בחילה עלתה בגרונו של הארי, והוא הרגיש כאילו הוא עומד
לאבד כל רגע את הכרתו. "לא ממש הכרתי אותם," הכריח את עצמו
להגיד. "לא משהו רציני."
לילי הביטה בו בדאגה. "הארי, אתה בסדר? אתה נראה לי חולה," היא
הצמידה את ידה למצחו, הוא נרתע מעט מהמגע. "אני חושב שאני אלך
לישון," אמר.
"אתה רוצה שאני אביא לך משהו? כוס תה? אולי משהו לאכול?"
הארי הניד בראשו. "תודה, אבל אני רק רוצה לעצום קצת את
העיניים."
"בסדר," לילי ליטפה את שיערו באהבה וקמה מהמיטה.
"רגע," אמר הארי, ולילי נעצרה. מחשבות החלו להציף את ראשו.
החברה לשעבר שלו והחבר הכי טוב שלו מתים. הוריו חיים. הוא הציל
אולי את הוריו שיכל לאהוב, אך הרג שניים מהאנשים שאהב ביותר.
"אני חייב להגיע להוגוורטס," אמר הארי. אולי דמבלדור ידע מה
לעשות.
"הוגוורטס? הארי, הוגוורטס נהרס לפני תשע שנים. מה קורה לך?
אתה ממש מבולבל היום," אמרה לילי בדאגה.
ראשו של הארי החל לכאוב, והוא כמעט נגע בצלקת שלו מתוך הרגל.
"הוגוורטס? הוגוורטס נהרס? איך?"
"וולדמורט הרס אותו." לילי כבר החלה להביט בו בחשדנות.
קולות של גברים נשמעו מתקרבים אליהם, וג'יימס וסיריוס נכנסו
לחדר. הארי בהה הפעם בג'יימס.
"בוקר טוב, הארי," הוא חייך. "לילי, הנה את. שמעת את החדשות
האחרונות? דיינור הגיש ערעור. אני מקווה שהוא יירקב באזקבאן,"
אמר, ונשתתק כשהבחין במבטה במהורהר. "לילי, מה קרה?"
לילי התרחקה מהארי לכיוונם של ג'יימס וסיריוס. "אתה לא הארי,"
מלמלה. "אתה לא הבן שלי. מי אתה?"
"לילי? על מה את מדברת?" שאל סיריוס.
"זה לא הארי," היא פנתה להביט בהם במצוקה.
הארי נעמד על רגליו בבהלה. "על מה את מדברת? אני הארי!"
"אולי אתה הארי, אבל לא ההארי שאני מכירה," אמרה לילי בשקט.
"אני מציעה שתגלה לנו מי אתה לפני שנוציא את זה ממך בכוח,"
הוסיפה בתקיפות מפתיעה.
"לילי, על מה את מדברת?" גער בה ג'יימס. "את מפחידה את הארי."
לילי שלפה את שרביטה וכיוונה אותו על הארי. "מי אתה, ומה עשית
עם הבן שלי?"
ג'יימס וסיריוס תפסו אותה. "לילי, השתגעת?" קרא ג'יימס.
"באמת ירדת הפעם מהפסים, לילי," אמר סיריוס והניד בראשו.
הארי לא הצליח כבר לשלוט בעצמו. הדמעות החלו לזלוג על לחייו
והוא התיישב על המיטה בראש מורכן. כל מה שיכל לחשוב עליו באותו
רגע היה רון וג'יני. הם מתים, ובאשמתו. לא רק הם, כל המשפחה
שלהם. כל זאת מפני שהחליט להיות אנוכי ולהחזיר את הוריו לחיים,
אבל עכשיו אמו אפילו לא מאמינה שזה באמת הוא. באותו רגע הוא לא
היה טוב יותר מזנב-תולע.
והוויזלים לא היו הקורבנות היחידים. הוגוורטס נהרס, ומי יודע
מי היה בתוכו. אולי אפילו דמבלדור כבר אינו בין החיים...
רחמיה של לילי נכמרו עליו לאור אומללותו, והיא החזירה את
השרביט לכיסה. היא התיישבה לידו וחיבקה אותו בחום, מלטפת את
שיערו. "אני מצטערת, הארי, אולי אני באמת יורדת מהפסים."
"לא," מלמל הארי אל תוך כתפה. הוא לא יכל להמשיך בהעמדת הפנים.
זאת הפעם הראשונה שיש לו הורים, והוא לא רצה לחגוג אותה
בשקרים. "לא ירדת מהפסים."
לילי עזבה אותו והביטה בו בהפתעה. ג'יימס וסיריוס לקחו צעד
קדימה, ידיהם מונחות על כיסיהם בהיכון.
"אני באמת הבן שלך," הסביר לה הארי, "אבל..." הוא נשם עמוק.
"מצאתי מכונת זמן, והחלטתי לחזור אחורה בזמן ולשנות את העבר.
תביני, את ואבא, הייתם מתים מאיפה שבאתי. המכתב שמצאתם לפני
עשרים שנה, שהזהיר אתכם מפני פטיגרו, נכתב על ידי."
לילי הצמידה את ידה לפיה בתדהמה, וג'יימס העביר את מבטו ההמום
ממנה אל הארי. סיריוס רק גיחך בחוסר אמון. "בדיחה טובה, הארי,
כמעט האמנתי לך."
הארי הביט בסיריוס. "זאת לא בדיחה, זאת האמת," אמר בשפתיים
רועדות.
סיריוס עדיין נראה כמתקשה לקבל את דבריו של הארי, ואז רעיון
עלה במוחו של הארי. "אני יודע מה קרה בינך לבין אימא שלי לפני
שנולדתי."
סיריוס בהה בו בהלם. "מה? איך אתה יודע? לא ידעתי שהתכוונתם
לספר לו," פנה ללילי וג'יימס.
הם החליפו מבטים משתאים. "לא סיפרנו לו," אמר ג'יימס. "מאיפה
אתה יודע את זה?" שאל את הארי.
"לפני ששיניתי את העבר אתם לא הייתם בין החיים, וסיריוס החליט
רק בשנה שעברה לספר לי מה קרה," אמר הארי.
סיריוס צעד אחורנית. "לא, זה לא ייתכן, לא קיימת מכונת זמן
שיכולה לפעול בצורה כזאת."
"מסתבר שדווקא כן," אמר הארי.
"יש לי שאלה בשבילך," אמרה לילי, שפניה היו כעת עצובות
ועייפות, מה שרק הגביר את כאבו של הארי. "למה אתה מספר לנו את
זה? יכולת להמשיך לחיות אתנו כאילו לא קרה כלום. אף אחד לא היה
מגלה."
לילי, ג'יימס וסיריוס הביטו בו במבט נוקב. הארי העביר את מבטו
ביניהם בייאוש. "לא יכולתי לעשות לכם את זה. בפעם הראשונה בחיי
הרגשתי מה זה להיות בבית נורמלי, עם משפחה אמיתית שאוהבת אותי.
אני לא רוצה לוותר על זה, אבל אם אני אתחיל עם השקרים המצפון
לא יניח לי ליהנות מכך. וחוץ מזה," עיניו כבו בעצב. "כשנהרגתם,
וולדמורט נעלם. הוא הפך לאיזו ישות בלתי אנושית, וחזר לצורת
אדם רק לפני ארבע שנים. איפה שהייתי, וולדמורט לא רצח את משפחת
וויזלי, ולא הרס את הוגוורטס. רון וויזלי היה החבר הכי טוב
שלי, יחד עם הרמיוני. ג'יני וויזלי הייתה החברה שלי עד לפני
חודש, כשנפרדנו. אבל מעולם לא הפסקתי לאהוב אותה," התוודה.
דממה השתררה בחדר. לילי תפסה כיסא והתיישבה מול הארי. "הארי,
אני מצטערת. זה פשוט נורא," אמרה ברעד ואחזה בידיו. הארי השפיל
את מבטו לרצפה.
ג'יימס וסיריוס הביטו אחד בשני, ואז תפסו עוד שני כיסאות
והתיישבו משני צדדיה של לילי.
"ספר לנו הכל, הארי," ביקש ג'יימס. "אני רוצה לשמוע הכל, אם
אתה מסכים, כמובן."
הארי הנהן והרים את מבטו.
"מה עשית אחרי שנהרגנו?" שאלה לילי, והמילה האחרונה העבירה בה
צמרמורת.
"גדלתי אצל אחותך, בעלה, והבן שלהם," השיב. "ואלה היו עשר
השנים הנוראיות ביותר בחיי."
"זה לא מפליא אותי," אמר ג'יימס. "אני שונא את הדארסלים. למה
לא הועברת לחזקתו של סיריוס?"
"כן, למה?" הצטרף אליו סיריוס בסקרנות.
"אחרי מה שקרה, רובאוס האגריד בא לקחת אותי על פי פקודתו של
אלבוס דמבלדור. הוא פגש אותך שם, ולא הסכים למסור אותי אליך,"
אמרה כשהוא מביט בסיריוס. "הוא חשד בך. השאלת לו את האופנוע
המעופף שלך כדי שייקח אותי אל דמבלדור. זאת הייתה ההחלטה של
דמבלדור להשאיר אותי אצל הדארסלים, ועד היום אני לא בטוח למה.
כנראה שהייתי מוגן שם בדרך כלשהי. עד גיל אחת-עשרה לא ידעתי
בכלל שאני קוסם-"
"מה?" פלטה לילי בהפתעה. "הם לא סיפרו לך?"
"תני לו לדבר," ביקש סיריוס.
"לא, הם לא סיפרו לי," המשיך הארי. "עד שהאגריד מצא אותי ביום
הולדתי האחת עשרה ולקח אותי לסימטת דיאגון לא ידעתי כלל על
עולם הקוסמים. חודש אחר כך התחלתי ללמוד בהוגוורטס. זה היה
היום הנפלא ביותר בחיי. בפעם הראשונה בחיי היו לי חברים- רון
וויזלי והרמיוני גריינג'ר. גיליתי את ספורט הקווידיץ', ואף
הפכתי למחפש הצעיר ביותר במאה השנים האחרונות. הכל היה כמעט
מושלם- חוץ מכמה פגישות לא ממש נעימות עם וולדמורט."
"עם וולדמורט?" עכשיו זה היה תורו של ג'יימס לקטוע את שטף
דיבורו. "התמודדת עם וולדמורט לבדך?"
"עם קצת עזרה מרון והרמיוני," אמר הארי. "אבל זה נעשה מסוכן
יותר משנה לשנה. בשנה שעברה הצלחתי להרוג אותו."
"אז הוא מת?" התפלא ג'יימס. "לילי ואני תפסנו אותו לפני כמעט
תשע שנים, קצת אחרי הריסת הוגוורטס. הוא נמצא עכשיו באזקבאן."
"באמת? הוא עוד חי?" התפלץ הארי. "אוף... ואני חשבתי שסוף סוף
באמת נפטרתי ממנו."
"תמשיך," ביקשה לילי. "מה קרה אחרי שהרגת אותו?"
"נותרו עוד כמה חודשים עד סוף השנה, ועברתי אותם ממש בקלות.
החליטו לבטל לי את המבחנים כפרס על מה שעשיתי, אז העברתי את
הזמן ממש בכיף. השנה אני מורה בהוגוורטס. אני מלמד שם התגוננות
מפני כוחות האופל."
"אתה מורה בהוגוורטס?" שרק סיריוס בהתפעלות. "היית תלמיד ממש
טוב, אני מניח."
"לא ממש," חייך הארי. "הייתי בסדר, כלומר, אבל לא מצטיין או
משהו. הרמיוני מילאה את החלק הזה."
"הרמיוני," נזכרה לילי. "היא התקשרה אליך מקודם. אמרתי לך?"
"כן, אמר הארי, ופתאום חשב על משהו. "רגע, יש לכם פה
טלפונים?"
"כן," אמר ג'יימס. "לילי לא הסכימה לעזוב לגמרי את סגנון החיים
המוגלגי," הוא חייך אל לילי, והיא חייכה בחזרה.
"הבנתי. תגידו, גם פה הרמיוני החברה הכי טובה שלי?" שאל הארי.
"כן, אבל זה לא התחיל ככה," אמרה לילי. "נפגשתם במקרה ויצאתם
ביחד במשך שנה. אחרי זה נפרדתם, אבל החלטתם להישאר ידידים. אתם
עומדים לשכור ביחד דירה בקרוב. אה, אגב, המשכת לגור אצל
הדארסלים גם כשסיימת ללמוד בהוגוורטס?"
"לא," השיב הארי. "גרתי עם סיריוס, ועכשיו גם הוא מלמד
בהוגוורטס, שיקויים."
"באמת?" התפלא סיריוס. "אני? מורה? מה קרה לי?"
לילי צחקה. "אני לא יכולה לדמיין אותך כמורה," אמרה לסיריוס.
ג'יימס צחק גם הוא. "פרופסור בלק..."
הארי חייך. "אל תמהרו לצחוק עליו, כי אחרי מה שהוא עבר הגיע לו
קצת שקט נפשי ומנוחה."
הם השתתקו והביטו בו בסקרנות. "מה עברתי?" שאל סיריוס.
"זמן קצר אחרי מה שקרה לפני שבע עשרה שנה, אתה יודע, אחרי
שוולדמורט רצח אותם," הוא הצביע על לילי וג'יימס, "גילית
שפטיגרו הוא זה שבגד בהם. התעמתת איתו ברחוב מלא במוגלגים,
והוא כתגובה פוצץ חצי רחוב, הפך לצורת העכברוש שלו וברח.
שנים-עשר מוגלגים נהרגו בפיצוץ, וחשבו שגם הוא נהרג, כי הוא
קטע לפני השינוי את אצבעו. אתה הואשמת ברצח של שלושה-עשר איש,
והוכנסת לאזקבאן-"
"אזקבאן?" קרא סיריוס בזעזוע. "הייתי באזקבאן? כמה זמן?"
"שנים-עשר שנים," אמר הארי. "פגשתי אותך לראשונה בשנתי השלישית
בהוגוורטס, אחרי שנמלטת מאזקבאן, אלא שאז חשבתי שאתה רוצח
מטורף. כמובן שגיליתי לבסוף את האמת- שאתה הסנדק שלי, ושלא
הייתה לך שום כוונה לרצוח אותי. אתה רק חיפשת את פטיגרו, שכיהן
בתפקיד העכברוש של רון, כדי לנקום בו על מה שעשה. הוא נמלט,
לצערו הרב של כולנו. הסוהרסנים כמעט נישקו אותך, אבל בסוף...
טוב, זה סיפור ארוך. מה שחשוב זה שניצלת והסתתרת במשך שלוש
שנים נוספות, עד שתפסת את פטיגרו והוכחת את חפותך." הארי הפסיק
את שטף דיבורו כשנזכר לפתע ברון וג'יני. "יש לי שאלה," אמר,
"להרמיוני יש חבר עכשיו?"
"לא," אמרה לילי. "למה?"
"כי היא התחתנה עם רון," אמר הארי. "מייד כשסיימנו ללמוד
בהוגוורטס."
"ואו!" קראה לילי. "כל כך מוקדם? אפילו ג'יימס ואני חיכינו שנה
עד שהתחתנו," היא קרצה לכיוונו של ג'יימס.
"כן," נאנח הארי. "זאת הייתה אהבת אמת. הם היו חברים מהשנה
החמישית."
"ומתי התחלת להיות חבר של ג'יני?" שאל סיריוס בסקרנות.
"בשנה שעברה," אמר הארי, ולבו שוב החל לכאוב כשראה את דמותו של
ג'יני לנגד עיניו. "ונפרדנו לפני חודש בגלל איזה ריב טיפשי.
הלוואי והייתה לי הזדמנות להגיד לה שאני מצטער..."
"אולי עוד תהיה לך," אמר פתאום ג'יימס.
הארי הביט בו בייאוש. "אני לא חושב. שעון האור היה בהוגוורטס,
ואם הוא נהרס, אז בטח דמבלדור גם לא מצא אותו בכלל. רגע,
דמבלדור גם נהרג?"
"דמבלדור?" שאל ג'יימס. "לא, הוא עוד חי, אבל אנחנו לא יודעים
איפה."
"מה זאת אומרת?" התפלא הארי.
"הוא נעלם אחרי מה שקרה בהוגוורטס," הסביר סיריוס. "הוא נכנס
לדיכאון והחליט להתבודד במקום לא ידוע. עד היום לא הצלחנו
למצוא אותו, אבל אני בטוח שהוא חי אי שם."
"אנחנו חייבים למצוא אותו!" קפץ הארי. "ומהר!"
לילי הבינה את כיוון מחשבתו. "אתה רוצה להחזיר את ההווה למה
שהיה קודם?"
הארי הביט בה בעגמומיות. "אני לא יודע, באמת שאני לא יודע. זה
כל כך נהדר לראות אתכם ולהיות איתכם, זה כמו חלום שהתגשם,
אבל-"
"אבל זאת לא המציאות," השלים ג'יימס את דבריו, והארי הנהן.
"כן, זאת איזו מציאות מאולצת, משהו לא טבעי. אני ממש לא יודע
מה לעשות....."
"מה שתרצה לעשות יהיה בסדר," לילי ליטפה את שיערו. "ההחלטה
כולה שלך."
"אבל אתם תהיו שוב מתים!" קרא הארי בעצב. "אני רוצה אתכם
חיים!"
"לכל מצב יש את היתרונות והחסרונות שלו," אמרה לילי בתבונה.
"אתה צריך להחליט איזה יתרונות אתה מעדיף, ואיזה חסרונות אתה
יכול לסבול. רק תדע שאביך ואני תמיד נהיה אתך, לא חשוב מה
יקרה." היא נטלה את ידו של ג'יימס, ושניהם חייכו אליו. "אנחנו
נעזור לך למצוא את דמבלדור, אם אתה רוצה," אמר ג'יימס.
"תודה," גם הארי חייך. "זה באמת יעזור לי."
"אז אני מניח שאנחנו מוותרים על המשחק," אמר סיריוס, וכשמבטים
משתאים נשלחו אליו הוא מיהר להוסיף, "אני פשוט לא רוצה שרמוס
ודיאן יחכה לנו סתם ליד הכניסה. כדאי שאני אקפוץ להגיד להם
שאנחנו לא באים."
"דיאן?" תמה הארי.
"אשתו של רמוס," הסביר סיריוס.
"הוא נשוי?" התפלא הארי. "תמיד ראיתי אותו כטיפוס הבודד. והיא
יודעת שהוא איש-זאב?"
לילי חייכה. "ועוד איך. הוא נשך אותה."
"הוא נשך אותה?" קרא הארי בתדהמה.
"כן. פעם אחת הוא לא היה קשור טוב בליל ירח מלא, והצליח
להימלט. לרוע מזלה היא בדיוק עברה ליד הבית שלו, ונאלצה להתחיל
לחיות כאשת-זאב. מצד שני, אחרי זה הם הפכו לנשמות תאומות,
והתחתנו."
"כמה רומנטי," גיחך הארי. "ומה איתך?" פנה לסיריוס. "אתה לא
נשוי?"
"גרוש," אמר סיריוס. "ניסיתי, וזה לא הלך. טוב, אף פעם לא
הייתי הטיפוס המתחייב."
"שמתי לב," אמר הארי בחיוך כשנזכר בנערה הבלונדינית שהייתה אתו
ביממה בעבר. "אני לא חושב שאף פעם ראיתי אותך עם מישהי... אה,
חוץ ממירנדה."
"מירנדה?" שאל סיריוס.
"סיפור ארוך," אמר הארי בקצרה. לא התחשק לו לדכא אותו.
השיחה התחילה לגרום ללילי להרגיש לא בנוח. "אולי כדאי שנתחיל
להתארגן לצאת לדרך? אתם יודעים, למצוא את דמבלדור?"
הם הסכימו איתה, ויצאו מחדרו של הארי להניח לו להתלבש. הארי
בחר בגדים מארונו ונשם עמוק. הוא ידע שהיום הוא צריך להחליט
האם להישאר במצב הזה או לחזור למה שהוא. הוא החזיק אצבעות
וקיווה שתהיה לו ההזדמנות לבחור.

