רון


רון התעורר לשמע דפיקות על דלת חדר הבנים של שנה חמישית
בהוגוורטס. הוא התרומם ממיטתו וצעד באיטיות לעבר הדלת ופתח
אותה.
"היי, הרמיוני," פיהק רון וצעד בחזרה אל מיטתו. הוא התיישב
עליה.
"רק עכשיו התעוררת? פספסת את ארוחת הבוקר," היא אמרה והושיטה
לו שקית גדולה. "אל תדאג, הבאתי לך אוכל."
"תודה," חייך רון חיוך קטן ולקח ממנה את השקית. "אבל אני לא
ממש רעב עכשיו. אני אוכל אחר כך."
"מה קורה, רון? אתה מרגיש טוב?" היא הניחה את ידה על מצחו של
רון. "עבר רק שבוע מתחילת השנה, ולא באת לשום ארוחה, בשיעורים
אתה כבר לא מפטפט, וביתר היום אתה מתעלם ממני! מה קרה?"
רון נרתע ממגע ידה על מצחו, והיא נעמדה בזעם. "רון, או שתגיד
לי עכשיו למה אתה מתעלם ממני, או שאני..."
"זה בקשר לנשף."
"לנשף? אתה מתכוון לנשף שהיה בשנה שעבר? זה היה מזמן!" התפלאה
הרמיוני.
"כן, אבל רק בחופש הייתה לי הזדמנות לחשוב, להבין דברים,"
מלמל.
"להבין? רון, אתה לא מדבר ברור. מה אתה מנסה להגיד?" אמרה
הרמיוני והתיישבה לצדו.
"לא משנה," הניד רון את ראשו. "זה לא חשוב. תגידי להארי שאני
בסדר, ושהוא לא היה צריך לשלוח אותך."
"הוא לא שלח אותי. באתי בעצמי! אוף, אני לא יודעת מה עובר
עליך, אבל שיעור הכשפומטיקה מתחיל עוד ארבעים דקות, ואני צריכה
לחזור על החומר משיעור שעבר, אז אני הולכת. ביי!" הרמיוני יצאה
בכעס מהחדר.
רון נאנח. הוא קם, התלבש, אכל, וירד אל חדר המועדון. הארי ישב
שם על אחת הכורסאות וקרא מספר של "תולדות הקווידיץ'". "רון!"
הארי הרים את ראשו כששמע את צעדיו של רון. "לא הצלחתי להעיר
אותך בבוקר. ישנת כמו קרש!" התנצל.
"זה בסדר." התיישב רון על כורסא לידו. "לא הצלחתי להירדם
בלילה."
"הכול בסדר? הרמיוני אמרה לי שהתנהגת די מוזר כשהיא הביאה לך
אוכל." הארי הניח את ספרו על השולחן.
"כן, אני בסדר. פשוט לא ישנתי טוב בלילה, זה הכול. דרך אגב,
איפה הרמיוני?" הביט רון מסביבו.
היה נראה שכל חברי הבית נמצאו בחדר המועדון, חוץ ממנה.
"היא פה. מאחורי ערמת הספרים הזאת." הארי הצביע לכיוון ערמת
ספרים גבוהה שעמדה על אחד השולחנות. רון הצליח להבחין ביד
האוחזת בנוצה מאחוריה. "כמובן..." מלמל.
"רון, מה קרה בין שניכם. רבתם או משהו? אל תגיד לי שזה עוד פעם
בגלל קרוקשנקס. חשבתי שכבר נרגעת ממנו." אמר הארי.
"לא, לא, זה לא קרוקשנקס. לא משנה. שיעור גילוי עתידות מתחיל
עוד חמש-עשרה דקות. כדאי שנתחיל
לזוז. אתה יודע איך שפרופסור טרילוני לא אוהבת כשמאחרים." רון
תפס את תיקו ונעמד.
הארי הנהן ושניהם יצאו מבעד לתמונת האישה השמנה אל המסדרון.
"הארי, תשמע," רון נעצר באמצע המסדרון ופנה אליו, "אני חייב
לספר לך משהו. אתה החבר הכי טוב שלי, וגם של הרמיוני."
הארי נראה מופתע. "מה קרה?"
רון הצביע על כיתה ריקה ושניהם נכנסו אליה. רון התיישב על אחד
השולחנות, והארי התיישב על שולחן מולו.
"יש סיבה טובה מאוד מדוע אני מתעלם מהרמיוני," רון אמר ונשם
עמוק. "זה פשוט שמאז הנשף, מאז שראיתי אותה בצורה שונה, כשהיא
הייתה מהממת יותר מתמיד, אני..." רון נעצר למראה חיוך שעלה על
שפתיו של הארי. "למה אתה מחייך? זה לא מצחיק!"
הארי מייד הרצין. "לא, ברור שלא, תמשיך. מאז הנשף אתה..." הוא
הזכיר לו.
"התאהבתי בה." שניהם שתקו במשך דקה ארוכה, ואז רון המשיך, "אני
מצטער. אני יכול לתאר לעצמי מה אתה חושב עכשיו. למה רון הטיפש
הזה מתאהב בחברה הכי טובה שלנו? למה הוא צריך להרוס את החברות
הארוכה והאמיצה של שלושתנו?" רון השפיל את עיניו ושיחק בחוט
שנפרם מגלימתו.
"מה פתאום, רון, אני חושב שזה נהדר!" אמר הארי וחייך חיוך
גדול.
רון הופתע. "באמת? ואו, לא חשבתי שתקבל את זה בצורה כזאת
טובה."
"אני חושב שזה נהדר, ושאתה צריך לעשות בקשר לזה משהו. תיגש
אליה אחרי גילוי עתידות, ותספר לה מה אתה מרגיש. אני בטוח שהיא
תשמח!" עיניו של הארי נצצו.
"אתה חושב? תודה, הארי. אתה באמת חבר טוב!" רון נעמד על רגליו
וקיפץ בהתרגשות אל מחוץ לכיתה. הארי רץ אחריו כדי להשיג אותו.
"חכה לי, רון!"