פרק 4- החיפוש אחרי דמבלדור

אחרי שהארי סיים להתלבש הוא נכנס לחדר האמבטיה הפרטי שלו. הוא
לא הפסיק לחשוב לרגע על העובדה שהבית הענק הזה היה אמור להיות
הר של הריסות. הוא השעין את מרפקיו על הכיור והביט במראה.
השיער שלו היה מוסט קצת הצידה, אבל לא היה שם שום דבר מיוחד.
שום צלקת בצורת ברק, או צלקת אחרת. רק מצח חלק, רגיל, בנאלי.
הארי נגע במצחו. זאת הייתה הרגשה מוזרה ביותר. מאז שהוא זכר את
עצמו הייתה לו הצלקת הזו, ולמרות שהוא שנא אותה, היא הייתה חלק
בלתי נפרד ממנו.
הארי יצא מהאמבטיה וירד אל הסלון.
סיריוס חזר בדיוק הביתה כשלופין לצדו. הארי הופתע מאוד לראות
את לופין, כיוון שהוא נראה שונה לגמרי מאיך שהוא הכיר אותו,
אלא דמה יותר לדמותו בצעירותו.
הוא נראה ערני ומאושש, בגדיו לא היו בלויים, ולמעשה, הוא נראה
כמו בן אדם נורמלי לחלוטין.
לופין הביט בהארי במבט סקרן. "הארי, זה נכון מה שסיריוס אמר?
אתה... שינית את העבר?"
הארי הנהן. "כן, זה נכון."
"ואו," אמר לופין בשקט. "ומאיפה שבאת... לילי וג'יימס..."
"כן," אמר הארי.
"ואו," אמר שוב לופין.
שתיקה השתררה בסלון.
"אמרתי לך שהוגוורטס לא נהרס איפה שהוא היה?" סיריוס שבר את
השתיקה.
"באמת? אז למדת בהוגוורטס?" שאל לופין בהתרגשות.
"כן, ואני עכשיו מלמד שם. דרך אגב, גם אתה לימדת שם במשך
שנה."
"באמת?" קרא לופין בהפתעה. "הייתי מורה? מורה למה?"
"המכ"א," השיב הארי. "והיית המורה הטוב ביותר שהיה לי אי
פעם?"
לופין חייך. "כן? לא ידעתי בכלל שאני יכול ללמד. רגע, כמה
מורים היו לך להמכ"א?"
"שבעה," אמר הארי בחיוך. "זאת משרה מקוללת."
לופין גיחך. "גם בזמננו המורים התחלפו כל שנה. חשבתי שזה ייגמר
בשלב כלשהו. אז... איך אני שם?"
"לא נשוי," אמר הארי.
"באמת? למה?" שאל לופין בהשתאות.
"אני לא חושב שהיית ממש במצב לרומנים," אמר הארי. "נראה לי שמה
שקרה עם ההורים שלי קצת השפיע עליך קשה."
"הבנתי," אמר לופין. בדיוק ג'יימס ולילי נכנסו לסלון.
"אתם מוכנים?" שאל ג'יימס.
הם לא הספיקו לענות לו, כשנשמע צלצול בדלת.
"אני אפתח," התנדב הארי ורץ אל הדלת. הוא פתח אותה, ומצא את
הרמיוני עומדת מולו. "הרמיוני!" הוא קרא בשמחה.
הרמיוני חייכה. היא הייתה היחידה שלא השתנתה כלל. "היי, הארי.
למה לא החזרת לי צלצול?"
הארי פתח את פיו על מנת לענות, אבל הרמיוני הנידה בראשה. "לא
נורא. רק רציתי שתכיר מישהו." היא הביטה הצידה. "בוא, זה
בסדר!"
הארי ראה צל גבוה מתקרב אליהם, ואז בחור גבוה נעמד ליד
הרמיוני, מחייך בנימוס.
הארי זיהה אותו מייד. הוא היה מזהה אותו בכל מקום.
"תכיר, זה סדריק דיגורי," אמרה הרמיוני ושילבה את זרועה בזרועו
של סדריק. "התחלנו לצאת קבוע."
הארי פער את פיו בהלם, ולא ידע מה להגיד.
"הארי," לחשה הרמיוני בכעס, "תגיד משהו!"
"נעים מאוד," מלמל הארי והושיט את ידו קדימה. סדריק לחץ אותה
בחוזקה, כמעט כאילו הוא מתחרה איתו בהורדות ידיים.
"שמעתי המון עליך, הארי," אמר סדריק.
"אה, כן," מלמל הארי. הרמיוני נעצה בו מבט זועם. "הארי, אני
יכולה לדבר איתך לרגע?" שאלה, ולא נתנה להארי הזדמנות לענות.
היא משכה אותו בזרועו אל תוך הבית תוך כדי שהיא זורקת התנצלות
חפוזה לכיוונו של סדריק. היא סגרה את הדלת אחריהם.
"מה קורה לך?" שאלה הרמיוני, ספק בכעס ספק בדאגה. "חשבתי
שאנחנו כבר בשלב של להכיר אחד לשנייה את הדייטים שלנו!"
"כן, ברור," אמר הארי.
"אז מה הבעיה? הסתכלת עליו כאילו הוא רוח רפאים או משהו!"
הרמיוני אמרה את הדבר הנכון, בזמן הנכון. "הוא באמת רוח רפאים,
במובן כלשהו," אמר הארי בשקט.
"מה?" הרמיוני הביטה בו בשאלה. "על מה אתה מדבר?"
"אנחנו צריכים לדבר," הודיע לה הארי. "את חושבת שתוכלי לבקש
מסדריק לפגוש אותו מאוחר יותר?"
"הארי-" התחילה הרמיוני להגיד אך אז הבחינה במבטו הרציני.
"בסדר, אני כבר חוזרת." היא יצאה מהבית וסגרה אחריה את הדלת.
הארי נשען על הקיר והמתין לחזרתה. לבסוף היא נכנסה בחזרה לבית
בעצבנות. "הוא הלך. אני מקווה שמה שיש לך להגיד הוא באמת עד
כדי כך חשוב. אני מפחדת שסדריק נעלב-"
"אני חושב שכדאי שתשבי," אמר הארי, וסימן לה להיכנס לסלון.
ג'יימס, לילי, סיריוס ולופין עמדו שם והביטו בה כשנכנסה. היא
הנהנה אליהם בחיוך והתיישבה על הספה. הארי התיישב לידה.
הרמיוני כבר התחילה להיות מודאגת. "ספר לי, הארי, מה קרה?"
הארי נשם עמוק, וסיפר לה את כל הסיפור. ג'יימס, לילי, סיריוס
ולופין הקשיבו חרישית.
כשהארי סיים את סיפורו, הרמיוני הביטה בו בהלם. "הארי, אתה לא
רציני, נכון?" אך מבטו לא היה מטעה. "אתה רציני?"
"לגמרי," אמר הארי. "הכל באשמתי. באשמתי הוגוורטס כבר לא קיים,
את לא מצאת את אהבת חייך, ואני איבדתי את שלי. מצד שני, ההורים
שלי חיים, ועכשיו גיליתי שגם סדריק."
"סדריק?" קראה הרמיוני בבהלה. "מה קרה לסדריק?"
"הוא מת," הארי השפיל את עיניו. "באשמתי."
"הארי, אני בטוחה שזאת לא הייתה אשמתך..." התערבה אמו שהקשיבה
לשיחתם בקשב מלא.
הארי הישיר אליה מבט. "דווקא כן, באופן עקיף. אבל עכשיו אני לא
יודע מה לעשות," הוא חזר להביט בהרמיוני. "במי לבחור? בכל מצב
אני מאבד אנשים שיקרים לי."
הרמיוני שקלה את דבריו בכובד ראש. "הארי... אני לא יודעת מה
להגיד לך. אני לא חושבת שלאף אחד יש פתרון מושלם למצב הזה.
נראה לי שכרגע מה שעליך לעשות זה למצוא את שעון האור, לוודא
שיש לך בכלל אפשרות בחירה."
הארי הנהן. "זה מה שחשבתי. אנחנו הולכים לחפש את דמבלדור. רוצה
להצטרף?" הציע.
הרמיוני חייכה. "אני אשמח, הארי."
כך הם יצאו לדרך, כל השישה. הם החליטו ראשית כל להתעתק אל
הריסות הוגוורטס ולחקור אותם קצת, למצוא אולי רמז למקום מחבואו
של דמבלדור.
"אני לא מבין איך לא חיפשתם אחריו," אמר הארי לפני שיצאו.
"חיפשנו," אמר לופין. "חיפשנו במשך המון זמן, עד שהבנו שהוא
פשוט לא רוצה להימצא. זאת הייתה בשבילו אכזבה גדולה. הוא חש
כאילו נכשל ואכזב את כולם."
"כמובן שזה לא היה נכון," הוסיף ג'יימס לדבריו של סיריוס. "אבל
הוא כנראה לא היה מוכן להתמודד עם אלה שדיברו כנגדו. הם היו
מעטים, אך לפעמים מעט הוא יותר מדי."
כשהם הגיעו להוגוורטס, עיניו של הארי נפערו לרווחה בבעתה. הוא
מעולם לא היה מנחש שפעם, לפני תשע שנים, עמדה שם טירת
הוגוורטס.
הטירה הענקית והמפוארת לא עמדה שם. במקומה היו שם גבעות של
אבנים וחפצים מאובקים וישנים, והנוף שפעם הטירה הסתירה היה כעת
גלוי לעיני כל. רוח חרישית נשבה והעיפה כמה דפים מקומטים.
מגרש הקווידיץ' היה כעת לא יותר מחלקת אדמה מזוהמת, והארי
הצליח להבחין בכמה עכברושים נמלטים אל תוך חור באדמה.
הארי שוב הרגיש מטושטש. הוא לא יכל להאמין למראה עיניו.
"אני יודעת," אמרה לילי בעצב כשראתה אותו. "גם אני הייתי
מזועזעת בפעם הראשונה שבאתי לפה אחרי מה שקרה. האחראים על
ההילאים שלחו אותי ואת אביך לפה, וקראנו גם לסיריוס ורמוס. זה
היה פשוט מזעזע... חלקי גופות בכל מקום... צרחות חלושות, אם כי
מעטות... לא נותרו ניצולים רבים. רק במזל הייתה באותו יום
יציאה להוגסמיד, כך שמספר הנפגעים והמתים היה קטן יחסית," דמעה
זלגה על לחייה. "דמבלדור היה בדיוק בכנס מנהלי בתי ספר
לקוסמים. הוא חזר מיד כששמע מה קרה, ו... אף פעם לא ראיתי אותו
ככה. הוא פשוט נפל על ברכיו ובכה כמו ילד קטן."
הארי הביט בה בזעזוע. הוא העיף מבט חטוף אל הרמיוני, וראה שזה
לא ממש משפיע עליה. בטח סיפרו לה את הסיפור הזה אלף פעמים. חוץ
מזה, היא לא הייתה שם. היא לא הכירה את כל התלמידים והמורים.
היא לא הכירה את דמבלדור המסכן.
"ואף אחד לא ניסה לשפץ את הוגוורטס? או להקים בית ספר חדש?"
שאל הארי בקול רועד.
"הטראומה הייתה קשה מדי לכולם," אמר ג'יימס והעיף קופסת פח
חלודה מדרכו. "אף אחד לא רצה להיזכר במה שקרה, אז החליטו פשוט
לשכוח מהוגוורטס, כאילו הבית ספר הנפלא הזה מעולם לא היה קיים.
בקשר לבית ספר חדש... היו דיבורים, אבל אף פעם לא הגיעו
לביצוע. אולי פחדו שמשהו כזה יקרה שנית, למרות שוולדמורט כבר
היה כלוא בתא משלו באזקבאן."
"אז איפה כולם למדו?" שאל הארי. "איפה אני למדתי?"
"הכינו קורסים מיוחדים," אמר ג'יימס. "לפי אזורים. אתה למדת עם
עוד שלושה ילדים מהאזור שלנו."
הארי הביט סביבו בייאוש. היו שם יותר מדי ערמות. כבר לא נותרה
בו תקווה למצוא משהו.
הוא הסתובב, ולבו נפל. גבעה קטנה של לבנים מנופצות עמדה לא
רחוק ממנו. הארי התחיל לרוץ, למרות מחאותיהם של הנוכחים.
"הארי, חזור!" קראה אמו.
הארי המשיך לרוץ, הוא הביט רק על הלבנים. רק להגיע לשם... הוא
נעצר בבת אחת, לחייו אדומות מהריצה, והתנשף בקול. זאת הייתה
הבקתה של האגריד. וגם היא הייתה כרגע רק ערמה של זבל.
הארי התיישב על סלע גדול בייאוש והשעין את ראשו על ידיו.
האחרים רצו לכיוונו. "הארי!" קראה הרמיוני. הוא הרים את ראשו,
והרכין אותו בחזרה.
"מה עשיתי?" אמר, וקולו נשבר. "הכל באשמתי."
ג'יימס סימן לכולם להתרחק, והתיישב ליד הארי, מניח את זרועו על
גבו. "הארי, אני יודע שזה קשה," אמר ג'יימס. "אבל זה היתרון
כשיש הורים. אתה יכול להאשים אותם, לצעוק עליהם, או סתם להתנחם
איתם. מותר לך. אני מבין שאתה מרגיש כאילו אתה מישהו אחר,
כאילו חדרת לחיים שלא שייכים לך, אבל אני אבא שלך, ולילי היא
אימא שלך, ושום דבר לא ישנה את זה. אל תפחד מלבקש עזרה. אני לא
בטוח שיש לי תשובה לדילמה, אבל אני יכול להבטיח כתף תומכת
ואוזן קשבת."
הארי הרים את ראשו וחיבק את אביו. "אבא," הוא מירר בבכי, ולא
רצה שהרגע הזה ייגמר לעולם. הוא ידע שכשימצא את שעון האור הוא
יאלץ לחזור למה שהיה, ואז הוא לא יראה את הוריו שוב לעולם.
אך לבסוף ג'יימס הושיט להארי טישו, והוא ניגב את דמעותיו.
"אני לא יודע מה לעשות," מלמל הארי. "אם אני מחליט לשנות בחזרה
את העבר למה שהיה, אני כאילו הורג אתכם בפעם השנייה. ואם אני
נשאר פה, אז הרגתי שניים מהחברים הכי טובים שלי. ולא רק הם,
אלא עוד הרבה אנשים חפים מפשע. גם האגריד," הארי הביט על לבה
אדומה לרגליו. "גם הוא היה אחד מהחברים הכי טובים שלי."
לילי באה והתיישבה מצדו השני של הארי. היא כרכה סביבו את
זרועה. "אני חושבת שאתה יודע את התשובה, הארי. היא הייתה בתוכך
כל הזמן."
הארי הישיר אליה מבט, ועיניה הנוצצות בעצב לא הותירו לו מקום
לספק. אך הוא לא רצה לקחת עדיין החלטה. הוא קם מהסלע עליו ישב
והחל לחזור לכיוון ערמת ההריסות המרכזית. "בואו נמשיך לחפש את
דמבלדור," אמר, "אני לא רוצה להחליט עכשיו."
הוא התחיל לסרוק את החפצים השבורים והמרוסקים, והרמיוני הצטרפה
אליו. "אתה יודע, הארי," היא אמרה לו, "אתה שונה לגמרי מהארי
שאני מכירה."
"באמת?" הארי הביט בה וחזר לתור בערמה. "איך?"
"אתם שונים לגמרי," השיבה הרמיוני בקול נרגש. "הארי שאני מכירה
לא היה בוכה לעולם כשיש אנשים נוספים בסביבה. הוא היה טוען
שבכי מיועד רק לילדים קטנים ולנשים. לא שהוא לא היה רגיש," היא
מיהרה להוסיף, "אבל... הייתה לו קצת בעיה להפגין רגשות.
הקווידיץ' היה הדבר הכי חשוב בחיים שלו, ומי שלא השתלב בזה,
הפך לאויב שלו."
הארי הביט בה בזעזוע. "באמת? תמיד תהיתי אם הייתי שונה אילו
ההורים שלי לא היו מתים. עכשיו אני יודע."
"ספר לי על רון," ביקשה הרמיוני. הארי התרומם והביט בה.
"בסדר," אמר.
הם התיישבו על ארון עץ מתקלף. הארי סיפר לה הכל, מהיום שבו
נפגשו לראשונה, ועד הפגישה האחרונה שלו איתם בהוגסמיד. לאורך
כל הסיפור הרמיוני הביטה בו בהתרגשות מהולה בהלם.
"אז התחתנתי?" שאלה הרמיוני בעוד היא מדמיינת לעצה אותה בשמלת
כלה. "הייתי נשואה?"
"באושר," הוסיף הארי. "אני לא חושב שאף פעם ראיתי זוג כמוכם.
אתם פשוט מושלמים... הייתם מושלמים ביחד."
הרמיוני נראתה מדוכאת. "אה, אני מבינה. אז אתה בטוח שהוא מת?"
"זה מה שאימא שלי אמרה," אמר הארי בעצב. הוא הביט בשאר החבורה
שהמשיכה בחיפושים, ואז לפתע צץ ועלה בראשו זיכרון עמום מהשנה
החמישית בהוגוורטס.
הוא ישב במשרדו של דמבלדור ושוחח אתו. דמבלדור שאל אותו אם
הצלקת כאבה לו בעוד מקרים. הארי התפלא ושאל מאיפה הוא ידע
שכאבה לו הצלקת, ודמבלדור השיב, "אתה לא היחיד שמתכתב עם
סיריוס. גם אני שומר איתו על קשר מאז שעזב את הוגוורטס בשנה
שעברה. אני זה שהציע את המערה במדרון ההר כמקום מחבוא בטוח
בשבילו."
הארי קם על רגליו וצעק בקול, "אני יודע איפה הוא!"
כולם הסתובבו והביטו בו בהפתעה. "אתה יודע?" שאל סיריוס. "איך?
איפה הוא?"
"במערה ליד הוגסמיד," אמר הארי בהתרגשות. "אני בטוח בזה. בואו
אחרי!"
הארי התחיל לרוץ, וכולם אחריו. הם רצו ורצו ורצו, עד שהגיעו
לשער לשעבר של הוגוורטס, שעוד עמד על תילו.
"בואו נתעתק," הארי לקח פיקוד, "וניפגש בהוגסמיד, בסוף הרחוב
הראשי, ליד הגשר הישן."
הוא לא חיכה לתשובה ונעלם. הוא הופיע מחדש ליד הגשר הישן
והמתין. הרחוב מולו היה סואן ועליז, כמו שהכיר אותו. הוא שמח
שיש דברים שלא משתנים.
תוך כמה שניות כולם כבר עמדו לידו והביטו בו בציפייה.
"לאן עכשיו?" שאלה לילי.
הארי הצביע על ההר שלידם, והחל לטפס בו במהירות, כשכולם מזחלים
אחריו. "הארי!" התנשפה הרמיוני. "יותר לאט!"
אבל האר לא הקשיב. הייתה לו בראש רק מטרה אחת, והוא הרגיש שהוא
מתקרב. הוא הוסיף לרוץ במעלה ההר, עוקף סלעים ושיחים, וכולם
אחריו. לבסוף הוא הגיע למערה המוכרת, למערה בה סיריוס נהג
להתחבא.
הוא שלף את שרביטו וקרא, "לומוס!"
כל השאר נעצרו מתנשפים מאחוריו, ועשו כמוהו. אור חזק הציף את
המערה, וצעקה חלושה נשמעה. "צאו מפה!"
הארי צעד קדימה, תר במבטו אחר מקור הקול. מבטו נעצר על משהו
גדול ושחור, מכורבל בפינה. הוא לקח עוד צעד קדימה והבין שזהו
אדם המכוסה בגלימה שחורה, שוכב על הרצפה.
"פרופסור דמבלדור?" שאל הארי בתקווה.
האיש הסתובב אליו. ראשו היה מכוסה בברדס שחור, ורק עיניו בהקו
באור שיצא מהשרביטים.
"אמרתי, צאו מפה," רטן האיש בקול צרוד.
הארי המשיך להתקרב לעברו, כשכל השאר מפנים את שרביטם כלפי האיש
המוזר. האיש התיישב על הרצפה הסלעית. הוא הוריד באיטיות את
הברדס מעל ראשו.
פיו של הארי נפער בהפתעה. "סנייפ!" הוא קרא.
"סנייפ?" שאל ג'יימס בהשתאות. "סוורוס סנייפ?"
פניו של האיש אכן היו פניו של סנייפ, אם כי הוא היה שונה מאוד.
הוא נראה הרבה יותר צנום ועייף, ופניו היו מכוסות בחבלות
ושריטות. "מי אתם?" נהם.
ג'יימס, סיריוס ולופין החליפו מבטים מבולבלים.
"סנייפ, זה אנחנו," אמר לופין. "רמוס, ג'יימס וסיריוס. זוכר
אותנו?"
סנייפ הרים אליהם את מבטו, ועיניו הצטמצמו בתיעוב. "באתם
להסגיר אותי, אה? לא הספיק לכם שכמעט נהרגתי בגללכם?"
"להסגיר אותך?" אמר הארי. "מה פתאום, באנו לחפש את דמבלדור."
סנייפ העביר אליו את מבטו. "ומי אתה?"
"אני הארי, הבן של ג'יימס," השיב הארי. הוא עדיין היה המום
לראות אותו, ועוד בחיים. "מה... מה אתה עושה פה?"
"חשבנו שאתה מת," אמר סיריוס, ובקולו נשמעה אכזבה קלה. "יש
מצבה בבית הקברות שנושאת את שמך."
"אני יודע," אמר סנייפ בשקט. "אבל אני לא מת."
"שמנו לב," אמר הארי. "מה אתה עושה פה?" שאל שוב. "אתה יודע
איפה דמבלדור נמצא?"
"הוא סיפר לי על המקום הזה," אמר סנייפ, "והוא לא פה."
"לא היית בהוגוורטס כש... אתה יודע?" סיריוס עוד לא התגבר על
ההלם.
סנייפ הניד בראשו לשלילה. "ברגע האחרון פרופסור דמבלדור הזמין
אותי להצטרף אליו לכנס. לא הייתי בהוגוורטס כש... אתה יודע,"
אמר בקור.
הארי בהה בו. זה כבר התחיל להיות מוזר מדי עבורו: כמעט כל מי
שאמור להיות מת - חי, וכמעט כל מי שאמור להיות חי - מת.
"אז למה אתה פה?" שאלה לילי. "למה הנחת לכולם להאמין שאתה
מת?"
סנייפ צחק, אך הצחוק לא ניכר בעיניו. "לילי פוטר. חשבתי שכבר
תתגרשו עד עכשיו. למקרה שלא שמת לב, וולדמורט ותומכיו לא ממש
אוהבים אותי. את יודעת, בגדתי בהם. בלי הוגוורטס אין לי
הגנה."
"אבל תפסנו אותם-"
"תפסתם אותם? תפסתם בקושי חצי מהם," סנייפ בהה בנקודה מוחקת
באוויר. "אתם בכלל לא יודעים על רוב אוכלי-המוות. הם יותר
חכמים ממה שאתם חושבים."
הרמיוני תפסה בידו של הארי בחוזקה ולחשה אל תוך אוזנו. "מי זה,
הארי?"
הארי הוסיף להביט בסנייפ. "מורה בהוגוורטס."
זאת הייתה סיטואציה מוזרה מדי עבור הארי. הוא היה רגיל לראות
את סנייפ כרשע ושנוא, אבל הוא מת כדי להציל את רון. האם הוא
היה עושה את זה גם עכשיו?
הארי היה מבולבל. "פרופסור סנייפ, בבקשה, אתה יודע איפה
דמבלדור נמצא?" הוא שאל פעם נוספת.
סנייפ הביט בו בחוסר-אמון. "ואם כן, מה גורם לך להאמין שאני
אספר לך?"
"כי אני יודע שאתה יותר ממורה ששונא את התלמידים שלו," הארי
החליט לפרוש את כל הקלפים. "כי אני יודע שבתוכך יש לך מצפון.
כי אני יודע שאתה לא כזה רשע כמו שאתה אוהב להציג את עצמך."
"שטויות," נשף סנייפ. "אתה לא יודע כלום עלי. אפילו לא היית
תלמיד שלי."
"דווקא כן," אמר הארי והישיר אליו מבט. "ואני יודע עליך יותר
ממה שאתה יכול להעלות בדעתך."
סנייפ הסיט את עיניו ממבטו הנוקד של הארי. "אתם רק רוצים לדעת
איפה דמבלדור נמצא?" שאל באיטיות.
הארי הנהן. "כן, זה הכל. אני רק רוצה לשאול אותו משהו."
סנייפ קם על רגליו וניער כמה עלים מגלימתו. "בסדר, בואו אחרי."
הוא יצא מהמערה, וכולם בעקבותיו. הם ירדו בשתיקה במורד ההר,
עוברים על פני כל אותם ציוני הדרך אותם ראו כמה דקות קודם, עד
שסנייפ נעצר בפתאומיות ליד סלע גדול. הוא הסתובב והביט בסיריוס
שעמד מטר ממנו. "רק בשביל הפרוטוקול," אמר לו, "אני עדיין שונא
אותך."
סיריוס נעץ בו מבט. "גם אני עדיין שונא אותך."
סנייפ הנהן ונקש על הסלע הגדול בשרביטו שלוש פעמים. הסלע נבקע
פתאום לשניים, מגלה מאחוריו מערה גדולה. "חכו פה," נבח סנייפ
ונכנס פנימה. הוא חזר כעבור מספר דקות. "אתה," הצביע על הארי,
"רק אתה נכנס. היתר, חכו פה."
הארי שלח מבט אחרון בהוריו, ואז נכנס פנימה אחרי סנייפ.
פתאום הוא כבר לא היה במערה. הוא עמד בחדר קטן, שהזכיר במעט את
משרדו של דמבלדור. תמונות מרובות היו תלויות על הקירות, תמונות
של אנשים שאת חלקם הארי הצליח לזהות.
סנייפ נשאר לעמוד ליד הכניסה, והארי המשיך להתקדם. במרכז החדר
היה שולחן גדול, ומאחוריו עמד כיסא בעל משענת גבוהה, והארי
הבחין במרפקים נשענים על ידיות הכיסא. הכיסא הסתובב. דמבלדור
ישב עליו.
אם הארי לא היה יודע שזה הוא, קרוב לוודאי שלא היה מזהה אותו
ברגע הראשון. שיערו וזקנו הלבן היו ארוכים ופרועים מתמיד,
וכיסו גם את פניו. את לבושו הסגנוני החליפה הפעם גלימה חומה
ובלויה.
עיניו של דמבלדור היו שקועות ועצובות. הן בחנו את הארי. "מי
אתה?" שאל.
הארי לקח צעד קדימה והושיט לו את ידו. "פרופסור דמבלדור, אתה
לא יודע עד כמה אני שמח למצוא אותך," אמר בהתרגשות.
דמבלדור בהה בידו המושטת. "ושמך-?" העליזות הרגילה הייתה חסרה
בקולו.
"הארי פוטר," אמר הארי. "הבן של-"
"ג'יימס ולילי פוטר!" דמבלדור השלים את דבריו בפליאה.
הארי חייך. "כן, זה נכון."
דמבלדור הביט בו, ועיניו נצצו בהבנה. "הארי פוטר..." מלמל,
כמנסה להיזכר במשהו.
תקווה עלתה בלבו של הארי. האם יש סיכוי שהוא-
"הארי פוטר," אמר דמבלדור שוב, וחיוך רחב נמתח על פניו. הוא קם
על רגליו ולחץ את ידו המושטת של הארי בהתרגשות. "אני זוכר!"
קרא. "אני זוכר אותך!"
הארי צחק בהפתעה. "אתה זוכר אותי? באמת? איך?"
דמבלדור עקף את השולחן במהירות ונעמד מול הארי. "אני לא שוכח
כלום. זה עבד? שעון האור עבד?"
הארי הנהן בעגמומיות. "אה, כן. אני מצטער פרופסור, אני יודע
שהפרתי את אמונך..."
"מה פתאום!" קרא דמבלדור. "להפך! פעלת באופן הצפוי ביותר
שיכולת לפעול." עיניו טיילו את המסלול הרגיל אל מצחו של הארי.
הוא הרים את ידו ונגע בו באצבעו. "הצלקת... היא נעלמה," אמר.
"נכון... ההורים שלך לא מתו."
הארי הנהן בשתיקה.
"ובכל זאת באת אלי. למה? קיבלת את מה שרצית, לא?"
הארי הנהן שוב.
דמבלדור הבין אותו. "אבל אתה לא מרוצה, נכון?"
הפעם הארי הניד בראשו. "רון וג'יני... אתה זוכר אותם?"
"במעורפל. תמשיך," ביקש דמבלדור. "מה איתם?"
"הם מתים," אמר הארי. "הם וכל שאר המשפחה שלהם. וחוץ מזה,
הוגוורטס נהרס, נהרגו המון אנשים, אתה הגעת לפה," הוא הביט
סביב על החדר הקטן, "וכל זה באשמתי."
"הארי," דמבלדור התיישב בחזרה על כיסאו, והארי התיישב מולו.
"אפשר להאשים אותך בסקרנות, אפשר אפילו להאשים אותך ברצון
להגשים את תשוקתך הגדולה ביותר, אבל אי אפשר להאשימך במותם של
כל האנשים האלה. בזאת אפשר להאשים רק את לורד וולדמורט. אני
מניח שעד עכשיו כבר הבנת שלכל מצב יש את הקורבנות שלו."
"כן, אבל באיזה קורבנות בוחרים?" שאל הארי בתסכול.
"אם אתה מצפה לתשובת קסם- אין כזאת. אתה צריך להתמודד עם האמת,
ואתה צריך לעשות זאת לבדך."
"אבל זה מה שכולם אומרים לי!" קרא הארי. "כולם אומרים לי שאני
צריך לעשות את ההחלטה לבד, אבל איך אני אמור להחליט אם אין לי
מושג בכלל מה אני רוצה?"
"אתה יודע מה אתה רוצה," אמר דמבלדור בשלווה. "אתה יודע טוב
מאוד מה אתה רוצה. התשובה תמיד הייתה בתוכך, אתה רק צריך לחפש
אותה."
הארי נאנח. "אוף, טוב. אז אתה לפחות יודע איפה שעון האור
נמצא?"
דמבלדור הניד בראשו לשלילה. "אני מצטער. כאן עוד לא הספקתי
למצוא אותו."
"איפה מצאת אותו שם כשלא היינו פה, לפני ששיניתי את העבר
וחזרתי שוב לפה?" אמר הארי, ודבריו שלו עצמו בלבלו אותו.
דמבלדור לא התבלבל. "אני לא יודע. ארגוס פילץ' איתר אותו
עבורי."
"ארגוס פילץ'?" התפלא הארי.
"כן. והוא, לצערי הרב, כבר אינו בין החיים."
"הוא היה בהוגוורטס..." מלמל הארי.
דמבלדור הנהן. "כן. הוא היה שם באותו יום מקולל-" הוא עצר.
נראה שהזיכרון הכאיב לו.
הארי נשם עמוק. "אני יכול לשאול אותך משהו? אם זה לא קשה
מדי?"
"כמובן."
"באותו יום הייתה יציאה להוגסמיד, לא? אז איך רוב המורים נשארו
בהוגוורטס?" שאל הארי.
"זה היה יום חורפי ביותר," אמר דמבלדור. "היה מזג-אוויר סוער
ומקפיא. מכיוון שהמורים יכולים לצאת להוגסמיד מתי שהם רוצים,
לא בער להם לצאת באותו יום. גם חלק מהתלמידים בחרו להישאר.
אחרים, לעומתם, לא רצו לוותר על אף הזדמנות לבקר בהוגסמיד,
בעיקר תלמידי השנה השלישית, אז הם ניצלו."
"סדריק דיגורי..." אמר הארי לעצמו. "יש לי עוד שאלה," אמר
לדמבלדור. "למה ברחת לפה? כמו שאמרת לי, וולדמורט היה האשם
היחיד בכל מה שקרה."
דמבלדור השפיל את עיניו לרצפה. "זה לא כל כך פשוט."
"דווקא כן!" קרא הארי. "יש לך עצות מעולות! למה אתה לא מקשיב
להן?"
"הם סמכו עלי," אמר דמבלדור בשקט. "כל ההורים האלה, שהפקירו
בידי את האוצר הגדול ביותר שלהם, ואני אכזבתי אותם. לא הייתי
צריך לעזוב את הוגוורטס אפילו לשנייה. הייתי צריך להישאר שם
ולהגן עליו בגופי, ואפילו למות יחד איתם, אם אין ברירה."
הדברים זעזעו את הארי. "אבל לא הייתה לך שום אפשרות לדעת
שוולדמורט יבוא וישמיד את בית הספר. אפילו לא ידעת שהוא מספיק
חזק בשביל זה. אף אחד לא ידע."
"אז אני הייתי צריך לדעת!" קרא דמבלדור. "הייתה סיבה לעובדה
שהוגוורטס נחשב למקום הבטוח ביותר. וולדמורט פחד ממני. אולי אם
הייתי נשאר בהוגוורטס, הוא לא היה מתקרב אפילו."
פניו של הארי נפלו. הוא קם על רגליו והחל להתהלך ברחבי החדר.
"אז מה עם שעון האור? אין לי שום סיכוי למצוא אותו?"
"לא אמרתי את זה," אמר דמבלדור. "אתה תמצא אותו, אבל ברגע
המתאים."
"ברגע המתאים?" הארי נעצר בבת-אחת והביט בו. "מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת שאתה צריך קצת סבלנות," אמר דמבלדור בחיוך. "אל
תחשוב על זה בינתיים. תגמור את כל העניינים שלך פה, ואז תמצא
את שעון האור. אם אז עוד תהיה מעוניין לחזור, תינתן לך
האפשרות."
הארי נאנח. "טוב, זה היה צפוי שזה לא יהיה כל כך קל. שום דבר
בחיים שלי לא בא בקלות."
דמבלדור המשיך לחייך. "אתה מזכיר לי קצת את עצמי בגילך. גם אני
הייתי כל כך קצר-רוח וחסר-סבלנות. טוב, היום כל הצעירים
כאלה."
הארי נכנע וחייך. "היום כל הצעירים כאלה? אני מצטער, פרופסור,
אבל לא ממש מתאים לך לדבר ככה, כמו איזה סבא זקן."
דמבלדור צחק. "תודה, הארי."
"על מה?" התפלא הארי.
"כבר הרבה זמן לא צחקתי," אמר דמבלדור. "אבל לצערי הרב אני
חושב שכמה אנשים מחכים לך והם בוודאי כבר די מודאגים."
הארי הבין את הרמז. הוא לחץ שוב את ידו של דמבלדור. "תודה,
תודה על הכל," אמר הארי, והתכוון לזה מכל הלב.
הארי יצא מהחדר, ובדרכו החוצה אמר לסנייפ, "ותודה גם לך."
סנייפ רק הזעיף את פניו ויצא אחריו.
"הנה הוא!" קרא הרמיוני כשהארי יצא אליהם. על פניו הייתה הבעה
של שמחה מעורבת בייאוש.
"מה הוא אמר לך?" שאלה לילי.
הארי נאנח. "ששעון האור יופיע ברגע המתאים, כשאני אגמור את
העניינים שלי פה, או משהו כזה. אין לי מושג מה זה אומר."
"אני חושבת שאני יודעת!" קפצה הרמיוני. הארי הביט בה בחיוך.
"כמובן שאת יודעת."
הרמיוני החמיצה את פניה לעומתו. "אני רצינית. אולי אתה צריך
לחשוב טוב למה באמת הגעת לפה."
"זה לא ברור?" שאל הארי. "רציתי לבטל את המוות של ההורים
שלי."
"אני חושב שאני יודע למה היא מתכוונת," אמר ג'יימס. "יכול
להיות שהיו לך עוד סיבות להגיע לפה. אולי זה תת-מודע, אולי סתם
מקריות, אבל כנראה זה לא סתם שיש פה אנשים שהיו מתים אצלך.
אולי אתה צריך לסגור איתם מעגל, להשלים עם המוות שלהם."
בדרך חזרה להוגסמיד הארי חשב על דבריו של אביו. הוא הניח שהוא
צודק. זה נראה באותו רגע כהסבר ההגיוני ביותר. והוא ידע עם מי
הוא יתחיל.
"הרמיוני, אני רוצה לדבר עם סדריק," הכריז הארי כשחזרו לביתו.
"אתה בטוח?" שאלה הרמיוני בחשש. "אני לא חושבת שהוא ממש אוהב
אותך אחרי שגרמת לי לסלק אותו."
"אני רוצה לדבר איתו," אמר שוב הארי. "אני חייב לדבר."
"בסדר," הרמיוני משכה בכתפיה. "אני אלך להביא אותו." היא
התעתקה משם.
הארי צנח על הספה הירוקה ועצם את עיניו. לילי התיישבה על קצה
הספה וליטפה את שיערו. "אז אני מבינה שהרמיוני סיפרה לך קצת על
הארי שלנו."
"כן," אמר הארי מבלי לפקוח את עיניו.
"הוא לא כזה נורא כמו שהוא נשמע," אמרה לילי. "הוא בחור נהדר,
למעשה. הוא פשוט שבר לה קצת את הלב... אני לא חושבת שהיא
התאוששה עדין."
הארי פקח את עיניו והביט בה. "באמת? מתי זה קרה?"
"לפני שנה," אמרה לילי. "לפני שנה הוא נפרד ממנה, ורק לפני
כחצי שנה הם החליטו להיות ידידים. ואו, מוזר לי לדבר עליך כעל
עליו... כלומר, עליו כעל עליך... אתה יודע למה אני מתכוונת."
הארי הנהן וחייך. "זה בסדר. גם לי כל העסק הזה קצת מוזר. בעצם,
מוזר מאוד. אני צריך לסגור מעגל, ואז יבוא הפתרון. לסגור
מעגל..." פתאום רעיון עלה במוחו. "רגע, אולי אני צריך להשלים
לא רק עם החיים, אלא גם עם המתים?"
"אתה מתכוון ל-?"
הארי התיישב על הספה. "כן. איפה בית הקברות? אני רוצה לבקר את
משפחת וויזלי."

הארי, לילי וג'יימס הגיעו לשדה רחב ידיים. הארי הביט סביבו,
והבין שהוא נמצא באמצע בית קברות גדול. עיניו נדדו לאורך שורות
ארוכות של מצבות לבנות.
"זה בית הקברות של הקורבנות של וולדמורט," אמרה לילי בשקט.
הארי החל לצעוד קדימה, סורק בעיניו את השמות על המצבות. הוא
הכיר רבים מהם, בעיקר תלמידי הוגוורטס הגדולים ממנו, כמו צ'ו
צ'אנג, אוליבר ווד, לי ג'ורדן ועוד.
הוא איתר גם מורים, כמו מק'גונגל, פליטיק, ספראוט, טרילוני
ועוד. הוא חשב שזה מאוד אירוני שדווקא פרופסור טרילוני שניבאה
את מותו עשרות פעמים, מתה בסוף לפניו.
הארי המשיך לצעוד בשתיקה של יראת כבוד, שהוריו צועדים
מאחוריו.
"את כל אלה הוא רצח?" שאל הארי בשקט.
"כן," אמר אביו. "הוא היה פעיל מאוד בשנים האחרונות לפני
שנתפס."
הארי נעצר בפתאומיות. "הנה," לחש. הוא עמד ליד תשע מצבות
צמודות, כולן נושאות עליהן את השם "וויזלי". הארי כרע על ברכיו
והביט על המצבות. דמעות עלו בעיניו וטשטשו את ראייתו.
"אני מצטער," אמר בקול. "אני מצטער שנהרגתם בגללי. אבל... אני
אתקן את המצב. אני מקווה..." קולו נשבר. "איך אני אמור להשלים
עם המוות שלהם?" הוא הביט אל הוריו בייאוש.
לילי כרעה לידו וחיבקה אותו. "אל תדאג, הארי, זה יגיע. אולי
עדיף שתתרכז קודם ולהשלים עם החיים, ואז תשוב לפה."
הארי הנהן וקם על רגליו. הוא הרים אבנים מהאדמה והניח על כל
תשע המצבות, ואז שלח מבט אחרון במצבה האחרונה, שהייתה שייכת
לג'יני. "להתראות," לחש, והם התעתקו בחזרה לבית.
סיריוס ולופין חיכו שם. "נו, איך היה?"
הארי משך בכתפיו. "אני אחזור בפעם אחרת. הרמיוני חזרה?"
"היא מחכה לך בחדר שלך," אמר סיריוס.
הארי הודה לו ועלה במדרגות המובילות אל הקומה השנייה בעייפות.
הוא פתח את הדלת ונכנס אל החדר. "סדריק, תודה שבאת," אמר.
סדריק, שעמד שעון אל הקיר הנגדי, הנהן אליו במבט אדיש. הרמיוני
ישבה על המיטה ונראתה די עצבנית.
"רצית לדבר איתי על משהו?" שאל סדריק.
הארי סגר את הדלת. "אני חושב שכדאי שתשב."
סדריק התיישב ליד הרמיוני בסקרנות, והרים אל הארי את מבטו.
הארי לקח כיסא והתיישב מולם. הוא הישיר מבט אל סדריק. "אני
יודע שזה ישמע לך מוזר, אבל אני צריך לספר לך משהו," אמר
הארי.
הוא סיפר לו את כל סיפורו מחדש, והותירו פעור פה.
"הוא רציני?" סדריק פנה אל הרמיוני. היא הנהנה בשתיקה.
"אתה רציני?" הוא חזר להביט בהארי.
"כן," אמר הארי. "ואם אני רוצה לשנות את העבר למה שהיה, אני
צריך להתנצל לפניך."
"להתנצל?" תמה סדריק. "על מה?"
"אמרתי לך. וולדמורט רצח אותך רק בגלל שהיית איתי. הוא ציפה
שאני אנצח בטורניר ואגיע אליו לבד, אבל במקום זאת הוא קיבל את
שנינו."
"ועל מה אתה צריך להתנצל?" סדריק עדין לא הבין.
"אה..." גמגם הארי.
"רגע, אתה הכרחת אותי לבוא איתך?" שאל סדריק.
"לא, החלטנו ללכת ביחד-"
"ואתה ביקשת מאתה-יודע-מי להרוג אותי?" המשיך סדריק.
הארי בהה בו בבלבול. "מה פתאום-"
"אז מה הבעיה? מה שקרה קרה. לאתה-יודע-מי יש הרבה קורבנות,
והוא לא בדיוק בוחר אתם בפינצטה," אמר סדריק בפשטות.
הארי העביר את מבטו אל הרמיוני שחייכה אליו, והחזיר אותו אל
סדריק. "אז... אתה סולח לי?" שאל הארי בהפתעה.
סדריק משך בכתפיו. "כמו שזה נראה לי, אין על מה לסלוח. אבל אם
אתה מתעקש- אז כן, אני סולח לך." חיוך קטן הופיע על פניו.
הארי חייך בהקלה. "תודה לך, סדריק, אתה באמת בן-אדם טוב."
"על לא דבר," אמר סדריק. הוא הביט על הרמיוני. "אני צריך
ללכת," אמר לה. הוא נישק אותה על פיה ויצא מהחדר.
הארי קם מהכיסא והתיישב ליד הרמיוני. היא חייכה אליו. "מרגיש
יותר טוב, הארי?"
"למעשה, כן. אבל עכשיו אני מצטער שלא הספקתי להכיר אותו יותר
טוב," אמר הארי, "ואני ממש לא מבין מה הוא עשה עם צ'ו."
"עם מי?" שאלה הרמיוני.
"לא משנה. טוב, אני מניח שהתחנה הבאה היא סנייפ," אמר
בחוסר-חשק.
"אני מבינה שהוא לא ממש בן-אדם נחמד," אמרה הרמיוני.
"אה... יש לו את הקטעים שלו. הוא היה המורה השנוא עלי ביותר,
אבל בשנה שעברה הוא מת במקום רון. הוא הציל את החבר הכי טוב
שלי במחיר חייו, אז אני מניח שהוא לא יכול להיות עד כדי כך
גדוע."
הארי נאלץ להזכיר זאת לעצמו שוב ושוב כשנפגש עם סנייפ בפעם
השניה. עיניו היוקדות בשנאה של סנייפ גרמו להארי לרצות להימלט
משם, אבל היותה לו מטרה, והוא התכוון להשיג אותה. הוא חזר
למערה שבא מצא את סנייפ. "אנחנו צריכים לדבר," אמר הארי.
סנייפ הרים אליו את מבטו ונאנח. "מה עכשיו? אתה מחפש עוד
מישהו?"
"לא. אני צריך לדבר איתך," אמר הארי במהירות. "תראה, בקשר למה
שאמרתי מקודם, שאני יודע עליך יותר ממה שאתה חושב...."
"דמבלדור סיפר לי," אמר סנייפ ומצמץ בעיניו. "אז מה, החלטת
להיות אנוכי ולהביא את כולנו לאבדון, הא? הבנתי שאתה היית עושה
צרות לא קטן בהוגוורטס."
"זה לא היה ככה!" מחה הארי. "לא התכוונתי שיקרה אסון כזה! רק
רציתי שההורים של יחיו?"
"רק רצית שההורים שלך יחיו?" גיחך סנייפ. "כן, ממש משאלה
פשוטה.... אני מקווה שלמדת את הלקח שלך."
"בהחלט," הנהן הארי. "אני יותר לא אנסה להחיות אנשים."
סנייפ גיחך. "בטח נהניתי מאוד ללמד אותך," אמר בציניות.
הארי התעלם מדבריו. "אם אתה רוצה להיפטר ממני, תצטרך לעזור לי.
אני חושב שאני צריך לנסות להבין למה החלטת למות במקום רון."
"למה החלטתי מה?" סנייפ לא הבין.
הארי סיפר לו את הסיפור, וסנייפ גיחך שוב. "בטח נפלתי על הראש
או משהו."
אבל הארי הרצין. "קדימה, אתה חייב לשתף איתי פעולה. אתה יכול
לחשוב על סיבה שבגללה התנדבת להקריב את עצמך?"
סנייפ הפעם לקח את שאלתו ברצינות, ונראה מהורהר מאוד. "אני לא
יודע... יכול להיות שרציתי לנצל את ההזדמנות היחידה שמישהו
יזכור אותי אחרי מותי. או שאולי דמבלדור שכנע אותי לעזור לו.
לא, זאת לא הסיבה... איך אני אמור לדעת את זה?"
הארי נראה מבואס. הוא הסתובב כדי לצאת מהמערה. "אני מצטער
שבזבזתי לך זמן," אמר.
"חכה!" קרא סנייפ אחריו. הארי נעצר והסתובב בחזרה.
"הסיבה הראשונה שאמרתי נראית לי הגיונית, אבל יכולה להיות עוד
סיבה..." אמר סנייפ. "אולי רציתי למנוע את האפשרות שוולדמורט
יקבל את מבוקשו. הוא הרי רצה להרוג את החברים שלך, ואני
רציתי... אני לא יודע מה רציתי... נקמה? אולי סתם לפגוע
בתוכניתו?" הרהר סנייפ בקול. "תראה, מה שאני מנסה להגיד זה
שלשנינו הייתה מטרה משותפת, ועשיתי כל מה שאפשר כדי להגשים
אותה."
פתאום הכל החל להתבהר עבור הארי. הוא חייך. "תודה, פרופסור
סנייפ. עכשיו הכל מובן."
הארי יצא מהמערה בלב שקט, והתעתק אל בית הקברות. הוא הופתע
מאוד לגלות שם את הרמיוני.
"הרמיוני, מה את עושה פה?" שאל הארי.
הרמיוני עמדה ליד הקברים של משפחת וויזלי, והביטה בהם במבט
מוזר ומרוחק. "חושבת," אמרה.
הארי התקרב לכיוונה. "על מה?"
"על רון," אמרה מבלי להביט בו.
"את זוכרת אותו?" קרא הארי בהתרגשות.
הרמיוני הנידה בראשו. "לא, אבל... יש לי הרגשה מוזרה, כאילו
אני אמורה לזכור אותו. כאילו הכרתי אותו ביקום מקביל- מה
שנכון, במובן כלשהו." היא הרימה את מבטה ועיניה נפגשו בעיניו
של הארי. "אני חושבת שאתה צריך לחזור בשעון האור, כשתמצא
אותו," אמרה בהחלטיות. "אני יודעת שזאת אמורה להיות ההחלטה
שלך, אבל אני מרגישה כאילו משהו חסר, כאילו משהו פה לא תקין."
הארי העביר את מבטו אל הקברים השכנים של ג'יני ורון. "אבל קודם
אני אמור למצוא את השעון, ובשביל זה אני צריך להשלים עם המוות
שלהם. איך אני אמור לעשות את זה? אני לא חושב שזה אפשרי
בכלל."
"אולי אתה לא צריך להשלים עם המוות שלהם," אמרה הרמיוני
בחוכמה. "אולי אתה צריך להשלים עם החיים שלהם."
"עם החיים שלהם?" תמה הארי. "למה את מתכוונת?"
הרמיוני התקרבה אל הארי, מבטה נודד אל המצבות הישנות. שיערה
המקורזל התבדר ברוח. "למה התאהבת בג'יני?"
השאלה תפסה את הארי בלתי מוכן, והוא הביט בה בהפתעה. "למה
התאהבתי בג'יני?"
"כן," אמרה הרמיוני.
"כי היא... היא הייתה יפהפייה, חכמה, מקסימה, מצחיקה, רגישה,
עדינה... אני מקווה שיש לך את כל היום, כי זה ייקח הרבה זמן."
הארי חייך, אך לבו פעם בחוזקה. עדיין כאב לו להיזכר בה.
"ולמה נפרדת ממנה?" המשיכה הרמיוני בשאלותיה.
"בגלל שהיא הייתה יותר מדי רכושנית כלפי," הארי כמעט דקלם
בעל-פה. "למה השאלות האלה?"
"למה נפרדתם?" שאלה שוב הרמיוני.
"אמרתי לך כבר, כי הייתה-"
"יותר מדי רכושנית, שמעתי," אמרה הרמיוני בישירות. "אבל למה
באמת נפרדת ממנה? לא יתכן שהסיבה הייתה שהיא קינאה בך. לפי
התיאור שלך, היא נשמעת כמו הנערה המושלמת."
"היא באמת הנערה המושלמת," הארי נאנח. "אבל... אני לא יודע.
משהו פשוט לא הסתדר בינינו, ואני לא מצליח לשים את האצבע שלי
בדיוק על זה."
"זאת בדיוק הנקודה!" קראה הרמיוני בתרועת ניצחון ומחאה את כפיה
זו בזו. "אתה לא יודע למה נפרדתם! מה שאומר שהייתה לך סיבה
אחרת להיפרד ממנה! סיבה לא ממש טובה, כנראה, אם אתה עדיין
מאוהב בה. תגיד, קרה משהו מיוחד לפני שנפרדתם? משהו יוצא
דופן?"
הארי חזר להביט בקברה של ג'יני. "לא נראה לי. אלא אם.... אני
יודע!" הוא קרא. "שלחו לה מכתבים עם איומים! אמרו לה שהיא
תמות! אבל מה הקשר בין זה לבין הפרידה שלנו?"
הרמיוני חייכה. "קשר ישיר."
הארי הבין פתאום. הוא נפל על ברכיו מול הקבר של ג'יני. "פחדתי
לאבד אותה," מלמל הארי. "פחדתי לאבד שוב אדום קרוב לי. ולא סתם
אדם קרוב, אלא הנערה שאני אוהב." הוא הרים את עיניו אל
הרמיוני. "הרחקתי אותה מעלי כדי לא להיפגע," אמר בעצב. "הייתי
טיפש..."
"לא טיפש," אמרה הרמיוני, "אבל מאוהב. כנראה שבאמת אהבת אותה
אם היית מוכן להיפרד ממנה רק מהפחד שתאבד אותה. אני חושבת שאתה
יודע מה נשאר לך לעשות."
הארי קם על רגליו, וחיבק את הרמיוני בהכרת תודה. "הרמיוני, אני
חייב לך. את פשוט גאון!"
הרמיוני חייכה. "בשביל זה אני פה."
הם התעתקו בחזרה לביתו של הארי.
לילי וג'יימס ישבו במטבח ושוחחו, כשהארי פרץ לשם כרוח סערה.
"אני רוצה לדבר אתכם," אמר.
הם הביטו בו בהפתעה. "שב, הארי," אמרה לילי. "אתה רוצה
משהו-?"
"לא, אני חייב להוריד את זה מעל הלב שלי," אמר הארי והתיישב
מולם. הם הביטו בו בתשומת לב. "נהרגתם כשהייתי בן שנה," אמר
הארי, "ולא הספקתי להכיר אתכם בכלל. תמיד חשבתי שבגלל זה אולי
קל לי יותר להתמודד עם המוות שלכם, אבל כנראה שלהפך. התגעגעתי
אליכם," אמר בקול רועד, "התגעגעתי אליכם כל כך שזה כאב, אבל לא
הבנתי את זה. כלומר, ידעתי שאני רוצה הורים, אבל השלמתי עם
העובדה שאני יתום. זאת הייתה טעות. אף פעם לא התאבלתי עליכם.
אף פעם לא בכיתי על אובדנכם, או צרחתי אל השמיים שתחזרו. פשוט
קיבלתי את העובדה, וניסיתי לחיות חיים רגילים. אז זאת ההזדמנות
שלי, עכשיו אני יכול סוף סוף להיפרד מכם בלב שלם, ורק אז באמת
לעבור הלאה," הארי סיים את נאומו ונשם עמוק.
עיניה של לילי דמעו, וג'יימס רק הביט בו בכאב גדול. "אז אתה
עוזב?" שאלה לילי ברעד.
"יהיה לכם את הארי שלכם," אמר הארי בעצב. "אבל אני אחזור למקום
שאליו אני שייך, למקום בו אין לי הורים. אז... אני מניח שזאת
פרידה."
ג'יימס קם על רגליו ואימץ את הארי אליו בחיבוק אוהב, בעוד לילי
ממררת בבכי במקומה. "הארי, תדע תמיד שאימא שלך ואני אוהבים
אותך. תמיד אהבנו אותך, ותמיד נאהב אותך, גם כשלא נהיה לידך.
וגם אז, אנחנו תמיד נהיה אתך, בלבך, ואתה לעולם לא תהיה לבד."
דמעותיו של הארי זלגו על לחייו, והוא הנהן.
ג'יימס עזב אותו, וכעת היה תורה של לילי לחבק אותו. "אני אוהבת
אותך," אמרה בבכי. "תהיה חזק, הארי. תהיה חזק."
הארי בכה יחד איתה. "גם אני אוהב אותך. אני אהיה בסדר, אל
תדאגי לי."
לפתע נשמע קול פיצוץ, ועשן חדר אל המטבח מכיוון הסלון. הם
נפרדו ורצו אל הסלון בבהלה.
שעון זהב גדול עמד במרכז הסלון. הארי רץ אליו בהפתעה ונעמד
מולו. "הצלחתי!" קרא בשמחה. "הצלח-" הוא הסתובב וראה את
חיוכיהם העצובים של הוריו. הוא שב אליהם וחיבק אותם פעם
אחרונה. "אני אוהב אתכם."
לילי פרצה שוב בבכי, וג'יימס חיבק אותה בעידוד.
הארי חזר אל השעון, ופתק קטן נפל עליו. הארי הרים אותו.