הרמיוני


הרמיוני דפקה על דלת חדר הבנים של שנה חמישית בהוגוורטס. היא
שמעה צעדים איטיים מבעד לדלת מתקרבים אליה. הדלת נפתחה. רון
עמד בפתח, הוא נראה די ישנוני.
"היי הרמיוני." פיהק רון וצעד בחזרה אל מיטתו. הוא התיישב
עליה.
"רק עכשיו התעוררת? פספסת את ארוחת הבוקר." הושיטה לו הרמיוני
שקית גדולה. "אל תדאג, הבאתי לך אוכל."
לאחר השיחה הקצרה עם רון ירדה הרמיוני במדרגות בצעדים עצבניים
והתיישבה ליד הארי שקרא ב"תולדות הקווידיץ'".
"הארי!" הרמיוני חטפה מידיו את הספר.
הארי נבהל. "מה, מה קרה? רון בסדר?"
"לא, הוא לא בסדר," חייכה הרמיוני חיוך עצוב. "אני לא יודעת
למה אני בכלל מנסה. הוא משגע אותי!"
"אני מניח שעוד לא סיפרת לו..." חייך הארי.
"לא! הוא אמר כל מיני דברים לא ממש ברורים, ואמר שלא היית צריך
לשלוח אותי. אוף, הילד הזה יכול להיות ממש מעצבן לפעמים!"
הרמיוני קמצה את אגרופיה.
"אבל את בכל זאת אוהבת אותו...." הארי הניח את ידו על כתפה.
"כן..." נאנחה הרמיוני בתסכול וחפנה את ראשה בידיה.
"אז למה שלא תגידי לו?" שאל הארי.
"אבל אני מפחדת שזה לא הדדי. אני לא רוצה להרוס את החברות
שלנו. מה לעשות?" הרמיוני פערה עיניים גדולות בעוד היא מחטיפה
מבטים קצרים לעבר גרם המדרגות.
"את מכשפה. תמצאי פתרון!" הצביע הארי על שרביטה של הרמיוני שנח
בכיס גלימתה.
עיניה של הרמיוני נצצו בשמחה, "כמובן! איך לא חשבתי על זה? אני
אעשה לחש הקטנה עצמית!"
"לחש הקטנה עצמית? מה זה?" הסתקרן הארי.
"אתה יודע הארי, יש אנשים שלא מסתפקים בחומר הנלמד בכיתה,
וקוראים ספרים אחרים," רטנה הרמיוני ונעמדה. "לחש הקטנה עצמית
מקטין את הקוסם שאומר אותו לגודל של חרק. אני אקטין את עצמי,
אכנס לכיס גלימתך ואצותת לך ולרון כשתדובב אותו!"
"כמו ריטה סקיטר?" צחק הארי, "לא יהיה יותר פשוט אם אני אדבר
אתו ואספר לך אחר כך מה הוא אמר?"
"לא. אני מעדיפה לשמוע אותו בעצמי." הכריזה הרמיוני.
"רגע, ותפסידי שיעור כפול של כשפומטיקה?" התפעל הארי. הרמיוני
הייתה האחרונה שתפסיד שיעור כלשהו.
"מה פתאום! אתה תדבר אתו לפני השיעור." הודיעה הרמיוני
בהחלטיות ותפסה את שרביטה. "אך לפני כן, צריך ליצור פעולת הסחה
כדי שהוא לא יחשוד." היא הצביעה בשרביטה על ידה ואז הצביעה על
ערמת ספרים שעמדה על אחד השולחנות ואמרה, "שגר!". מיד הופיעה
ליד ערמת הספרים יד שמחזיקה נוצה, ונראית כאילו היא כותבת
משהו.
היא הרימה את שרביטה והצביעה על עצמה. "כווץ!" אמרה, ומייד היא
הצטמקה למול עיניהן המשתאות של יושבי חדר המועדון לגודל של
חרק, כפי שסיפרה.
הארי תפס את הרמיוני הקטנטנה והכניסה לכיס גלימתו. "בהצלחה!"
לחש לה.