הארי,
טיפלתי קצת בשעון בשבילך. הוא יחזיר אותך ישירות להווה הקודם,
לנקודת הזמן שממנה יצאת. אתה צריך רק להחזיק בשני המחוגים.
בהצלחה.
דמבלדור.

הארי חייך. הוא העיף מבט אחרון בהוריו, ואז תפס בשתי ידיו
במחוגי השעון הגדולים. אור פרץ מתוך השעון והציף את כל החדר.
קור עז חדר לעצמותיו, והוא הסתובב סביב עצמו במהירות...



פרק 5- תהפוכות

הארי נפל על הרצפה בחוזקה. הוא הרים את ראשו באיטיות והרים
עצמו מהרצפה באמצעות ידיו. גופו רעד, והוא שפשף את ידיו הקרות
זו בזו. החדר שבו עמד נראה לו מוכר, אבל הוא לא היה בטוח
מאיפה. הוא יצא אל המסדרון מחוץ לחדר והביט סביבו. הקירות היו
רק שלדי קירות, והרצפה הייתה מלאה בחול. הוא עמד באגף החדש של
הוגוורטס.
הוא הציץ שוב אל החדר ממנו יצא, אבל שעון האור כבר לא עמד שם.
הארי החל לרוץ במסדרון, ולא הפסיק עד שהגיע למדרגות. הוא דילג
במורד המדרגות, והמשיך לרוץ במסדרונות הוגוורטס.
בדרך הוא הציץ בשעון היד שלו, אבל השעה לא הייתה שש, כמו בזמן
שחזר לעבר. השעה הייתה כבר רבע לתשע.
תלמידים שעברו לידו הביטו בו בהשתאות, אבל לו לא היה אכפת. הוא
רץ.
הוא רץ עד שהגיע לכיתת השינוי צורה. כעשרה תלמידים עמדו מחוץ
לכיתה, ממתינים, ועוד כמה עשרות חיכו ליד כיתות סמוכות. ג'יני
עמדה שם, מחבקת בידיה כמה ספרים וגיליונות קלף, שוחחה עם שתי
תלמידות מכיתתה, והנהנה בראשה בהסכמה.
הארי נעצר והביט בה בכמיהה. ג'יני העבירה יד על שיערה האדום
וחייכה. אחת התלמידות אמרה לה משהו. ג'יני הפנתה את ראשה הצידה
וראתה את הארי. חיוכה נעלם, והיא חזרה לדבר עם חברותיה.
הארי התקרב אליה בצעדים מהירים ונעמד מולה. ג'יני הסתובבה
אליו. "היי, הארי," אמרה בסתמיות.
לבו של הארי הלם בקרבו בחוזקה. "אנחנו צריכים לדבר," אמר.
"מה שיש לך להגיד אתה יכול להגיד פה," אמרה ג'יני. "השיעור תכף
מתחיל."
"בסדר, זאת החלטה שלך," אמר הארי. הוא נפל על ברכיו וחיבק את
רגליה. ג'יני המופתעת הביטה בו. "הארי, מה אתה עושה?" לחשה.
"מדבר," לחש הארי, ואז אמר בקול, "אני מצטער! הייתי טיפש! סלחי
לי..."
"הארי, קום, כולם מסתכלים עלינו," אמרה ג'יני במבוכה. זה אכן
היה נכון. כל התלמידים שעמדו שם חייכו בשעשוע, מלבד כמה בנות
שעיוו את פניהן בייאוש.
"לא! את לא יודעת כמה התגעגעתי אליך," אמר הארי בקול רועד.
"אני לא עוזב אותך יותר אפילו לשנייה אחת!"
"הארי, בוא נכנס לכיתה ריקה," אמרה ג'יני בשקט. היא הביטה
סביבה במבוכה, משכה בידו והקימה אותו מהרצפה, והובילה אותו
לאחת הכיתות הריקות. היא סגרה אחריה את הדלת ונשענה עליה.
"אוקיי, מה הסיפור שלך?" שאלה.
הארי לא שלט בעצמו. הוא התקרב אליה וחיבק אותה באהבה. ג'יני,
ששוב הייתה מופתעת, נענתה לחיבוקו. הם עמדו מחובקים במשך מספר
דקות, עד שג'יני דחפה אותו מעליה בעדינות.
"הארי, מה קרה לך פתאום? חודש שלם לא החלפת לא החלפת איתי
מילה," אמרה בחשדנות.
הארי לא הסיר את מבטו ממנה. "זה סיפור ארוך," אמר.
"יש לי זמן," אמרה ג'יני והתיישבה על שולחן. היא הניחה את
הספרים לידה. "אתה מורה, אתה יכול לרשום לי אחר כך אישור."
הארי התיישב לידה ונטל את ידה בידו. "זוכרת את שעון האור?"
"כן, מה איתו?" שאלה ג'יני, ואז היא פתאום הבינה. "הארי, חזרת
לעבר?" שאלה באיטיות.
הארי הנהן. "חזרתי עשרים שנה אחורה. מנעתי את המוות של ההורים
שלי."
"הארי!" קראה ג'יני. "אתה רציני? רגע, אז ההורים שלך חיים?"
הארי הפעם הניד בראשו. "הם... היו חיים. ואת היית מתה." הארי
סיפר לה את כל שעבר עליו בימים האחרונים, וג'יני הביטה בו
בתדהמה. "הארי, זה... אתה פגשת את ההורים שלך?" אמרה בשקט.
"וכל המשפחה שלי נרצחה? ואו... רגע, אז החזרת את המצב למה שהיה
קודם רק בגלל רון ובגללי?"
"גם," אמר הארי. "אבל גם בגלל שהמצב בכלל לא היה טבעי."
"אבל ההורים שלך!" קראה ג'יני. "אני יודעת כמה רצית אותם
בחזרה!"
הארי חייך. "זה נכון, אבל אותם לא הכרתי. אותך הכרתי, ואהבתי,
ואני עדיין אוהב." הוא הביט אל תוך עיניה. "קיבלתי הזדמנות
להיפרד מההורים שלי. אני לא רוצה להיפרד ממך."
מבטו המיס את לבה של ג'יני. "אתה עדיין אוהב אותי?" שאלה כמעט
בלחש.
"ברור!" אף פעם לא הפסקתי לאהוב אותך אפילו לא לרגע." הארי אחז
בשתי ידיה.
"גם אני לא הפסקתי לאהוב אותך," אמרה ג'יני בהתרגשות.
"באמת?" אמר הארי בחיוך. "חשבתי שכבר התגברת עלי."
"מה פתאום! שכחת שאני זאת שהייתי מאוהבת בך במשך שש שנים באופן
חד צדדי? גם עוד עשרים שנה לא הייתי מתגברת עליך," שפתיה של
ג'יני רטטו.
"אבל פלירטטת עם כל הבנים האלה," הזכיר לה הארי.
"ניסיתי לגרום לך לקנא," אמרה ג'יני, "ואני רואה שהצלחתי," היא
חייכה.
הארי נגע באצבעו ברכות בשפתיה, ואז קירב את ראשו אל ראשה, והם
שקעו בנשיקה ארוכה. לכמה רגעים מתוקים הארי שכח את כל צרותיו.
הוא שכח את הפרידה הכואבת מהוריו, ואת סכנת המוות שעדיין מרחפת
מעל ראשה של ג'יני. הוא שכח את עצמו.
לבסוף הם הרחיקו את ראשיהם, וחייכו אחד אל השני.
"בואי לא נריב יותר על שטויות," ביקש הארי.
ג'יני הנהנה. "הוא לא ניפרד יותר, לעולם."
הם התנשקו שוב פעם אחרונה, ואז הארי לקח אחד מגיליונות הקלף
שלה ועט-נוצה. "אני מקווה שפרופסור מק'גונגל לא תכעס," אמר
ורשם לה אישור. "עשיתי כבר מספיק צרות."
ג'יני נטלה את האישור מידיו וחייכה. "איזה כיף שיש לי
פרוטקציה," היא שלחה לו נשיקה באוויר ויצאה מהכיתה.
הארי נשם לרווחה. עכשיו הוא יכול להיות רגוע. הוא וג'יני שוב
ביחד.
נותרה לו עוד חצי שעה עד תחילת השיעור שלו עם תלמידי השנה
הרביעית מרייבנקלו, והוא יצא מהכיתה וירד אל המרתפים, לכיוון
כיתת השיקויים.
הוא פתח את דלת הכיתה והציץ פנימה. התלמידים היו שקועים בקדרות
שמולם, וסיריוס עבר ביניהם ובדק שהעבודה מתנהלת כמו שצריך. הוא
הבחין פתאום בהארי שעומד ליד הדלת ונופף לו לשלום. "תמשיכו,
אני כבר חוזר," אמר לכיתה ויצא החוצה.
"היי, הארי. איפה היית בארוחת הבוקר?" שאל סיריוס.
"שמעת על שעון האור?" שאל הארי. כשסיריוס השיב בשלילה, הארי
התחיל לספר שוב את כל קורותיו. כל הדיבורים האלה עייפו אותו,
אבל לא הייתה לו ממש ברירה אחרת.
"אז ראית את ג'יימס ולילי?" אמר סיריוס בשקט.
הארי הנהן. "הם כאלה נהדרים. הם היו בדיוק כמו שדמיינתי אותם,"
אמר בחולמניות.
"הם היו אנשים נפלאים," הסכים איתו סיריוס, "וחבל שלא יצא לי
להכיר אותם בתור אנשים בוגרים. אני שמח לשמוע שהם היו הורים
טובים," חייך בעידוד.
"כן, גם אותי זה שימח," הארי חייך בחזרה.
"ומה עם דמבלדור? הוא לא כעס?" שאל סיריוס.
"לא, אבל עוד לא פגשתי אותו בהווה הנוכחי. אני מאוד מקווה שהוא
לא יכעס. טוב, אני רוצה לחזור לחדר שלי קצת לפני השיעור
ולהתאושש קצת," אמר הארי, ופנה ללכת לשם.
סיריוס עצר אותו. "חכה, הארי. איך אתה מרגיש?"
הארי הסתובב אליו. "עכשיו שג'יני סלחה לי, הרבה יותר טוב."
"אבל בקשר להורים שלך, איך אתה מרגיש? אני מתאר לעצמי שהיה קשה
להיפרד מהם..."
"זה היה קשה, אבל אני מרגיש עכשיו יותר טוב מבעבר," אמר הארי
בכנות. "אני מרגיש שהשלמתי סוף סוף עם המוות שלהם. אני
מרגיש... שלם."
סיריוס חייך. "זה נהדר, הארי. אני חייב לחזור עכשיו לשיעור,
אבל נתראה אחר-כך, טוב?"
הארי נפרד ממנו לשלום והלך לכיוון חדרו. הוא הרגיש מוזר. הוא
היה אמור להיות עצוב אחרי שראה את הוריו ונאלץ לעזוב אותם, אבל
הוא לא. הוא הרגיש מעולה. הוא פתאום הבין למה דמבלדור כיוון
אותו להשתמש בשעון האור. הוא כנראה רצה שהארי ישלים עם העבר
שלו, כדי שיוכל להמשיך אל העתיד שלו. ג'יני הייתה העתיד שלו,
והעתיד שלו לא נראה מעולם יותר ורוד. או אדום, ליתר דיוק.
חצי השעה עברה במהירות, והארי הלך אל כיתת ההמכ"א. הוא לא
הרגיש כלל עייפות. הוא הרגיש נמרץ וערני, ושמח להתחיל יום
עבודה חדש.
היום עבר עליו בקלות יחסית. הוא הרגיש מאושש ונינוח כמו שלא
הרגיש זמן רב. והוא ידע את הסיבה לכך. מיד אחרי ארוחת הערב הוא
חזר לחדרו, אפילו לא חיכה לג'יני, והוציא מתחת למיטתו את אלבום
התמונות שהאגריד העניק לו בסוף השנה הראשונה. הוא עבר בין
התמונות, מחייך לעצמו. הוריו נופפו לו מתוך התמונות, ובפעם
הראשונה זה לא גרם לו לעצב עמוק. זה גרם לו לאושר, הוא הרגיש
כאילו הם שם לידו. בפעם הראשונה הוא באמת הבין מה הוא הפסיד
כשהוריו מתו, אבל היו לו הכלים להתמודד עם זה.
הוא נרדם עם האלבום בזרועותיו על הספה בסלון.

הוא התעורר עם קרן האור הראשונה, ומיד התארגן והלך לכיוון מגדל
גריפינדור. הוא חיכה ליד תמונת האישה השמנה עד שנפתחה.
קולין קריווי יצא דרכה. הוא חייך כשראה את הארי. "בוקר טוב,
הארי."
"בוקר טוב. ראית את ג'יני?" שאל הארי בקוצר-רוח.
"אני חושב שהיא עוד לא יצאה. אתה בא לאימון היום?"
"בוודאי. מתרגש לקראת המשחק הגדול?" שאל הארי.
קולין הנהן. "מאוד. אני מקווה שאני אזכור שם למעלה את כל העצות
שנתת לי."
הארי טפח על כתפו בעידוד. "אני בטוח שתהיה מצוין."
קולין הסמיק. "כן... תודה... אני צריך ללכת." הוא ברח משם.
תמונת האישה השמנה שוב נפתחה, וג'יני יצאה משם, מצחקקת. "הארי,
מה אמרת לו?"
הארי נשק לה על שפתיה וכרך את זרועו סביב כתפיה. "לא אמרתי
כלום, רק אמרתי לו שהוא בטח יהיה מצוין במשחק."
"באמת, הארי," ג'יני הנידה בראשה, "אתה לא יודע שאסור לך לגרום
לילד לטפח ציפיות? הוא עוד עלול לחשוד שאתה מרגיש משהו
כלפיו."
הארי נאנח. "יש לך מזל שהתגעגעתי אליך כל כך, אחרת בטח הייתי
הופך אותך לקרפדה."
ג'יני צחקה. "לא היית מעז?"
הארי הביט בעיניה. "באמת? נסי אותי," הוא חייך בזדוניות.
ג'יני נטלה את ידו ומשכה אותו. "קדימה, אני רעבה. ננסה את
רעיון הקרפדה בהזדמנות אחרת..."
הם הלכו בכיוון האולם הגדול. "דיברת כבר עם דמבלדור?" שאלה
ג'יני בדרך.
"לא, די התחמקתי ממנו אתמול בארוחות. אני קצת מפחד ממה שיש לו
לומר."
"מפחד? אבל לא אמרת שהוא אמר בהווה האחר שזאת לא אשמתך? אני
בטוחה שגם פה הוא חושב אותו דבר."
"יכול להיות, אבל אני לא רוצה לקחת את הסיכון. אני יודע שבשלב
כלשהו אני אצטרך לעמוד מולו, אבל אני לא אוכל להביט לו בעיניים
בידיעה שהפרתי את אמונו. הוא חכם, חכם מאוד, הוא יחוש ברגשות
האשם שלי," הסביר הארי. הם הגיעו לאולם הגדול.
"תדבר איתו," ביקשה ג'יני. "אני בטוחה שתגלה שהשד לא היה כזה
נורא."
היא הלכה אל שולחן גריפינדור והארי התיישב מאחורי שולחן הצוות.
דמבלדור עמד ליד השולחן ודיבר עם האגריד. הארי הסיט את מבטו.
הוא עדיין לא יכל לעמוד מולו. במיוחד לא איך שראה אותו שם,
במערה, מסתתר מפני זעם ההורים.
עשרות ינשופים התעופפו אל תוך האולם הגדול, והשליכו חבילות
ומעטפות על השולחנות. התלמידים הרימו את ראשיהם וניסו לתפוס את
החבילות. ינשוף גדול עבר מעל ראשה של ג'יני והפיל לחיקה מעטפה
שחורה.
הארי זיהה את המעטפה.
הוא קם מכיסאו והחל ללכת בצעדים מהירים לכיוונה של ג'יני,
שפתחה את המעטפה בסקרנות. היא שלפה ממנה דף לבן, ופניה נפלו.
היא הבחינה בהארי שהתקרב אליה והושיטה לו את המכתב בפנים
מפוחדות. הארי לקח את המכתב מידיה. היו בו רק ארבע מילים
שחורות וגדולות

עוד חודש יגיע סופך

הארי הביט בג'יני בזעזוע. "ג'יני-"
ג'יני קמה מהשולחן ויצאה בריצה מהאולם הגדול. הארי רץ אחריה
ואחז בכתפה. "ג'יני, עצרי, בבקשה."
ג'יני נעצרה והסתובבה אליו. עיניה היו דומעות. "חשבתי שזה
נגמר. כבר יותר מחודש לא היה שום מכתב, נכון? ועכשיו שולחים את
המכתב ישירות אלי? עוד חודש, הארי..." קולה רעד בעצבנות.
הארי חיבק אותה. "הבטחתי לך שאני אגן עליך, ואני לא מפר
הבטחות. אני בטוח שבמשרד הקסמים כבר קרובים לגלות את מקור
המכתבים האלה, ואז נתפוס אותו לפני שהוא יספיק לגעת בשערה
משערות ראשך."
ג'יני שקעה בתוך חיבוקו החם. "אני יודעת שאני בטוחה כשאתה פה,
אבל עכשיו זה נראה יותר מציאותי וקרוב. עוד חודש..."
"עברנו כבר דברים יותר גרועים. לפחות עכשיו אנחנו יודעים מתי
להיזהר, ובינתיים את יכולה להעביר חודש שקט ושלו. בסדר?"
ג'יני הנהנה ומחתה את דמעותיה. "בסדר."

אחרי השיעורים שהארי העביר באותו יום, הוא ירד אל מגרש
הקווידיץ' כדי לצפות באימון. משחק היה אמור להתקיים ביום למחרת
בין גריפינדור לסלית'רין, והוא קיווה שקולין אכן זוכר כל מה
שלמד ממנו.
לשמחתו המרובה, הוא גילה שאין לו ממה לדאוג. קולין הפליא
בתעופתו, ואף תפס את הסניץ' המוזהב ברוב הפעמים. סטיבנסון,
קפטן הקבוצה של גריפינדור, נראה קורן באושר, ואחרי האימון הוא
ניגש אל הארי ולחץ את ידו בהתרגשות. "תודה! אתה לא יודע כמה
עזרת לנו! אנחנו בטוח ננצח במשחק מחר, עם מחפש כזה! אני חייב
לך..."
הארי חייך. "אתה לא חייב לי כלום. זה היה התענוג שלי. אני באמת
מקווה שתנצחו מחר."
סטיבנסון הודה לו ורץ בהתלהבות לכיוון הטירה.
הארי ניגש לברך את קולין. "זה היה אימון מצוין," אמר לו. "אתה
היית מצוין."
לחייו של קולין האדימו. "תודה, הארי, אבל הכל בזכותך."
"לא," חייך הארי, "אתה מוכשר, אין מה לעשות."
הסומק בלחייו של קולין גבר מרגע לרגע. "תראה, מישהו מוכשר אימן
אותי..."
המחמאות ההדדיות החלו להימאס במקצת על הארי, והוא הבחין שרק
שניהם נותרו במגרש. כולם כבר שבו לטירה. "כן, טוב, אז נתראה
בארוחת הערב," אמר במהירות ופנה משם.
"חכה!" קרא קולין בעצבנות.
הארי הסתובב אליו. "מה?"
"אה..." גמגם קולין. "רק רציתי שוב להודות לך."
"תודה לי אחרי שתנצחו מחר-" החל הארי לומר, אך קולין לא הניח
לו להמשיך. הוא שלח יד אל מאחורי עורפו של הארי, והדביק לו
נשיקה על פיו.
הארי ההמום מיהר להרחיק אותו מעליו. "קולין!" צווח. "מה לעזאזל
אתה חושב שאתה עושה?"
הסומק בלחייו של קולין נעלם. כעת הוא היה חיוור כקיר. "אה...
אני מצטער."
כעת זה היה תורו של הארי להסמיק. "למה?" הוא צעק בהלם.
"למה מה?" קולין לא הבין.
"למה... אתה יודע! למה עשית את זה?"
קולין השפיל את עיניו בצער. "אני באמת מצטער, הארי, פשוט
חשבתי..."
"אני לא מאמין," מלמל הארי, "ג'יני צדקה."
"ג'יני, ג'יני, ג'יני, רק עליה אתה יכול לדבר? אפשר לחשוב שאין
אף אחד מלבדה בעולם," אמר קולין בעלבון.
הארי לא האמין למשמע אוזניו. "תגיד לי, השתגעת? בהתחלה אתה...
מנשק אותי," הוא בקושי הצליח לבטא את המילים הללו, "ואחרי זה
אתה עוד מעז לבקר אותי?"
קולין כבר לא עמד בזה. הוא התחיל לרוץ לכיוון הטירה.
הארי נאנח ברוגז. "למה הוא היה צריך לעשות את זה?" אמר בלבו.
"ג'יני צדקה לאורך כל הדרך. לא הייתי צריך להיות כזה נחמד
אליו." הוא מחה את פיו בגועל. "עכשיו אין שום ספק שאני
סטרייט."
הארי התלבט לאורך כל ארוחת הערב אם לספר לג'יני על מה שקרה.
הוא החליט שלא. האגו שלו כבר ככה היה פגוע, והוא לא רצה לשמוע
את צחוקה ההיסטרי של ג'יני כשיספר לה מה קרה.
קולין לא נכח בארוחת הערב. הארי הפסיק בהדרגה לרחם על עצמו,
והתחיל לרחם על קולין.
"לא הייתי צריך לצעוק עליו ככה," חשב הארי. "זאת לא הייתה
אשמתו. אולי הוא באמת קיבל רמזים מוטעים ממני בלי כוונה? הייתי
צריך להיות יותר זהיר איתו."
"למה אתה כל כך מהורהר?" שאל סיריוס. "בקשר לאתמול?"
"לא," אמר הארי. "זה... משהו אחר. לא משהו חשוב."
"אתה בטוח? אתה יכול לספר לי אם אתה רוצה, אתה יודע את זה."
אבל הארי לא הרגיש בנוח לספר על זה לסנדק שלו. "אני יודע, אבל
זה באמת לא משהו חשוב."
בסוף ארוחת הערב הארי התכוון לפגוש את ג'יני, אבל דמבלדור ניגש
אליו לפני שהספיק לקום מכיסאו. "אנחנו יכולים לדבר, הארי?"
הארי קם מהכיסא. "בוודאי, פרופסור. עכשיו?"
"פגוש אותי במשרד שלי בעוד עשר דקות," אמר דמבלדור בסבר פנים
חמור.
הארי הנהן. הוא הלך לאורך האולם, ונעמד מול ג'יני שחיכתה לו
ליד היציאה. "דמבלדור ביקש לדבר איתי בעוד עשר דקות," אמר לה,
ובקולו נשמע חשש. "ידעתי שאני לא אוכל להתחמק ממנו לנצח."
"הארי, אני בטוחה שהוא לא כועס," ג'יני הרגיעה אותו. "עד היום
הוא לא אכזב אותך, למה שהוא יתחיל עכשיו?"
"כי אני אכזבתי אותו," אמר הארי בכאב. "ובגדול. אמנם בסוף הכל
הסתדר לטובה, אבל בכל זאת... אני מורה, אני לא אמור להפר את
דברי המנהל."
ג'יני ליטפה את שיערו. "אני בטוחה שהכל יהיה בסדר."
"חכי לי בחדר," ביקש הארי. "את יודעת את הסיסמא."
ג'יני איחלה לו בהצלחה ופנתה לדרכה. הארי נשם עמוק ופנה לכיוון
משרדו של דמבלדור. בדרך הוא ניסה לחשוב מה יגיד לו. ברגע שהגיע
לפסל הוא זז הצידה, והארי טיפס במדרגות הלולייניות. הוא נקש על
הדלת.
"היכנס," שמע את קולו של דמבלדור. הארי פתח את הדלת ונכנס
פנימה. להפתעתו ולשמחתו, דמבלדור, שישב מאחורי השולחן, חייך
אליו. "שלום, הארי, מזמן לא דיברנו." הוא סימן לו לשבת.
הארי התיישב על כיסא לפני השולחן. "כן, רצית לדבר איתי על משהו
מסוים?"
דמבלדור נשען אחורה על כיסאו ושילב את אצבעותיו. "אני חושב
שאתה יודע על מה."
"דבר ראשון," מיהר הארי להגיד, "אני רוצה שתדע שאני באמת
מצטער. אני לא יודע מה חשבתי כשהמריתי את פיך והלכתי אל
השעון-"
"אני לא כועס," אמר דמבלדור בשלווה.
"לא?" אמר הארי בהפתעה.
"באמת, הארי, כמה זמן אנחנו מכירים? אתה באמת חושב שאני אכעס
עליך בגלל טעות אנושית וטבעית, שכל אחד אחר היה עושה? זאת
הייתה טעות, נכון, אבל בסוף הכל הסתדר על הצד הנכון."
הארי הנהן. "כן, הכל חזר לקדמותו."
דמבלדור השעין את מרפקיו על השולחן ונשען קדימה, נועץ מבט סקרן
בהארי. "ספר לי, בבקשה, איך היו ההורים שלך?"
הארי עצם את עיניו. "הם היו בדיוק כמו שדמיינתי אותם." הוא פקח
שוב את עיניו. "הם היו זוג הורים אוהב ותומך, בדיוק ההפך הגמור
מהדארסלים."
דמבלדור צחק. "כולם ההפך מהדארסלים, אני מקווה. ולמה החלטת
לחזור לשעון האור?"
"התייעצתי עם כולם," אמר הארי. "עם ההורים שלי, עם הרמיוני,
אבל אף אחד לא ידע מה להגיד לי. לבסוף הגעתי למסקנה שלא הייתי
צריך להתעסק עם העבר, אז חזרתי. אה, רציתי לשאול אותך, אתה
זוכר מה היה שם?"
"במעורפל," אמר דמבלדור. "יש לי כמה תמונות בראש."
"איך?" שאל הארי בתמיהה. "איך אתה זוכר? חשבתי שאני היחיד
שאמור לזכור את המסע בזמן."
"אני לא יודע," אמר דמבלדור בכנות, "אבל יש לי תיאוריה שזה חלק
מהקללה של אימה של סרינה, שאני אזכור הכל, גם מה שלא אמור
לקרות."
הארי שתק. הוא לא רצה להכאיב לדמבלדור עם זיכרון אשתו המנוחה.
אבל רוחו של דמבלדור נראתה מרוממת כתמיד. "אז, הארי, יש עוד
משהו שאתה רוצה לספר לי? למשל, איך אתה מרגיש אחרי שראית את
הוריך?"
הארי התלבט רגע, ואז החליט לשפוך את לבו. "אני מרגיש מצוין.
אני מרגיש שלם, אתה מבין? בכל חיי הייתה לי מטרה אחת. לא, בעצם
שתיים: לנקום את מות הוריי, ולראות אותם שוב. השגתי את שתי
המטרות, וכעת אני יכול לשוב לחיים נורמליים. טוב, עד כמה
שהחיים שלי יכולים להיות נורמליים."
דמבלדור חייך, ועיניו זרחו בעליצות. "אני שמח שהכל בסוף יצא
לטובה."
"אגב, איפה שעון האור?"
"במקום בטוח. אני מניח שאתה לא תנסה להשתמש בו שוב..."
"כמובן שלא. תודה, פרופסור דמבלדור," הארי לחץ את ידו.
"להתראות, הארי," אמר דמבלדור.
הארי קם מכיסאו ויצא מהמשרד. הוא הרגיש שהכל מסתדר נהדר
לאחרונה. זה לא היה הגיוני, לאור חייו המתוסבכים. ואז הוא נזכר
בג'יני ובמכתבים, והתחושה הטובה נמחקה מלבו.
הוא חזר לחדרו, ומצא את ג'יני יושבת על הספה, כשרגליה מקופלות
זו על זו. "נו, איך הלך?" שאלה בסקרנות.
הארי עטף אותה בזרועותיו והדביק נשיקה על מצחה. "צדקת. דמבלדור
בכלל לא כעס. אני נדהם בכל פעם מחדש איך הערכתי כלפיו גוברת
מרגע לרגע, למרות שכבר מזמן הגיעה למקסימום האפשרי."
ג'יני חייכה. "אני שמחה שהכל בסדר."
הם ישבו חבוקים זה בזרועות זו, והארי התחבט ארוכות בשאלה: האם
לספר לה על קולין?
הוא החליט, לאור ניסיון העבר העגום, לא להסתיר ממנה, ולספר למה
מה קרה. יתרה מזאת, הם רק עכשיו חזרו אחד לשנייה, והוא לא רצה
לקלקל את זה.
"את צדקת."
"צדקתי?" תמהה ג'יני. "בקשר למה?"
"קולין," אמר הארי. "הוא... הומו. והוא דלוק עליי."
ג'יני עזבה אותו ונרתעה אחורנית. "באמת?" אמרה בהפתעה. "סתם
התגריתי בך, לא חשבתי שזה רציני. אתה בטוח? איך אתה יודע את
זה?"
"אה," גמגם הארי במבוכה, "הוא נישק אותי."
"מה?" קראה ג'יני ופערה את עיניה העגולות בתדהמה. "אתה רציני?
הוא נישק אותך? מתי?"
הארי שמח שהיא לא צוחקת, כי האגו שלו כבר היה מספיק פגוע.
"אחרי האימון, הוא תפס אותי בהפתעה. כעסתי עליו, ואני חושב
שהוא ממש נפגע."
"אז בגלל זה הוא מסתגר בחדר שלו? חשבתי שהוא מתרגש בגלל המשחק
מחר." ג'יני חזרה וחיבקה את הארי. "אני מצטערת, חמוד שלי, אני
אדבר איתו."
הארי הביט עליה בהפתעה. "באמת? את תדברי איתו?"
"למה אתה מופתע כל כך?" חייכה ג'יני.
"כי אני כל הזמן שוכח כמה את נפלאה," אמר הארי ונישק אותה.
"כן," אמרה ג'יני, "ואני גם טובה במיטה." היא נטלה את ידו והם
נכנסו אל חדר השינה.

כמה ימים אחרי המשחק המוצלח שנסתיים בניצחון גריפינדור אחרי
שקולין תפס את הסניץ', הארי ישב בחדר המורים עם סיריוס ושתה
כוס קפה. מורים נכנסו ויצאו מהחדר, וסיריוס וידא שאף אחד לא
שומע את שיחתם. "מה עם המכתבים ששלחו לג'יני?" שאל את הארי
בשקט. "במשרד הקסמים עוד לא גילו ממי הם?"
הארי הניד בראשו. "לא, ויש לי הרגשה שהם לא יגלו. אני חייב
לעשות משהו לפני שיהיה מאוחר מדי, לפני ששולח המכתבים יפעל."
"יש לך כיוון בקשר למי זה יכול להיות?"
"לא ממש. אני יכול לחשוב על הרבה תלמידים בהוגוורטס שהיו רוצים
להיפטר מג'יני. כלומר, רוצות. בעצם יש עוד אחד..." הארי הרהר
בכובד ראש.
"למי אתה מתכוון?" שאל סיריוס, וחייך בנימוס אל פרופסור ספראוט
שנכנסה לחדר.
"רידל," אמר הארי ועיקם את פניו בתיעוב.
"רידל? דראקו רידל?" התפלא סיריוס. "אבל הוא באזקבאן!"
"אני יודע, אבל יש לו עדיין תומכים ברחבי העולם שלא נתפסו. אני
בטוח שדבר לא יעצור בעדו מלהמשיך לחלק להם הוראות," אמר הארי.
"אז מה אתה מתכוון לעשות? לבקר באזקבאן?" שאל סיריוס בזעזוע,
והצטמרר מעצם המחשבה.
"בדיוק," הארי הנהן בראשו.
"הארי, אל תעשה את זה. אזקבאן הוא מקום מחריד, ואתה הרי לא ממש
מסתדר עם סוהרסנים," הזכיר לו סיריוס בדאגה.
הארי נזכר בקור המצמרר ובצעקות המזעזעות שפוקדים אותו בכל
פגישותיו עם סוהרסנים. אך הוא לא ייתן לעובדה פעוטה כזאת לעצור
אותו. הוא לא נבחר סתם לגריפינדור.
"אני אהיה בסדר," אמר באומץ. "במקרה הכי גרוע אני אשתמש
בפטרונוס שלי."
סיריוס הניח יד תומכת על כתפו. "בסדר, הארי, אבל אתה חייב
להבטיח לי שתיזהר."
הארי הבטיח, אבל בלבו נותר חשש. לא התחשק לו לאבד את הכרתו
באזקבאן, ואולי להישאר שם כלוא לנצח.
"אני אלך ביום שבת," אמר לפני שישנה את דעתו.
"אני מקווה שאתה מבין למה אני לא אצטרף אליך..." אמר סיריוס.
הארי חייך. "לא חשבתי אחרת. אל תדאג לי, אני אסתדר." באותו רגע
הוא גמל בלבו החלטה להתאמן בימים הקרובים על הפטרונוס שלו.
אחרי השעתיים שהיו לו עם תלמידי השנה השביעית מסלית'רין, הארי
יצא מהכיתה ונכנס לכיתה לסמוכה, בהמשך המסדרון. זאת הייתה
הכיתה שבה לימד על הבוגארט.
הוא כיוון את שרביטו על הארון שעמד באמצע החדר ביד רועדת,
והניף אותו באוויר. הדלת נפתחה בתנופה, והארי הביט בארון
בציפייה לראות סוהרסן יוצא ממנו. אך אף בוגארט בדמות סוהרסן לא
יצא. במקום זאת, ארבעה לוחות לבנים נשלפו ממנו ונשמטו על הרצפה
ברעש. הארי התקדם לעברם בהשתאות, והבין שאלו מצבות, ארבע
מצבות. הוא קרא את השמות שהיו חרוטים עליהם: "ג'יני וויזלי",
"רון וויזלי", "הרמיוני גריינג'ר", "סיריוס בלק".
הארי לא איבד את עשתונותיו וצעק בקול הכוח, "רידיקולוס!"
המצבות הסתדרו בשורה, מגבעות שחורות הופיעו עליהן, והן החלו
לקפץ מצד לצד בעוד קולות שירה זייפנים יוצאים מהן. הארי הכריח
עצמו לצחוק בקול, והמצבות נעלמו.הארי צנח על כיסאו, המום.
סוהרסנים הם כבר לא האיום הגדול ביותר שלו. הפחד הכי גדול שלו
הוא לאבד אחד מהאנשים שהוא אוהב באמת, האנשים שקרובים אליו
ביותר.
הארי יצא מהכיתה והתחיל ללכת במורד המסדרון בעוד הוא מהרהר על
מה שקרה. הוא הבין שהתגבר כנראה על פחדו מסוהרסנים, או שפשוט
מצא פחד גדול יותר.