הארי

מיד בסוף השיעור רון והארי רצו לעבר כיתת הכשפומטיקה. הרמיוני
בדיוק יצאה משם.
"היי, הארי! היי רון!" שמחה הרמיוני לראות אותם.
"היי, הרמיוני. באנו ללוות אותך לארוחת הצהריים." אמר רון
בביישנות שלא הלמה אותו.
"יופי. רון, רצית להגיד לי משהו?" הרמיוני נעצרה והביטה בו.
"אה, האמת שכן." רון הציץ לתוך כיתת הכשפומטיקה וכשראה שהיא
ריקה קרץ לעברו של הארי, "אנחנו צריכים לדבר בפרטיות." אמר
להרמיוני.
הרמיוני הנהנה ושניהם נכנסו לתוך הכיתה הריקה. הארי הוציא את
שרביטו, הצביע על עצמו ואמר, "כווץ!". מייד הארי התכווץ לגודל
של חרק וזחל מתחת לדלת הכיתה. הוא הקשיב לרון והרמיוני
שדיברו.
"הרמיוני, אני יודע שהיינו חברים טובים בארבע השנים האחרונות,
אבל לאחרונה אני מרגיש שזה לא מספיק בשבילי. אז חשבתי שאולי...
שאולי..." גמגם רון.
"שאולי מה, רון?" שאלה הרמיוני בקוצר רוח.
"שאולי..."
"שאולי נהפוך לזוג?" קטעה אותו הרמיוני. היא הבחינה פתאום
בזווית עינה בהארי הקטנטן על הרצפה.
רון נראה מאוד מופתע. "איך... איך ידעת?"
"רון, יש הרבה דברים שאתה לא יודע..." הרמיוני קרצה לעברו של
הארי בעליזות.
"אז מה זה אומר? שאת מסכימה?" נראה היה שרון סוף סוף קיבל קצת
ביטחון.
"כן, רון. אני אשמח להיות החברה שלך." חייכה הרמיוני. במשך דקה
ארוכה שניהם שתקו, עד שרון שבר את הדממה. "אז מה נעשה? עכשיו
שאנחנו זוג?" הוא שוב נראה נבוך.
"יש רק דבר אחד שעולה בדעתי..." מלמלה הרמיוני ורכנה אליו. הם
התנשקו, נשיקה רכה וממושכת. הארי יצא במהירות מהכיתה. יש דברים
שהוא לא רוצה לראות...
"הגדל!" אמר הארי, כפי ששמע את הרמיוני אומרת אחרי שיחתו עם
רון. הוא מייד צמח בחזרה לגודלו הטבעי.
דלת הכיתה נפתחה וזוג היונים הצעירים יצאו ממנה, אוחזים ידיים.
"היי, הארי!" אמרו שניהם בו זמנית.
"אז אני מניח שהכול הסתדר..." קרץ הארי.
"כן." הנהן רון כשחיוך רחב מרוח על פניו. "הארי, אני כל כך שמח
ששכנעת אותי לדבר אתה. זה נראה כאילו כבר ידעת מה תהיה התשובה
שלה."
"כן, כאילו..." אמר הארי בעוד הוא מחליף מבט יודע-כל עם
הרמיוני.
שלושתם החלו לצעוד לאורך המסדרון לכיוון האולם, בעוד כל תלמידי
בית הספר נועצים עיניים בזוג החדש, אך להם לא היה אכפת.