בשבת בבוקר התעורר הארי לצדה של ג'יני, ומצב רוחו צנח פלאים
כשנזכר לאן הוא עומד ללכת.  הוא הביט באהבה על ג'יני שעוד ישנה
בשלווה, נשק לה על שפתיה, והלך להתלבש.
הוא ידע היכן אזקבאן. סיריוס הסביר לו את המיקום במדויק, בעוד
הוא מבקש שוב ושוב שייזהר מאוד. הארי התעתק כשיצא מהוגוורטס,
והגיע אל טירה שחורה ענקית, שהתנשאה עד השמיים, ונראתה יותר
כמו איזו מערה גדולה וקודרת. בפתח המערה עמדו שני סוהרסנים,
לבושים כהרגלם בברדסים שחורים שכיסו את ראשיהם, לשמחתו של
הארי. הוא לא ממש רצה להיזכר במה שנמצא מתחת הברדס. הוא התחיל
להתקרב לעברם ברגליים רועדות, והרגיש איך הקור המוכר מתחיל
לחדור אליו. הוא ציפה לשמוע צרחות ולראות ערפל מקיף אותו, אך
במקום זאת פשוט הרגיש קור עז, וחש קצת מדוכא. הוא נעמד מול
הסוהרסנים בגב זקוף, והביט על הדלת מאחוריהם. "אני רוצה לבקר
את אחד האסירים," אמר להם בעוז, "את דראקו רידל."
הסוהרסנים החליפו ביניהם מבטים. כך לפחות זה נראה להארי, כי לא
היו להם עיניים. הם חזרו להביט בהארי. הארי הכריח את עצמו שלא
לקחת את הרגליים ולברוח משם. אחד הסוהרסנים הסתובב אחורה,
והקיש על הדלת ארבע פעמים. דממה השתררה, ואז הדלת נפתחה לרווחה
באיטיות, מלווה בחריקה צורמת. הארי שהניח שהדלת לא נפתחת לעתים
קרובות מדי.
שני הסוהרסנים זזו הצידה. "עכשיו אין דרך חזרה," חשב הארי
בלבו. הוא החל לפסוע קדימה, עובר בני שני הסוהרסנים, ונכנס
פנימה. הדלת נסגרה מאחוריו בטריקה, והארי הסתובב בבהלה. הוא
התנשם במהירות. "הכל בסדר," מלמל לעצמו. "אני רק הולך להחליף
כמה מילים עם רידל, ואז יוצא מפה."
הוא צעד קדימה באיטית, מביט סביבו, אך לא ראה כלום מפאת החושך
הנורא. הוא שלף את שרביטו ואמר, "לומוס." אור יצא ממנו והציף
את האולם בו היה. זה היה כנראה אולם הכניסה, כי לא נמצאו בו
אסירים, והקירות המתקלים היו מכוסים בתמונות של מרתפי עינויים
ובתי כלא מימי הביניים. צרחות מחרידות נשמעו מדי פעם, והארי
הבין שהן יוצאות מהתמונות. הוא נשם עמוק, והמשיך ללכת. סוהרסן
יצא לקראתו. הארי נעצר והביט בו מבלי להוציא מילה, וכך גם עשה
הסוהרסן. הסוהרסן סקר אותו מכף רגל ועד ראש, ואז הסתובב והחל
לרחף באיטיות לאורך האולם. הארי הלך מאחוריו, במרחק בטוח. בסוף
האולם הייתה דלת פשוטה למראה. הסוהרסן פתח אותה ונכנס פנימה,
והארי נכנס אחריו. הם הלכו שם לאורך מסדרונות ארוכים ומפותלים,
והארי כבר החל לחשוש. הוא לא ראה שם אף אסירים.
אך החשש נתגלה כמופרז. לאחר כמה דקות של הליכה הם הגיעו אל עוד
אולם גדול, שהיה כולו עשרות קומות של תאים קטנים, כל אחד בגודל
שנראה מספיק בקושי לאדם אחד.
הארי העביר את עיניו לאורך התאים המסורגים, ובתחילה לא הבין מה
הוא רואה שם. זה נראה לו כמו יצורים קטנים ועגולים שמשמיעים
קולות מוזרים. הוא המשיך להביט בהם, ולבסוף הבין שאלו בני אדם,
שיושבים מקופלים בתוך התאים ונאנקים בקולי קולות. חלקם פשוט
דממו.
האולם כולו נתמלא בצרחות של כאב ואנקות חלושות, והארי הניח את
ידיו על אוזניו בזעזוע. הוא מעולם לא ראה כל כך הרבה סבל, כל
כך הרבה כאב, כל כך הרבה רוע. לפתע הוא קלט- כאן סיריוס העביר
שנים עשר שנים מחייו. הארי לא הצליח להבין איך הוא שרד שם
ונשאר שפוי, זה נראה כדבר בלתי אפשרי. "הייתי משתגע פה בתוך
יומיים," חשב הארי. ואז הוא נזכר בהאגריד שבילה שם חודשיים,
וחזר מזועזע ועצוב. הוא לא קינא בו כלל.
הסוהרסן הסתובב אליו והצביע על שלט קטן שהיה תלוי לא רחוק מהם.
על השלט היה מצויר שרביט מוקף בעיגול, וקו אדום חוצה אותו. אם
האווירה שם לא הייתה כל כך מדכאת, הארי בוודאי היה מגחך. הוא
הניח את שרביטו על שולחן שעמד מתחת לשלט, וחזר להביט בסוהרסן.
הוא התחיל ללכת לאורך האולם, והארי אחריו. הסוהרסן נעצר במרכז
האולם על ריבוע משורטט על הרצפה באורך של לא יותר משלושה
מטרים, וחיכה עד שהארי הצטרף אליו. צמרמורת עברה בגבו של הארי
כשנאלץ לעמוד קרוב לסוהרסן, אבל לא הייתה לו ברירה. האדמה מתחת
לרגליו החלה לרעוד לפתע, והארי נאלץ לייצב את משקלו כדי להימנע
מליפול. הריבוע התנתק מהרצפה, והחל לרחף באוויר. הוא ריחף מעלה
ומעלה, ואז שט באוויר לכיוון אחד התאים. הארי הביט מטה, והתפלא
איך הריבוע הדק והשקוף למחצה מצליח להחזיק גם אותו וגם את
הסוהרסן. הוא אימץ את עיניו, והבין שהאיש היושב בתא מולם הוא
לא אחר מאשר דראקו רידל. לבסוף הריבוע נעצר. הסוהרסן המתין עד
שהארי ירד מהריבוע ונעמד על מטר של רצפה שהיה מחוץ לתא, ואז
הריבוע חזר לרחף לכיוון הנגדי.
הארי הביט קדימה. רידל, שנראה יותר קרוב לגוויה נושמת, הרים
אליו את ראשו. שיערו הבלונדיני הלבין מעט, והוא נראה בן יותר
משמונה-עשרה. שפתיו התעוותו במין חיוך מוזר. "פוטר," לחש בקושי
רב.
"שלום, רידל," אמר הארי בשלווה, למרות שהיה המום לנוכח מראהו
הזקן והעייף.
"מה אתה רוצה?" מלמל רידל.
"שתענה לי על כמה שאלות."
"ולמה אתה חושב שאני אשתף פעולה?" רידל נאלץ לגייס המון כוח
כדי לבטא כל מילה.
"כי אתה תענה," אמר הארי. "אתה נמצא פה מאחורי הסורגים, ואם
תסרב לשתף פעולה, אני יכול לבקש מהסוהרסנים לתת לך נשיקת לילה
טוב קטנה." הארי כמובן לא התכוון לעשות זאת, מפני שרק עצם
המחשבה זעזע אותו, אבל הוא לא הניח לרידל ליהנות מן הספק.
רידל נאנח בקול. מישהו צרח בייסורים כמה תאים מתחתם. "בסדר,"
מלמל.
"מספיק שתענה לי בכן ולא," אמר הארי. "האנשים שלך אחראים
למכתבי האיום שנשלחו לג'יני?"
"לא," אמר רידל.
"אתה מתכוון להרוג את ג'יני?"
"לא."
"אתה מתכוון להרוג אותי?"
"כן."
הארי הניד בראשו. "לא מצחיק, רידל. אתה לא במצב להתבדח ככה.
איך אתה חושב בדיוק שתהרוג אותי? דרך הסורגים המכושפים בקללת
חסימה?"
"לא," אמר רידל. "אתה תמות באיטיות ובייסורים, בדיוק כמוני."
הארי נאנח. "למה אתה עושה לשנינו חיים קשים? רק תענה על השאלות
שלי, ואני אעזוב אותך בשקט."
רידל משך בכתפיו מבלי להוציא מילה.
"יופי," אמר הארי בקוצר-רוח. הוא כבר רצה לברוח משם. "יש לך
מושג מי מנסה להרוג את ג'יני?"
"לא," אמר רידל בעייפות.
הארי הביט הצידה בעצב. הוא קיווה לגלות כבר מי מאיים על ג'יני
ולסיים את כל העסק. הוא ידע שרידל אומר את האמת, כי לא הייתה
לו שום סיבה לשקר במקום שכזה. הוא ידע שזה רק יסבך אותו.
"הארי!" הוא שמע לפתע קול מוכר. הוא העביר את מבטו לתא
שמימינו, וגילה שם את צ'ו צ'אנג, יושבת על רצפת התא עם מבט
עגום על פניה. "הארי, אתה חייב להוציא אותי מפה."
"אין סיכוי, צ'ו," אמר הארי בהחלטיות.
"אבל, הארי, אני מצטערת! אני יודעת שאתה עוד אוהב אותי," צ'ו
התחילה למרר בבכי. "אני לא אחזיק פה מעמד עוד יום אחד. בבקשה!"
התחננה.
"אני לא אוהב אותך," אמר הארי בכנות, "ואני לא חושב שאי פעם
אהבתי אותך באמת. את פשעת, ועכשיו את משלמת על זה. אני לא הולך
לעזור לך."
"הארי!" צעקה צ'ו בבכי קורע לב. היא הייתה שחקנית מאוד משכנעת.
"אבל אני אוהבת אותך! אתה לא תעשה לי את זה, נכון? אתה לא
תשאיר אותי במקום המטורף הזה? אני אמות פה!"
"אוי, שתקי כבר," סינן רידל מבעד לקיר שהפריד ביניהם. "כל היום
את רק יושבת שם ומתלוננת. כולנו תקועים באותו חרא כמוך, אז די
כבר! נמאס לי לשמוע את היללות שלך, מספיק לי כל האנחות
המייאשות האלה מכל הצדדים."
צ'ו השפילה את עיניה ונשכבה על רצפת התא. היא חיבקה את ברכיה
והחלה להתנועע כאחוזת דיבוק. הארי ניסה להתעלם, למרות שזה כלל
לא היה פשוט.
"הארי?" קול חלוש נשמע מעברו השני. הוא הביט אל התא משמאלו,
וראה שם את קורנליוס פאדג', שלשם שינוי לא נראה כל כך מהודר
ומגונדר ומלא בשביעות עצמית. גם עליו נראו סימני זקנה מהירים,
וגלימת האסיר הבלויה שלו נראתה עליו כשק גדול. עיניו היו
אדומות. "הארי, באת לבקר אותנו?" הוא ניסה לחייך, אך ללא
הצלחה.
"פחות או יותר," אמר הארי, והביט סביבו באי-נוחות, מחפש בעיניו
את הסוהרסן.
"הארי, אתה תוציא אותי מפה, נכון?" שאל פאדג' במתק שפתיים. "אל
תשכח איך עזרתי לך לפני כמה שנים כשניפחת את הדודה שלך וברחת
מהבית. זוכר? אם לא הייתי מצווה על משרד הקסמים להתעלם, בוודאי
היו מעיפים אותך מהוגוורטס."
הארי גלגל את עיניו. "תודה, אבל לא תודה. אמנם עזרת לי אז, וזה
באמת היה נחמד מצדך, אבל בגדת בנו. על בגידה אני לא סולח."
רידל השמיע משהו כמו שיעול שאמור להיות צחוק. "באמת? על בגידה
אתה לא סולח? תגיד, ג'יני כבר קיבלה אותך בחזרה אחרי שנישקת את
הרמיוני? ורון? הוא כבר מצליח להביט לך בעיניים?"
הארי כבר התחיל להתעצבן. "איפה הסוהרסן הזה?" הוא הביט שוב
סביבו, אך הסוהרסן נראה בקצה השני של האולם, מעביר אוכל דרך
חריץ באחד התאים.
הארי חזר להביט ברידל. "הלוואי שתירקב פה," אמר לו בשנאה.
רידל קם פתאום על רגליו, מעשה שהקפיץ את הארי אחורנית. הוא אחז
בסורגי התא ונעץ מבט קטלני בהארי. "לא," אמר. "לא!" צעק בקול.
הארי לא הבין מה מתרחש פה. "מה לעזאזל אתה עושה?"
"לא! אל תעשה את זה!" צעק רידל. "זה לא שווה את זה! אני לא
רוצה לצאת מפה ככה, אני מעדיף שיזכו אותי קודם! אתה יודע שאם
יתפסו אותך אתה תיכנס לאחד התאים האלה באשמת ניסיון מתן עזרה
לאסיר להימלט! זה לא חוקי!"
הארי נבהל, ולבו החל לדפוק במהירות. "רידל, תפסיק," לחש
בפאניקה.
"פוטר, אני לא רוצה לברוח מאזקבאן! תפסיק לנסות להוציא אותי
מפה!" רידל המשיך לצעוק, והביט בהארי במבט קר.
הריבוע המרחף התקרב אל הארי, והפעם עמדו עליו שני סוהרסנים.
הארי הביט בהם בפחד. "הוא משקר, לא ניסיתי לעזור לו לברוח,"
אמר ברעד.
הסוהרסנים הגיעו אליו וירדו מן הריבוע. הם תפסו את הארי, כל
אחד מצדו השני, והארי הרגיש תחושת קור וייאוש נוראית עוטפת
אותו. "בבקשה, לא," אמר בתחושת בחילה נוראית.
הסוהרסנים משכו אותו אחורנית, והעלו אותו על הריבוע. הכל
התערפל סביב הארי, והוא הרגיש שהוא מאבד את הכרתו.

הוא התעורר במקום זר. הוא הרים את ראשו והביט סביבו, ואז הבין.
הוא היה באחד מהתאים האלה, באזקבאן. הוא קפץ על רגליו ונצמד אל
הסורגים. "מישהו!" צעק באימה. "אני לא אמור להיות פה! זו
טעות!"
"לא, הארי, זו לא טעות, זה מושלם!" הוא שמע את רידל צועק אליו.
"אמרתי לך שתשלם על מה שעשית. אז נחש מה, זמן התשלום הגיע!"
הארי צנח על רצפת התא בייאוש. הוא הרכין את ראשו והרגיש את
הדמעות זולגות מעיניו ונופלות על הרצפה הקרה. "אני לא אמור
להיות פה," מלמל. "אני צריך לחזור להוגוורטס."
ראשו החל להסתחרר, והוא הרגיש כאילו התא נע סביבו במעגלים. הוא
תפס בידיו את ראשו, אך תחושת הבחילה חזרה, והוא שוב איבד את
הכרתו.

פרק 6- מה עובר על גילברט

"פרופסור, הוא צריך לישון! הוא עבר חוויה קשה!"
"נכון, פופי, אבל אני חייב לדבר איתו. אני מבטיח לא לגרום לו
להתרגש יתר על המידה."
"בסדר, אבל רק אתה יכול להיכנס!"
הארי פקח את עיניו, וזיהה מיד את מקום הימצאו, מקום בו מצא את
עצמו פעמים רבות בעבר- אגף המרפאה. קולותיהם של מדאם פומפרי
ופרופסור דמבלדור הגיעו לאוזניו, ופרצופו של דמבלדור צץ לפתע
מעליו. "הארי, יופי, אתה ער," אמר בשמחה.
הארי שפשף את עיניו. "מה קרה לי? למה אני-" ואז הוא נזכר- הוא
ביקר באזקבאן, ורידל גרם לו להיכלא. הוא קילל אותו בלבו. "איך
הגעתי לפה?" שאל. "הדבר האחרון שאני זוכר זה שהייתי בתוך תא
באזקבאן."
"למזלך, יש לך סנדק אוהב ודואג," חייך דמבלדור בנעימות. "הוא
חיכה לך, והתחיל לחשוש כשעברו כמה שעות ולא חזרת. הוא בא מייד
אלי, ויצאנו אל אזקבאן. יש לך מזל גדול מאוד, הארי. נאלצתי
לצעוק על הסוהרסנים ולאיים עליהם באיבוד עבודתם כדי שישחררו
אותך. מה קרה שם? הסוהרסנים הם לא ממש אנשי שיחה."
"רידל," אמר הארי, "זה מה שקרה. הוא התחיל לצעוק שאני עוזר לו
לברוח, מה שכמובן היה שקר מוחלט, אבל הם האמינו לו."
"אני לא בטוח שהם האמינו לו," דמבלדור הניד בראשו, "אבל הם
אוהבים תמיד להוסיף עוד אסירים לאוסף."
"זה היה נורא," הארי עצם את עיניו. "בהתחלה דווקא התמודדתי עם
הסוהרסנים, והצלחתי להישאר בהכרה, אבל כשהם תפסו אותי... זה
כבר היה יותר מדי. אבל הפעם, לשם שינוי, לא שמעתי צרחות. הפעם
רק שמעתי את קולותיהם הרגועים של הוריי, מעודדים אותי." הוא
פקח שוב את עיניו והביט בדמבלדור בהרהור. "זה לא הדבר היחיד
שהשתנה," הוסיף, "רציתי להתאמן על פטרונוס בעזרת בוגארט, אבל
במקום סוהרסן הופיעו מצבות עם השמות של סיריוס, ג'יני, רון
והרמיוני."
דמבלדור הקשיב לו בעניין רב. "השתנית, הארי. הפגישה עם הוריך
באמת השפיעה עליך. הכאב שהיה לך על מות הוריך שכך מעט, ולכן
לסוהרסנים יש פחות השפעה עליך. עם זאת, הכאב עדיין בנמצא, ולכן
המגע שלהם כבר היה יותר מדי בשבילך."
"בבקשה, אני רק רוצה לראות אותו," הם שמעו את קולו של סיריוס
מגיע מבחוץ.
"אני מצטערת, פרופסור בלק, אבל אני רוצה שהארי ינוח. כל
הביקורים האלה ממש לא מועילים לו," אמרה מדאם פומפרי בתקיפות.
"פופי," קרא דמבלדור, "תני לו להיכנס."
פומפרי השמיעה איזה מלמול עצבני, וסיריוס נכנס פנימה, כשמבט
מודאג על פניו. "הארי, אתה בסדר?"
"אני בסדר גמור," אמר הארי, "רק קצת עייף."
דמבלדור התנצל ויצא לדבר עם פומפרי, וסיריוס התיישב ליד מיטתו
של הארי. "היית במצב נורא כשהגענו. חששתי שהסוהרסנים הספיקו
לפגוע בך."
"כשהגעתם?" שאל הארי בפליאה. "גם אתה באת?
סיריוס הנהן. "כן, אני הרי מכיר את אזקבאן כמו את כף ידי, אז
הצעתי לדמבלדור להתלוות אליו."
הפעם עלתה על פניו של הארי הבעה מודאגת. "חזרת לאזקבאן? ואו,
זה בטח היה ממש טראומתי עבורך..."
"כל הזמן חשבתי על להגיע אליך כמה שיותר מהר," אמר סיריוס.
"אה, וחוץ מזה," הוסיף בחיוך קטן, "הסתתרתי רוב הזמן מאחורי
דמבלדור."
הארי חייך. "תוה. רק המחשבה על להישאר שם..." הוא הצטמרר.
סיריוס עמד לענות, אך בדיוק באותו רגע ג'יני פרצה אל החדר כרוח
סערה, מתעלמת ממחאותיה של מדאם פומפרי. היא כרעה ליד מיטתו של
הארי וחיבקה אותו בחוזקה. "הארי, באתי ברגע ששמעית, אתה
בסדר?"
הארי חייך אליה. "אני בסדר גמור."
"מה קרה שם?" שאלה בדאגה.
"עשיתי שטות," אמר הארי. "הייתי צריך לזכור שעם רידל לא
מתעסקים, גם כשסורגים מכושפים מפרידים בינינו. אבל זה לא חשוב
עכשיו."
"למה בכלל הלכת לאזקבאן?" שאלה ג'יני, עדיין מחבקת אותו, כאילו
מפחדת שהוא יברח.
"ניסיתי לברר אם יש קשר בין רידל לבין המכתבים. הוא אמר שלא,
ואני דווקא נוטה להאמין לו. זה לא כל כך הסגנון שלו."
"הו, הארי," ג'יני הידקה את חיבוקה, עד שהארי הרגיש שהוא כמעט
לא מצליח לנשום. "עשית את זה בשבילי? אני אוהבת אותך..."
"גם אני אוהב אותך," הארי לחש, "אבל את חונקת אותי."
ג'יני נבהלה ועזבה אותו, והארי ליטף את צווארו בהקלה. הוא חייך
אליה. "האהבה כואבת," אמר.
ג'יני וסיריוס נותרו ליד מיטתו של הארי במשך כל אחרי הצהרים
ושוחחו איתו, עד שבערב מדאם פומפרי גירשה אותם. "הוא צריך
לישון טוב הלילה, כדי שמחר יוכל כבר להשתחרר מפה. אתם תראו
אותו מחר בבוקר."
ג'יני וסיריוס נפרדו מהארי, ויצאו מהמרפאה בחוסר-שקט. מדאם
פומפרי הושיטה להארי את השיקוי שלמד כבר להכיר כל כך טוב.
"שתה, זה יעזור לך להירדם," אמרה לו.
הארי לקח מידה את השיקוי ולגם ממנו באיטיות, הניח את ראשו על
הכרית ועצם את עיניו. הוא לא נרדם מייד, מפני שלא הפסיק לחשוב
מי יכול לרצות את מותה של ג'יני. לדאבונו, היו יותר מדי
אפשרויות. ג'יני לא הייתה מאוד אהודה בבית הספר מהיום שבו לכדה
את לבו של הארי. הוא לא הספיק להמשיך עם כיוון המחשבה הזה,
ושקע בשינה עמוקה ושלווה.
מדאם פומפרי קיימה את הבטחתה והניחה להארי לצאת מהמרפאה בבוקר
למחרת, אך לא לפני שהעמיסה את כיסיו בקוביות שוקולד גדולות.
הארי, מצדו, לא ממש התנגד, וחזר לחדרו.

הארי העביר את השבועות הקרובים בשגרה נעימה, ללא שום אירועים
מיוחדים. אחרי הניצחון המוחץ של גריפינדור על סלית'רין, הקבוצה
החלה להתאמן למשחק הבא, שעמד להתקיים חודש וחצי מאוחר יותר נגד
רייבנקלו, וכך גם הארי חזר לאמן את קולין. הם לא החליפו מילה
שלא קשורה לענייני הקווידיץ' אחרי מה שקרה, והארי הניח שהשיחה
עם ג'יני באמת עזרה. יחד עם זאת, קולין נראה קצת יותר עצוב
מבדרך כלל, והתחמק מלהביט להארי בעיניים. זה לא ממש הפריע
להארי, להפך.
ככל שעבר הזמן, כך הספירה לאחור התקצרה, וסוף החודש עליו דובר
במכתב קרב ובא. ג'יני לא נראתה מודאגת במיוחד, והארי הניח שהיא
מסתירה את פחדה, או שפשוט סומכת על הארי בעיניים עצומות. הארי
לא היה בטוח שזה דבר חכם לעשות, כי הוא בעצמו חשש מאוד לגורלה.
הוא השתדל שלא לעזוב אותה לרגע, מה שהיה כלל לא פשוט, מפאת
היותו מורה בהוגוורטס, שצריך ללמד כיתות שונות. הוא הורה לה
להיות ערנית בכל פעם שהוא לא איתה.
יום אחד הארי ישב בחדרו ובדק מבחנים של תלמידי השנה השנייה
מגריפינדור, כאשר הדוויג התעופפה דרך חלונו הפתוח והתיישבה על
ערמת המבחנים. הארי נטל את המכתב שהיה במקורה וליטף אותה
בחיבה. הדוויג צייצה בהנאה.
"מה השעה?" שאל הארי את הדוויג, אבל לא חיכה לתשובה. הוא הציץ
בשעון. "אוי, אימון הקווידיץ' מתחיל עוד רבע שעה. אני צריך
לצאת."
לא נראה שהיה ממש אכפת להדוויג. היא התעופפה אל פינתה הקבועה
ואכלה כמה גרגרים.
הארי הביט על הנמען שהיה רשום על המכתב שבידו.

משרד הקסמים, המחלקה לזיהוי קסמים חשודים
דחוף ביותר!

הארי פתח את המעטפה במהירות. הוא הבין מה יש בתוכה. הוא הוציא
את הדף שהיה בתוכה, והחל לרפרף בעיניו על הכתוב. "מר הארי
פוטר, בלה, בלה , בלה..." אמר בקול. "ערכנו ניסויים שונים על
מנת לגלות את מקור המכתבים... בלה... בלה... איפה החלק
המעניין? אה, הנה- מצאנו שהאדם שכתב את המכתבים הוא-"
הארי הרים את עיניו בהלם. "קולין קריווי," לחש.
הוא תחב את המכתב לכיסו ויצא מהחדר בריצה. רק דבר אחד היה
בראשו- למצוא את ג'יני לפני שקולין יספיק לפעול. החודש נגמר,
וג'יני בסכנה. הארי לא היה ממש מופתע לראות את שמו של קולין
במכתב, אך הוא היה כעוס ביותר. הוא המשיך לרוץ עד שהגיע לתמונת
האישה השמנה. הוא נעצר והשעין את ידיו על ברכיו, מתנשף
בעייפות. "בבקשה, אני חייב להיכנס," התחנן.
האישה השמנה הביטה בו באדישות. "סיסמא, בבקשה."
"אני לא יודע! בבקשה, את מכירה אותי, גרתי פה שבע שנים, את
חייבת לתת לי להיכנס," הארי המשיך להתחנן.
האישה השמנה נראתה זועפת. "אף אחד לא נכנס בלי סיסמא, אתה אמור
לדעת את זה."
"אבל את לא מבינה!" קרא הארי. "ג'יני בסכנה! אני חייב להגיע
אליה לפני שיהיה מאוחר מדי!"
האישה השמנה הביטה הצידה. "מצטערת, אני לא יכולה לעזור לך."
באותו רגע התמונה נפתחה, וקולין יצא דרכה. הוא היה מופתע כשראה
את הארי. "היי, אני בדיוק בדרך לאימון. גם אתה הולך, נכון?"
הארי הביט סביבו, ואז תפס את קולין בחולצתו. "איפה היא?" שאג.
"איפה מי?" שאל קולין בבהלה.
"ג'יני! אני יודע מה עשית!" אמר הארי בזעם.
הבנה נחתה בעיניו של קולין. "לא עשיתי כלום, אני נשבע לך!"
"אתה שלחת את המכתבים, נכון?" הארי הידק את אחיזתו בחולצה,
וכמעט הרים את קולין באוויר.
"כן, אבל אני יכול להסביר! בבקשה, רק תקשיב לי, יש לזה הסבר
הגיוני לגמרי," ביקש קולין בתחינה. הארי עזב אותו, וקולין איבד
את שיווי משקלו ונפל על הרצפה. הוא הרים את ראשו מעלה והביט על
הארי. "שלחתי את המכתבים כדי להזהיר את ג'יני," אמר קולין.
"ידעתי שעומדים להרוג אותה, אבל אני נשבע לך, זה לא אני! בחיים
שלי לא פגעתי אפילו בזבוב, ואני וג'יני דווקא ידידים טובים!"
הארי נאנח, ואז הושיט לקולין את ידו ועזר לו לקום על רגליו.
"אם ככה, אז מי רוצה להרוג אותה? ואיך אתה יודע על זה?"
"זאת מיה," אמר קולין ברעד.
"מיה?" קרא הארי בהפתעה. "מיה גילברט? תלמידת השנה השישית
בגריפינדור? הרודפת בקבוצת הקווידיץ' של גריפינדור?"
"אלא אם אתה מכיר מיה גילברט אחרת," אמר קולין בשקט.
הארי בהה בנקודה מרוחקת. "אני לא מאמין! היא כזאת עדינה וקטנה,
אין סיכוי שהיא תנסה להרוג מישהו! איך אתה יודע על זה?"
קולין הביט בשעונו בלחץ. האימון כבר עמד להתחיל. "אנחנו חברים
טובים. כשביקרתי אצלה בחופשת הקיץ, נתקלתי במקרה בדף שהיא כתבה
עליו את התוכנית שלה לרצוח את ג'יני. היא לא יודעת שאני
יודע."
החלקים בפאזל במוחו של הארי החלו להצטרף יחדיו. "אתה יכול
לקרוא לג'יני? אני חייב לדבר איתה."
"היא לא בחדר," אמר קולין.
מלותיו הדהדו בראשו של הארי כמו רעם. "מה?" קרא. "איפה היא?"
"היא הלכה לצפות באימון," אמר קולין. "היא אמרה שחבל לבזבז יום
כל כך יפה וחם על ישיבה בחדר המועדון. אוי, לא..." הוא פתאום
קלט מה הוא אומר.
"והנחת לה ללכת?" אמר הארי בייאוש.
"הארי, אני מצטער!" אמר קולין בעצב. "לא חשבתי עד הסוף!"
הארי לא בזבז עוד שנייה והתחיל שוב לרוץ, הפעם לכיוון אולם
הכניסה. קולין רץ בעקבותיו. "חכה לי, הארי!" הוא קרא, אבל הארי
לא האט את קצב ריצתו. תמונות זוועה החלו להופיע בראשו. הוא ראה
את ג'יני ללא ראש, ואת גילברט עומדת לידה ומחזיקה בראש
הג'ינג'י כשחיוך פרוש על פניה. הארי המשיך לרוץ, ומחה את זיעתו
ממצחו. הוא יצא מהטירה ורץ לכיוון מגרש הקווידיץ'. קולין הוסיף
לדדות מאחוריו.
הארי ראה כמה משחקני הקבוצה עומדים במגרש. הוא חיפש בעיניו את
ג'יני, אך לא ראה אותה. הוא התקרב אליהם, וניסה לאתר את
גילברט, אבל גם היא לא הייתה נוכחת. "איפה גילברט?" קרא הארי
בהתנשפות.
הם הפנו אליו מבטים מופתעים. "פרופסור, הכל בסדר?" שאל
סטיבנסון בהשתאות.
"איפה גילברט?" הארי חזר על שאלתו.
"היא עוד לא הגיעה," אמר סטיבנסון. "מאחרת כהרגלה. אני באמת
חייב לשוחח איתה על האיחורים ש... היי, לאן אתה הולך?"
הארי רץ בחזרה אל הטירה. קולין, שעוד לא הספיק להשיג אותו,
נעצר, חיכה עד שהארי עבר אותו, והתחיל לרוץ מאחוריו. "אתה לא
מתעייף מכל הריצות האלה?" שאל באיטיות.
הארי לא השיב. הוא היה טרוד מדי במחשבה על מה שעלול לקרות
לג'יני אם לא ימצא אותה בזמן.
היא נכנס בסערה אל הטירה והחל לרוץ במעלה המדרגות, מניח לרגליו
להוביל אותו. לא היה לו מושג לאן ללכת ואיפה להתחיל לחפש, אך
כעבור כמה דקות הוא מצא עצמו עומד ליד תמונת האישה השמנה. היא
התלבט מה לעשות עכשיו, אך התשובה לא איחרה לבוא. קולין קריווי
הגיע שתי דקות אחריו, מתנשף בכבדות, פניו היו אדומות מהמאמץ.
"אתה... מהיר..." מלמל.
"אני חייב להיכנס," אמר הארי בקצרה.
קולין הנהן. לא נראה שהתחשק לו להתחיל בריב עם הארי. "נקוד
זנב," אמר, והתמונה נפתחה.
הם נכנסו פנימה בשתיקה. מבטים משתאים ליוו את הארי כשנכנס
למגדל גריפינדור ועלה במדרגות המובילות אל חדרי הבנות. "הוא
צריך לקחת משהו לשיעור," זרק קולין לעומתם.
"באיזה חדר גילברט?" שאל הארי כשהגיעו על שורת החדרים.
קולין הצביע על אחת הדלתות. הארי פתח אותה ונכנס פנימה. הוא
מלמל "סליחה" לתלמידה שישבה על אחת המיטות, אך היא לא ממש סלחה
לו כנראה, כי היא קפצה על רגליה בבהלה ויצאה בריצה מהחדר.
"איזו מיטה?" הארי הביט בקולין.
קולין הרהר לרגע. "אה... אני חושב שזאת." הוא הצביע על אחת
המיטות.
הארי ניגש אל המיטה והחל להפוך את המצעים במהירות. "מה אתה
עושה?" שאל קולין בזעזוע.
"מחפש," אמר הארי.
"מחפש מה?"
"לא יודע. כל מה שיעזור לי למצוא את ג'יני," אמר הארי
בהחלטיות. לאחר שלא מצא כלום על או מתחת למיטה, הוא הלך אל
הארון והחל לחפש בין החפצים והבגדים. "חייב להיות פה משהו,"
מלמל, "רמז כלשהו."
קולין עמד כל אותו הזמן בצד והתאפק שלא לסדר את מה שהארי בלגן.
והבלגן היה גדול, גדול מאוד.
לבסוף הארי עצר וחייך. "מצאתי."
הוא שלף מתחת לערמת חולצות נייר קלף גדול ובלוי, שלא ממש מושך
את העין.
"מה זה?" שאל קולין בסקרנות.
הארי לא ענה לו,אלא רק הצביע בשרביטו על הקלף ואמר, "הנני נשבע
בזאת חגיגית שאני מחפש צרות."
קווים משורטטים החלו להופיע על הקלף, עד שהתפשטו על כל שטחו.
"זאת מפת הקונדסאים," הסביר לקולין, שנראה מאוד מבולבל. "היא
מראה לי את כל הוגוורטס ואת מי שנמצא בו."
הארי סרק בעיניו את המפה, תר אחרי דבר אחד, ולבסוף הוא מצא
אותו- שתי נקודות קטנות, שעל החצים לידיהם היו כתובים השמות
"מיה גילברט" ו"ג'יני וויזלי" זזו במהירות באזור המרתפים.
הארי תחב את המפה לכיסו ופנה אל קולין. "אני הולך להציל את
החברה שלי. אתה בא או נשאר?" שאל בישירות.
"אנ... אני בא," גמגם קולין. "אני מכיר טוב את מיה, ואני אוכל
לעזור לך."
הארי הנהן, והם יצאו מהחדר לכיוון חדר המועדון, שם הנוכחים שוב
בהו בהם בהשתאות, והשניים יצאו דרך חור התמונה.
הארי וקולין החלו ללכת בשתיקה לאורך המסדרונות, כשהארי אוחז
במפה מולו ומביט בה.
"אני מצטער, הארי," אמר לבסוף קולין. "חשבתי שהמכתבים היו
רעיון טוב. לא העליתי על דעתי שהם יפחידו אתכם עד כדי כך..."
"ברור שהם הפחידו אותנו," אמר הארי בקור. "שלחו לה כעשר
מכתבים, כולם במעטפות שחורות, על כולם כתובות לא יותר מארבע
מילים, שעוסקות באותו נושא- ג'יני עומדת למות. מה ציפית,
שנארגן מסיבה?"
קולין השפיל את עיניו בצער, והם המשיכו ללכת בשתיקה נוקבת.
לבסוף הארי שבר אותה. "לא הייתי צריך להסכים," אמר בייאוש.
"היא הבטיחה לי שתיזהר, היא אמרה שהכל יהיה בסדר. אתה מבין,
עבר כבר חודש, אז חשבנו שאין מה לדאוג."
"כן," אמר קולין, ששמח שהארי שב לדבר איתו. "אני חושב שמיה
גילתה איכשהו שאתם יודעים, ולכן החליטה לדחות את המועד."
"למה היא עושה את זה?" שאל הארי. "מה ג'יני עשתה לה?"
"התאהבה בך," אמר קולין, "וקיבלה ממך אהבה בחזרה. היו למיה
חיים קשים. ההורים שלה הואשמו שהיו אוכלי-מוות, ונשלחו
לאזקבאן. כשניסיתי לדובב אותה היא הדחיקה את הצער ורק דיברה על
כמה שהיא אוהבת אותך. אתה לא יודע כמה היא התרגזה כששמעה שאתה
וג'יני חזרתם להיות חברים."
"למה לא עצרת אותה? למה הסתפקת בשליחת מכתבים לא ממש ברורים?"
"אני באמת מצטער, אבל לא ידעתי מה לעשות. פחדתי."
"עכשיו ג'יני מפחדת," סינן הארי מבין שפתיו. "ועכשיו אני צריך
למצוא אותה לפני שיהיה מאוחר מדי." הוא שב להביט במפת
הקונדסאים. שתי הנקודות של ג'יני וגילברט נעצרו באחד המרתפים.
הארי וקולין המשיכו לרדת במדרגות לכיוון הקומה התחתונה. הארי
ניסה לחשוב על תוכנית להחזיר אליו את חברתו, אך לא מצא.
"יש לך מושג מה היא מתכוונת לעשות לה?" שאל את קולין.
קולין הניד בראשו. "לא, אין לי מושג. בעצם, היא הזכירה משהו
בקשר לאיזה שעון..."
"שעון האור!" הארי נעצר והביט בו. "היא דיברה על שעון האור?"
"כן, נדמה לי שכן-"
הארי לא המתין עד סוף דבריו ושוב החל לרוץ במורד המסדרון. "היא
עומדת לשנות משהו, ואני לא רוצה לחכות כדי לגלות מה."
קולין נאנח בתשישות ורץ בעקבותיו. "הוא לא שמע על הליכה
מהירה?" מלמל לעצמו.
הם עברו על פני מרתף השיקויים, עד שהגיעו למרתף שהיה מסומן
במפה. הם נכנסו פנימה עם שרביטים שלופים. המרתף נראה כאילו לא
השתמשו בו כבר שנים רבות, והיה כולו מכוסה בקורי עכביש ורהיטים
שבורים. קולין עיווה את פניו בגועל. הם המשיכו קדימה, עד שהארי
הרים את ידו.
"אני חושב ששמעתי משהו," אמר.
הם התקדמו קדימה בצעדים, בוחנים את סביבתם, עד ששמעו צעדים.
"זה מגיע משם," הארי הצביע על דלת פתוחה. השניים המשיכו ללכת
ונכנסו מבעד לדלת. גילברט עמדה שם ליד שעון האור, אוחזת בזרועה
של ג'יני שהייתה כפותה בחבלים עבותים, ופיה היה סגור, כנראה
בקסם. עיניה הביטו בהארי בתחינה. גילברט חייכה. "הארי כמה טוב
שהגעת סוף סוף. תהיתי כמה זמן אצטרך לחכות לך."
הארי פסע קדימה, וגילברט תפסה בידה השנייה באחד ממחוגי שעון
האור.
"לא!" צעק הארי, אך היה מאוחר מדי. אור מסנוור הציף את כל
החדר, והשתיים נעלמו. כשהארי הצליח לפתוח שוב את עיניו, הוא רץ
קדימה ותפס בשעון, אך דבר לא התרחש. "ג'יני!" הוא צעק וניסה
לנער את השעון הכבד, ללא הצלחה.
קולין הביט בו בצער. "הארי, אני-"
"לא, אל תתחיל עם 'אני מצטער'!" הארי הסתובב אליו, על פניו
הייתה הבעה של נחישות מעורבת עם ייאוש. "זה עוד לא נגמר. אני
רק צריך לחשוב לאיזו שנה הן חזרו."
"שנה? זאת מכונת זמן?" שאל קולין בהשתאות.
הארי חזר להביט בשעון האור הזהוב. "כן. עכשיו, לאיזו שנה
גילברט יכולה לרצות לחזור?" הוא הרהר בקול.
קולין שקל את צעדיו בזהירות, ואז התקדם ונעמד ליד הארי. הוא
נשם עמוק. " הארי, אני מצטער."
"אמרתי לך שלא-"
"לא על זה," התעקש קולין, "על הכל. אני מרגיש שהכל פחות או
יותר באשמתי. הייתי יכול למנוע הכל אילו רק לא הייתי כל כך
פחדן. אין לי מושג למה המצנפת שמה אותי בגריפינדור..."
"אתה לא פחדן," אמר הארי, עדיין מביט בשעון. "אתה נישקת אותי,"
חייך במבוכה.
"כן, וגם על זה אני מצטער," אמר קולין בכנות. "לא הייתי צריך
להביך אותך ככה. כל הקטע הזה של ההומוסקסואליות... הוא חדש
אצלי. אף אחד לא יודע. אף אחד חוץ ממך וממיה."
"ומג'יני," הוסיף הארי.
"אה, כן. אז בכל מקרה, אני מצטער אם הקשיתי עליך."
"זאת לא אשמתך," אמר הארי בעידוד, וצעד סביב השעון, סוקר אותו.
"אני מודה שקצת כעסתי בהתחלה, אבל אני מתאר לעצמי שאתה עובר
תקופה ממש קשה כרגע. אז קדימה, תעזור לי לחשוב לאיזו שנה הן
חזרו."
קולין חייך. "תודה, הארי. אתה באמת מיוחד. לא במקרה הפכת לכזה
מפורסם, לא סתם הצלחת להביס את הקוסם האפל ביותר בהיסטוריה."
"מה אמרת?" הארי הפסיק להקיף את השעון והביט בו.
"אה, שאתה מיוחד-" גמגם קולין.
"לא, לא זה, החלק האחרון," אמר הארי בציפייה.
"שהבסת את הקוסם האפל ביותר בהיסטוריה?" שאל קולין בבלבול.
"אתה גאון!" קרא הארי בשמחה. "יכולתי לנשק אותך! טוב, כמובן
שאני לא אעשה את זה..." מיהר להוסיף בחיוך.
קולין הסמיק עד תנוכי אוזניו. "מה... מה עשיתי?"
"איך לא הבנתי מההתחלה?" אמר הארי בהתרגשות. "דראקו רידל אמר
שהוא ינקום בי, ואני לא חושב שהוא התכוון לניסיון הכושל שלו
לכלוא אותי באזקבאן. הוא לא טיפש, הוא בטח הבין שישחררו אותי
מייד. כנראה שההורים של גילברט לא הואשמו סתם... אוי, איך
שכחתי?" הוא הכה על פדחתו.
קולין נראה מבולבל יותר ויותר מרגע לרגע. "מה-?"
"היום! ההורים שלי נרצחו בדיוק היום לפני שבע-עשרה שנה," הארי
הנמיך את קולו. "הייתי כל כך עסוק בלדאוג בג'יני עד ששכחתי.
בוא, אנחנו חוזרים שבע-עשרה שנים אחורה."
קולין החליט הפעם שלא לשאול שאלות, ופשוט הנהן בצייתנות.
הארי אחז באחד ממחוגי השעון הגדולים וסובב אותו בדיוק שבע-עשרה
פעם. "אתה לא חייב לבוא," הזכיר לקולין בזמן שהגיע לסיבוב
הארבעה-עשר. "אתה באמת לא חייב."
"לא, אני מרגיש שאני חייב לך ולג'יני," אמר קולין באומץ. "אני
איתך לאורך כל הדרך, עד שנמצא את ג'יני ונחזיר אותה."
הארי חייך וטפח על כתפו. "לא סתם נבחרת לגריפינדור."
המחוג השלים שבע-עשרה סיבובים, והארי סימן לקולין להצטרף אליו
ולאחוז במחוג השני. הוא ספר עד שלוש, ושניהם תפסו במחוג. שוב
אור הציף את החדר, אך הפעם לא נותר איש שיסונוור.
הארי לא ממש התגעגע לתחושה הזאת. גופו הסתחרר במהירות, ראשו
הלם בחוזקה, קור עז גרם לו לרעוד ולהצטמרר, ולבסוף הוא נשמט
בכוח על הרצפה. הוא הרים את ראשו באיטיות והביט סביבו. קולין
ישב על הרצפה במרחק של כמטר ממנו ושפשף את זרועו בכאב. "אתה
בסדר? שאל הארי.
"רק נפלתי על היד שלי," אמר קולין. "אבל אני בסדר." הוא קם
ונעמד על רגליו. הארי נשען על מרפקיו והתרומם מהרצפה. "איפה
אנחנו?" שאל קולין וניער אבק מחולצתו.
הארי זיהה את החדר שבו היה כבר בעבר. הם היו בהוגוורטס,
שבע-עשרה שנים קודם. "אנחנו בהוגוורטס," השיב. "בשנת
שמונים-ואחת."
"רגע, אז זה עבד?" שאל קולין בהתרגשות. "חזרנו בזמן?"
הארי לא התרגש כמוהו. הוא רק רצה שכל העניין כבר יסתיים,
ושג'יני תימצא בריאה ושלמה. "בוא, יש לנו משימה. אין לך עוד
רשיון התעתקות, נכון?"
"לא, עוד לא," אמר קולין. "המבחנים מתחילים רק עוד חודש."
"בסדר," אמר הארי. "בוא להוגסמיד, בטח נמצא שם איזה שני
מטאטאים שנוכל לשאול."
הם יצאו מהחדר והתחילו ללכת במסדרונות הוגוורטס, נזהרים שלא
להיתקל באיש. למזלם, חוץ מכמה תלמידים בודדים שבכלל לא הבחינו
בהם, הם לא פגשו אף אחד. הם המשיכו ללכת במהירות עד שיצאו
מהטירה, ושם המשיכו לרדת במדשאות. בסופו של דבר, אחרי הליכה
מייגעת וארוכה, הם הגיעו להוגסמיד. זו הייתה כבר שעת ערביים,
ורוב החנויות היו כבר סגורות. הארי וקולין נכנסו לחנות למוצרי
קווידיץ' שהייתה היחידה הפתוחה מבין כל חנויות הקווידיץ'.
המוכר הצעיר פנה אליהם. "במה אפשר לעזור לכם?"
"יש לכם מטאטאים להשכרה?" שאל הארי בתקווה.
"אני מצטער, אנחנו רק מוכרים," אמר המוכר בהתנצלות.
"בבקשה, זה ממש חשוב!" התחנן קולין. "אין לנו פה מספיק כסף
בשביל לקנות מטאטאים, אבל זה מקרה חירום, אתה חייב להאמין
לנו!"
"תירגע, קולין," הארי חייך, "אתה לא צריך להתחנן, אני לא חושב
שזה יעזור-"
"בסדר," אמר המוכר.
"מה?" שאל הארי בהפתעה.
"אתם נראים לי אמינים," אמר המוכר הצעיר, שנראה כבן עשרים. "זה
יכול לסבך אותי בצרות, אבל במילא התכוונתי להתפטר מחר. קחו שני
מטאטאים, איזה שאתם רוצים."
"תודה!" חייך קולין וניגש למדף המטאטאים. הארי המשיך לבהות
במוכר בהלם, עד שקולין קרא לו, "נו, הארי, אתה בא?"
הם לקחו שני מטאטאי 'שביט 9', שהיו אז הדגם החדיש ביותר, הודו
שוב ושוב למוכר, ויצאו מהחנות.
"אני מתגעגע לנימבוס 3000 שלי," אמר הארי בערגה ועלה על
מטאטאו.
הם המריאו בבת אחת, והחלו לטוס במהירות בשמי הארץ. הם טסו בכל
המהירות, אך זה עדיין לא היה מהר מספיק. הם חלפו מעל יערות,
כפרים וערים, עד שכעבור כשעה הגיעו סוף סוף למקום יעדם, והחלו
לנחות באיטיות. הם נחתו בתוך חצר רחבה של בית גדול ומוכר, בעל
רעפים אדומים וקירות לבנים צחים. הארי זיהה אותו מייד. זה היה
בית הוריו, במכתש גודריק. הוא נראה חדש יותר מאשר כשהיה שם
אחרי ששינה את העבר. הוא ידע שהוריו קנו את הבית זמן קצר לאחר
חתונתם. לרגע התחשק לו לרוץ אל תוך הבית ולראות שוב את הוריו,
אך אז הוא שמע קול מדבר, וסימן לקולין להיות בשקט.
"אולי תירגעי כבר?" נשמע הקול העצבני. "לא יקרה לך כלום. טוב,
תלוי מה אדון האופל יחליט לעשות איתך אחרי שהוא ישתמש בך..."
"מממ...." נשמע מלמול של בהלה.
"ג'יני," לחש הארי בגעגוע.
"אף פעם לא שמעתי את מיה מדברת ככה," לחש קולין. "היא נשמעת
ממש... מרושעת."
הם נעמדו מאחורי שיח בקרבת מקום וניסו לצפות במתרחש. ג'יני
הכפותה וגילברט עמדו שם, מביטות סביבן. "אוף, איפה הוא?" נאנחה
גילברט, אבל אז חיוך עלה על שפתיה. "הנה הוא."
צעדים כבדים התקרבו אליהם. הארי וקולין נצמדו אל השיח, משתדלים
שלא להיראות, ומישהו בברדס שחור עבר לא רחוק מהם. הארי הרגיש
את צלקתו בוערת. הוא נגע במצחו בכאב, והתאמץ שלא להשמיע קול.
הוא עצם את עיניו לרגע, ופקח אותן בחזרה. הוא התמקד בג'יני,
שנראתה לחוצה ומפוחדת. כל גופה רעד, ושערות אדומות ולחות היו
דבוקות למצחה. הוא כל כך רצה באותו רגע לרוץ ולחבק אותה, עד
שכבר לא הבחין בכאב שהתחיל להיעלם בהדרגה.
הוא וקולין קפצו כשקול אימתני רעם, "זוזו מדרכי!"
גילברט לא איבדה את עשתונותיה ונעמדה מולו באומץ. היא קדה קידה
של יראת כבוד. "אדון, שמי הוא מיה גילברט, אני כאן כדי לעזור
לך."
הארי וקולין לא ראו את פניו שהיו מכוסות בברדס, אבל הארי היה
בטוח שהוא מביט בה בחשדנות. "זוזי, ילדה, אם את לא רוצה
להיפגע." ג'יני לא הפסיקה לרעוד כל אותו הזמן.
"אדון האופל," גילברט חזרה והתיישרה. "הנה, זה בשבילך." היא
הושיטה לו מעטפה לבנה.
הוא לקח מידה את המעטפה ופתח אותה. במשך מספר דקות הוא קרא את
המכתב, ואז הוא הוריד את הברדס מראשו. הארי נזדעזע לראות ש...
הוא נראה נורמלי לחלוטין.
הוא לא היה מצומק, או מעוות, או סתם בלתי אנושי. הוא נראה כמו
אדם רגיל לחלוטין. קולין אף חשב באותו רגע שהוא נאה למדי...
"אז הבן שלי נתן לך את זה? דראקו? עוד שבע עשרה שנה?" אמר
וולדמורט וצחק צחוק קר ומצמרר. "תמיד ידעתי שהבן שלי יהיה חכם.
אז מה, הוא באזקבאן?"
גילברט הנהנה. "כן. הכל בגלל ההארי פוטר הזה, זה שאתה עומד
להרוג את הוריו. ביקרתי את ההורים שלי באזקבאן, ופגשתי שם את
דראקו, והוא אמר לי מה לעשות. הוא אמר שבתמורה ההורים שלי
ישוחררו."
לא נראה שזה עניין את וולדמורט במיוחד. "כן... אז אני לא אצליח
להרוג את התינוק היבבן? אז איך אני אמור להרוג אותו?" הוא ניגש
ישר לפואנטה.
גילברט חייכה בזדוניות. היא משכה אליה את ג'יני, שעצמה את
עיניה בפחד. "תכיר, זאת ג'יני וויזלי, החברה של הארי פוטר,
אהבת חייו." את המילים האחרונות היא אמרה בתיעוב רב.
וולדמורט הביט כרגע על ג'יני, שחשה שהיא עומדת לאבד את הכרתה.
"הבנתי. ילד גאון יש לי. אהבת הוריו תציל אותו, נכון?"
גילברט הנהנה. "כן, אדון האופל."
"אז אהבת אמת תהרוג אותו," עיניו של וולדמורט בערו בשנאה. "לכל
אדם יש לפחות אהבה אמיתית אחת בחייו- האהבה של הוריו. הדבר
היחיד שיכול לבטל הגנה של הורים הוא אהבה אמיתית אחרת, אהבה
מאוד נדירה- אהבת אמת. את בטוחה שזאת אהבת האמת שלו?" הוא בחן
את ג'יני מכף רגל ועד ראש בזלזול מופגן.
"משוכנעת," אמרה גילברט. "העברתי אותם כמה מבחנים. השיא היה
כשהארי הסכים לוותר על הוריו רק כדי שהיא תחייה."
וולדמורט שב וכיסה את ראשו בברדס. "וויזלי, בואי איתי."
"ממ..." יבבה ג'יני, אך וולדמורט הצביע עליה בשרביטו, גופה
התרומם באוויר וריחף לצדו אל עבר דלת הכניסה לבית.
הארי הביט סביבו בפאניקה. "אני חייב לעשות משהו."
"אתה לא יכול לקלל אותו ב'אבדה קדברה'?" הציע קולין בתקווה.
"הוא חזק מדי," הארי הניד בראשו. "הצלקת שלי עדיין בוערת כשאני
רואה אותו, סימן שהוא חזק מדי עבורי. אני חייב לעשות משהו..."
הוא יצא מבין השיחים.
"הארי!" קרא קולין בלחש, אבל הארי כבר התקרב אל גילברט. היא
עמדה בידיים משולבות, מביטה על וולדמורט המתקרב עם ג'יני אל
הבית, ונראתה די מרוצה מעצמה. "היי, את!" קרא הארי.
גילברט הסתובבה כשחיוך פרוש על פניה. "הארי, ידעתי שתבוא.
מופתע, הא?"
הארי אחז בכתפה בזעם, והביט אל תוך עיניה במבט מתעב. "מה את
מתכוונת להשיג בזה? מה את מתכוונת להשיג בהוספת השמות של ג'יני
ושלי אל בית הקברות?"
אבל גילברט לא נבהלה, ורק החזירה לו מבט משועשע. "הארי, אל
תתרגש, עוד כמה דקות אתה כבר לא תהיה פה אז אל תבזבז כוחות.
הסיבה מאוד פשוטה- חיי ההורים שלי תמורת חייך. וחוץ מזה, אם
אתה לא יכול להיות שלי, אז עדיף שאף אחת לא תקבל אותך." היא
הדביקה נשיקה על שפתיו, אבל הארי דחף אותה מעליו בכעס. הוא שלף
את שרביטו מכיסו וכיוון אותו אליה. "תעצרי אותו, עכשיו! או שגם
את תצטרפי לחגיגות יום המוות!" הוא התכוון לכל מילה שיצאה
מפיו.
החיוך נעלם מפניה. "בסדר, תירגע, הארי, אני לא יכולה לעשות
כלום. מאוחר מדי."
הארי הנמיך את שרביטו. "אחרי שהכל ייגמר, את תתחרטי על היום
שבו בחרת להתעסק איתי."
"הארי!" צעק קולין. הבזק של אור נראה באוויר, וגילברט צנחה על
הרצפה, שרביטה בידה. הארי הביט בה בתימהון, בזמן שקולין רץ
לעברו. "ראיתי אותה שולחת את היד לכיס מעילה, אז שיתקתי אותה,"
אמר קולין בעצבנות.
הארי הסתובב אליו. "תודה. אתה יכול להישאר איתה ולהשגיח שהיא
לא תעשה בעיות? אני חייב להיכנס לבית."
קולין הנהן. "אין בעיה. בהצלחה."
"תודה," אמר שוב הארי ורץ אל הבית. הוא התפלל שלא איחר את
המועד.
הוא פתח את דלת הבית ונכנס פנימה. השקט המקפיא עורר בו חשש
גדול. הוא פסע באיטיות על השטיח החום, ואז החל לטפס במעלה
המדרגות, שרביטו בידו.
"צא מכאן!" הוא שמע שאגה.
"אבא," לחש הארי והחל לרוץ במסדרון עד שהגיע לחדר העבודה, משם
יצא הקול.
"עדיף שתתן לי עכשיו את הילד, פוטר. אתה יודע שאתה הולך להפסיד
בקרב הזה," אמר קולו של וולדמורט בתוקפנות.
הארי הציץ מבעד לדלת הפתוחה של חדר העבודה. וולדמורט עמד מול
ג'יימס, אביו, כשהוא מחזיק שרביט צמוד לראשו. "אין סיכוי,"
סינן ג'יימס. "אני מעדיף למות."
וולדמורט צחק את צחוקו המקפיא, והארי הרגיש כאילו משב רוח קרה
הגיע לחדר. "תתחנן, פוטר, תתחנן על חייך."
"לא," אמר ג'יימס באומץ-לב. "אני לא מתחנן. אתה תראה, יום אחד
הנקמה שלך תגיע, גם אם אני לא אהיה שם כדי לראות אותה. אתה לא
תצליח להרוג את הבן שלי, לא משנה כמה תנסה."
וולדמורט הצמיד את השרביט בחוזקה לראשו של ג'יימס, והצלקת של
הארי צרבה יותר מתמיד. הוא גנח בשקט בכאב. "הזדמנות אחרונה,
פוטר. הזדמנות אחרונה לתת לי את הבן שלך."
"לילי, קחי את הילד ותברחי!" צעק ג'יימס.
"בסדר, אתה ביקשת את זה," אמר וולדמורט בשטניות. ג'יימס עצם את
עיניו באימה.
"לא!" צעק הארי, שכבר לא הצליח להתאפק. וולדמורט הפנה אליו את
ראשו בהפתעה, ואיבוד הריכוז הרגעי נתן לג'יימס הזדמנות לחמוק
אל דלת סמוכה. הדלת נסגרה בטריקה.
וולדמורט נעמד כעת מול הארי במבט הדדי של תיעוב מוחלט. הארי
הבחין בזווית עיניו בג'יני ששכבה על הרצפה לרגליו של וולדמורט,
מעולפת כנראה. "מי אתה?" דרש וולדמורט.
"הארי פוטר," השיב הארי. "אתה יודע, זה שאתה הולך להרוג."
הוא לא הצליח לבלבל את וולדמורט. "גם אתה הגעת מן העתיד, הא?
אין בעיה, אני יכול להרוג גם אותך. עוד אחד, פחות אחד..."
הצלקת של הארי בערה בעוצמה וגרמה לו להתייסר בכאב, אך הוא לא
הראה זאת כלפי חוץ.
"אז איך בדיוק אתה מתכוון להביס אותי?" שאל וולדמורט בשעשוע,
כאילו זה משחק ילדים. "עליך לא חלה ההגנה של הוריך, ועל התינוק
שנמצא בחדר הסמוך ההגנה תתבטל באדיבותה של העלמה וויזלי. אז מה
תכננת?"
שפתיו של הארי רעדו, והוא לא ידע מה לומר. הוא לא תכנן כלום,
ולא היה לו מושג מה לעשות כדי לעצור אותו. הוא לא חזק מספיק
כדי להרוג את וולדמורט, והוא צריך להשתדל שלא לשנות את
ההיסטוריה, כדי שהתוצאות לא יהיו הרסניות. הוא שמע התלחשויות
מהחדר הסמוך. התקווה שהייתה בו החלה להתמוסס בהדרגה.
נראה שוולדמורט הבחין בשינוי. "פתאום אתה כבר לא כל כך בטוח
בעצמך, מה? אולי אתה ואבא שלך תפסיקו כבר לשחק גיבורי מלחמה,
ותיכנעו? תאמין לי, זה יהיה הפתרון הפשוט ביותר לכולם," קולו
הדהד ברחבי החדר, ובעיקר בראשו של הארי. זה לא היה אמור
להסתיים ככה. הוא הביס את וולדמורט פעמים רבות בעבר, ואף את
בנו, והוא היה אמור לבלות עכשיו יום שבת רגוע בחברתה של ג'יני,
מבלי לחשוב על שום דבר. כמה פעמים עברו ימשיך לרדוף אותו? אולי
הפעם עליו לוותר?
"אני לא נכנע," אמר הארי בהחלטיות, והגביה את שרביטו. הוא רצה
כבר לסיים עם העניין, כבר לא שינה לו אם הוא יחיה או ימות, אבל
נראה היה שוולדמורט לא מיהר לשום מקום. הוא רק חייך בהנאה
מרושעת. "אני חייב להודות שאתם משפחה ממש מרתקת. אף פעם לא היו
לי רציחות כל כך משעשעות וארוכות. בדרך כלל זה 'זבנג וגמרנו',
אבל אני רואה שאתם אוהבים להעמיד פנים שאתם גיבורים גדולים.
אני אוהב את זה."
"אתה מטורף," סינן הארי.
"ייתכן," אמר וולדמורט בשביעות-רצון עצמית. "אבל אתה חייב
להודות, כל אחד צריך קצת הנאה בחיים. אתה יודע מה? אני חושב
שאני לא אהרוג אותך מייד. לא, זה יהיה משעמם מדי. אני קודם
אהרוג את ההורים שלך מול עיניך, ואז אני אהרוג אותך כתינוק, כך
שתוכל לצפות בעצמך מת, וגם לחוות את החוויה בעצמך. אתה לא חושב
שזה יהיה קצת יותר מעניין?" עיניו בהקו בתאוות הרג.
"לא!" הדלת שאליה נכנס קודם ג'יימס נפתחה לרווחה. ג'יימס ולילי
עמדו שם עם שרביטים מכוונים אל וולדמורט. "אנחנו שלושה נגד
אחד, אין לך סיכוי," אמר ג'יימס בתקיפות.
הבעת שביעות-הרצון העצמית לא נעלמה מעל פניו של וולדמורט. "נו,
באמת, תפסיקו כבר, עוד מעט אני אתגלגל על הרצפה מרוב צחוק.
איפה הגוזל הרך?" שאל בלעג.
"אתה לא יכול לגעת בו," אמרה לילי, למרות שבעיניה הייתה דאגה
אימהית. "הוא מוגן היטב."
"לא בדיוק," צחק וולדמורט, ושוב כאב חד עבר בצלקתו של הארי.
"רואה את הג'ינג'ית הזאת?" הוא הצביע על ג'יני ששכבה על הרצפה.
נראה שאיש מהם לא הבחין בה קודם, וכעת שניהם הביטו בה בתמיהה.
"היא אהבת האמת של הילד שלכם. אתם יודעים בטח מה זה אומר..."
"לא," מלמלה לילי. "זה לא ייתכן. הוא רק בן שנה-"
"ילדה טיפשה," צחק שוב וולדמורט. "אתם בטח תוהים מי זה האידיוט
פה שחושב שיכול לגבור עלי. אז זה הבן שלכם."
ג'יימס ולילי הפנו את מבטיהם אל הארי בפליאה. "זה, זה נכון?"
גמגמה לילי.
הארי הנהן. "כן, זה סיפור ארוך, אבל הוא צודק. אני הארי, הבן
שלכם, וזאת האהבה של חיי." הוא הביט על ג'יני בעצב. עיניה
נפקחו באיטיות. "היא מתעוררת!" הארי חזר להביט בהוריו.
"לא להרבה זמן," וולדמורט הניף את שרביטו בקלילות, ושרביטיהם
של הארי, לילי וג'יימס התעופפו מתוך ידיהם אל הרצפה. הוא הניף
שוב את שרביטו, וגופה של ג'יני שוב ריחף באוויר, עד שהגיע למצב
של עמידה. הוא הוריד את השרביט, ורגליה נאבקו להישאר יציבות על
הרצפה. ג'יני ניסתה להגיד משהו, אך פיה עוד היה חסום. היא
והארי הביטו אחד בשנייה בידיעה שזו פגישתם האחרונה. עיניה של
ג'יני דמעו בגעגוע.
"תהרוג אותי," ביקש הארי, ופרש את ידיו לצדדים בכניעה. "תעשה
איתי מה שאתה רוצה, אבל אל תיגע בג'יני."
"לא, אל תעשה את זה!" קראה לילי.
"מה אתה צריך אותם?" שאל ג'יימס בתחינה. "הם צעירים, הם לא
יכולים לפגוע בך. אנחנו הסכנה האמיתית."
וולדמורט משך בכתפיו. "טוב, כבר מתחיל להימאס לי. מישהו הולך
למות פה היום, ואני מניח שזה כולכם. אני אתחיל איתך, כמו
שהבטחתי," וולדמורט פנה אל ג'יימס וכיוון אליו את שרביטו. לילי
תפסה בידו של ג'יימס ולחצה אותה בחוזקה.
הארי כל כך רצה לעשות משהו, אך הוא לא ידע מה. נראה שהפעם הוא
באמת הפסיד, ובגדול.
וולדמורט פתח את פיו, אך באותו רגע נשמע בכי של תינוק. "פוטר,
תגיד לעצמך לשתוק!" אמר להארי בזעם.
הארי הניד בראשו. "מצטער, אני לא יכול לעשות כלום. אתה רוצה
אולי שאני אגש אליו, כלומר אליי, וארגיע אותו, כלומר אותי?"
וולדמורט גיחך. "כמה טיפש אתה חושב שאני?"
הארי משך בכתפיו. "רק ניסיתי."
הבכי נדם, ווולדמורט שב וחזר להביט בג'יימס. "טוב, אז איפה
היינו? כן, הייתי אמור לרצוח אותך." הוא הרים שוב את שרביטו,
ושוב נשמע בכי שגבר מרגע לרגע. וולדמורט שוב איבד את סבלנותו.
"מה יש לו? על מה הוא כבר בוכה כל הזמן?"
הארי הבין שבכיו של הארי התינוק מרתיע אותו, והוא הבין מדוע.
וולדמורט ידע מה יקרה לו אם התינוק בכל זאת יצליח להביסו,
והפחד מהכישלון הביס אותו. "יש לך תינוק בבית, אתה לא יודע
שתינוקות בוכים?" התגרה בו הארי.
"לא כמוהו!" עיניו של וולדמורט רשפו באש. "גם אתה כל כך
נודניק?"
הבכי הפך ליבבות, והיבבות הפכן לצרחות. "למה הוא לא שותק?" שאג
וולדמורט.
"הוא פשוט מת לפגוש אותך," אמר הארי. "אתה יודע מה אנשים אמרו
אחרי שגרמתי לך להיעלם בגיל שנה? הם אמרו שהיית חלשלוש, שהיית
בדיחה מהלכת על שתיים. אפילו התומכים שלך נטשו אותך. נאלצת
להתחיל לאיים עליהם כדי שיחזרו לצד שלך."
שוב קול יבבה נשמע מהחדר השני, והפעם זה גרם לוולדמורט לאבד את
ריכוזו. הוא הביט על הדלת מאחורי ג'יימס ולילי וסינן מבין
שפתיו, "זהו, אני הורג אותו, כבר לא אכפת לי את מי אני הורג
קודם, העיקר שישתוק כבר!" וולדמורט התקרב אל הדלת ודחף אותה.
"מה אתה עושה?" שאלה לילי את הארי בפאניקה. "הוא יהרוג אותו,
כלומר אותך!"
"סמכי עליי, אימא," מלמל הארי ומיהר קדימה, לא לפני שהרים את
שרביטו מהרצפה. "חכה!" קרא. "שכחת את ג'יני! אתה לא רוצה
שההיסטוריה תחזור על עצמה, נכון?"
וולדמורט נעצר, הסתובב אליו, והביט בו בחשדנות. "בואי," ציווה
על ג'יני, שהביטה בהארי בייאוש וצעדה קדימה בלית-ברירה. "אתה
מתכנן משהו," אמר להארי והביט עמוק אל תוך עיניו. הצלקת של
הארי כבר כמעט איימה לשרוף בו חור, אך הוא התעלם מהכאב. הייתה
לו תוכנית, והוא קיווה בכל-מאודו שהיא תעבוד.
הארי נשם עמוק, שילב את אצבעותיו, והחל לרוץ במורד המסדרון.
הוא שמע קריאת 'אבדה קדברה' מאחוריו, אך בדיוק הוא נכנס לחדר
הסמוך וטרק אחריו את הדלת. אור ירוק פגע בדלת הסגורה.
עריסה לבנה עמדה במרכז החדר, ובתוכה תינוק רזה בעל פנים
עגלגלות ועיניים ירוקות בוהקות, שבכה בקול. הארי התקרב אליו,
והרים אותו בזרועותיו, והתינוק הפסיק לבכות בבת אחת. הוא הביט
בהארי וחייך אליו חיוך עם שתי שיניים. הארי חייך אל התינוק
וחיבק אותו. התחושה הייתה משונה- הוא חיבק בעצם את עצמו, למרות
שהוא הרגיש שהוא פשוט מחבק תינוק מתוק. הדלת נפתחה בתנופה,
והתינוק פער עיניים עגולות והביט בה בסקרנות. הארי הסתובב
וכיוון את שרביטו אל הדלת כשהתינוק עדיין בידיו. וולדמורט עמד
בפתח הדלת, נראה המום וכועס, והארי, שצלקתו כבר לא כאבה, צעק
בכל כוחו, "אבדה קדברה!"
רוח חזקה נשבה ברחבי החדר, ואור ירוק פרץ משרביטו של הארי ופגע
ישירות בוולדמורט. "זה עבד," הארי חשב בלבו, ואז איבד את הכרתו
והתמוטט על הרצפה כשהתינוק עוד בידיו.

"הארי, קום."
הארי פקח את עיניו באיטיות.
"הארי, כבר אחת בצהרים."
הארי שפשף את עיניו וחיפש אחר משקפיו. הוא מצא אותם על שידה
ליד מיטתו והרכיבם על עיניו. אמו פתחה את התריסים ואור מסנוור
חדר דרכם. אמו?
"אימא?" שאל הארי בהשתאות.
היא חייכה אליו. "נו, אתה קם? עכשיו אפילו כבר לא בוקר."
"אוי לא," הארי נאנח והתיישב על מיטתו. "לא עוד פעם," אמר
בייאוש.
"מה קרה, אתה בסדר?" שאלה לילי בדאגה.
הארי התעצב. הוא היה צריך לעבור עוד פעם את הכל, למצוא את
דמבלדור, לאתר את שעון האור... "אני... אני בסדר גמור. אני
חייב ללכת לאנשהו."
"לאן אתה צריך ללכת?" שאלה לילי. "שכחת שקבעת להיפגש עם ג'יני
בהוגסמיד בשתיים?"
"ג'יני?" לבו של הארי החסיר פעימה. "היא פה?"
"אוי, הארי," צחקה לילי. "אתה והשטויות שלך. אתה יודע כמה זמן
ג'יני חיכתה שתהיה יציאה מהוגוורטס להוגסמיד, אז כדאי שתתלבש.
הרמיוני התקשרה ואמרה שהיא ורון יבואו גם."
הארי לא האמין למשמע אוזניו. ג'יני, רון, הוגוורטס... הכל
כרגיל. כמעט הכל.
הוא קפץ על רגליו בשמחה. "אני לא מאמין!" קרא.
"למה?" שאלה לילי.
הארי חיבק אותה בהתרגשות. "לא חשוב, אני אספר לך אחר כך."
לילי צחקה שוב. "הארי, תתלבש! אתה לא רוצה לתת לג'יני לחכות
לך!"
"טוב," נאנח הארי ונכנס לחדר האמבטיה. הוא הביט במראה. צלקת
הברק עוד הייתה על מצחו, והארי היה מבולבל. "מה קורה פה?" שאל
את עצמו, אבל לא ידע מה התשובה.
כעבור שעה הוא הגיע להוגסמיד, ונכנס לפונדק 'שלושת המטאטאים'.
ג'יני חיכתה לו שם עם חיוך גדול על פניה, והיא רצה אליו וחיבקה
אותו. "הארי, עשית את זה, הרגת את וולדמורט שוב."
הארי הביט בה בהפתעה. "רגע... את זוכרת?"
"ברור שאני זוכרת," חייכה ג'יני. "הייתי שם."
הם התיישבו ליד שולחן ומסרו למדאם רוזמריטה את הזמנתם. "אני
זוכר שאיבדתי את ההכרה," אמר הארי. "מה קרה שם?"
"התוכנית שלך עבדה," סיפרה לו ג'יני. "לבד אולי היית חלש, אבל
כשהחזקת את הארי התינוק היית חזק פי שניים, והצלחת לגבור על
וולדמורט. בכל זאת הייתה לתוכנית תוצאת לוואי, אף אחד לא יודע
למה, והקללה השפיעה גם עליך. בקיצור, הכל אותו דבר, פרט לעובדה
שוולדמורט מת כבר לפני שבע-עשרה שנים, ושההורים שלך חיים."
הארי חשב שזו התגשמות של חלום, והוא הרגיש תחושת אושר שלא חש
מעולם. "אז יש לי הורים? וגם יש לי אותך? ואני לא צריך
לבחור?"
"בדיוק," אמרה ג'יני וליטפה את ידו. "בסוף הכל הסתדר לטובה."
"ומה עם ההורים שלי?" שאל הארי. "הם זוכרים שפגשו אותי?"
"לא, הם ביקשו שאני אבצע עליהם לחש זיכרון, כדי שישכחו מה
קרה," אמרה ג'יני. "הורים חכמים יש לך. הם ידעו שמסוכן להתעסק
עם העתיד." הם הביטו אחד בשני במבטים אוהבים.
"תתחתני איתי," אמר הארי את הדבר הראשון שעלה על דעתו.
ג'יני עזבה את ידו והביטה בו בהפתעה. "מה?"
"תתחתני איתי," חזר הארי בביטחון.
"ואו, הארי ,זה...." ג'יני הייתה המומה. היא התלבטה לרגע, ואז
חייכה. "אוקיי."
הארי צחק בהקלה. "באמת?"
"באמת," הנהנה ג'יני. "אני אוהבת אותך." הם קירבו את ראשיהם
אחד לשני והתנשקו באריכות.
"רומיאו, יוליה," הם שמעו את קולה של הרמיוני, ונפרדו. הרמיוני
ורון עמדו ליד השולחן וחייכו אליהם. הארי לטש מבטים לעבר בטנה
של הרמיוני, שהייתה כבר עגולה וגדולה. הרמיוני הבחינה במבטו
וחייכה, מלטפת את ביטנה. "הילדה שלי כבר גדולה," אמרה.
"אז מה חדש?" שאל רון, ושניהם הצטרפו אליהם והתיישבו ליד
השולחן.
הארי וג'יני הביטו אחד בשני. "אה, כלום," אמרה ג'יני. "חוץ מזה
שאנחנו מאורסים."
רון והרמיוני הביטו בזוג בהלם. "אתם... מה?"
"מאורסים," אמר הארי. "הרגע הצעתי לה נישואין, באופן לא ממש
רשמי, והיא הסכימה."
הדבר הבא שנשמע בפונדק היה צריחתה הנלהבת של הרמיוני, שמייד
קמה וחיבקה את ג'יני והארי. "יו, מזל טוב! זה ממש נהדר!"
רון רק המשיך לבהות בהם בפה פעור. "את רוצה לגרום לאימא להתקף
לב?" גער בג'יני. "את יודעת איך היא הייתה בשוק כשסיפרתי לה
שהרמיוני ואני מאורסים?"
"היא בטח התרגלה כבר," אמרה ג'יני, וכל הארבעה צחקו.
הם המשיכו לפטפט. הארי וג'יני החליטו לדחות את מועד סיפור
חוויותיהם האחרונות לעת מאוחרת יותר.
"הנה קולין," לחש הארי לכיוונה של ג'יני. קולין התיישב ליד הבר
וביקש ממדאם רוזמריטה ספל בירצפת. הוא נראה מאוד גלמוד וערירי,
ואפילו קצת מדוכא.
"קולין," קרא הארי לעברו.
קולין סובב אליו את ראשו בהפתעה. "הארי, היי!" חיוך עלה על
שפתיו.
"בוא," ביקש הארי וסימן לו בידו להתקרב. "שב אתנו."
"באמת?" שאל קולין בביישנות.
"נו, אתה בא כבר?" שאלה ג'יני בחוסר-סבלנות.
קולין האדים והצטרף אליהם. מיותר לציין שרון והרמיוני לא הבינו
במיוחד את הזיקה הפתאומית לקולין קריווי, אבל חודש לאחר מכן,
כשהרמיוני כבר אחזה בזרועותיה בתינוקת עגלגלה וחייכנית, הם
סיפרו להם הכל.