רון מספר להרמיוני והארי סיפור על כלה מתאבדת, והם מכניסים את
הרמיוני לתעלול מסוכן... PG-13
הרמיוני/סנייפ
מתורגם-כל (רוב) הזכויות שמורות למנדי קרוגר
missperfectqueen@hotmail.com
הסיפור המקורי ניתן למציאה
ב-http://www.fanfiction.net/read.php?storyid=446
הבהרה: דמותו של הארי פוטר והסובבים לו אינם שייכים לי. הזכות
הזו נשמרת לגבירה הגדולה רולינג. אף אגורה לא מורווחת מהשתמשות
בדמויותיה.
היא לא יכלה להאמין לזה. איך יכל הגבר שהיא עמדה להתחתן איתו
בעוד מספר שעות, להיות כה, מרושע? היא אהבה אותו, אבל היא לא
יכלה לחיות עם מה שהוא היה. היא לא רצתה לבגוד באמונו בכך
שתספר, אך שמירת סוד כזה היה נוראית. היא ראתה רק אפשרות
אחת...
היא הייתה חייבת למות. מידה שלה.
שבע-עשרה היה גיל צעיר מכדי להתחתן, גיל צעיר מאוד בשביל מישהי
בת שבע-עשרה שהייתה שמחה ביותר עד לפני מספר רגעים. היא
התבוננה בדמותה במראת הגוף הגדולה. היא לבשה את שמלת החתונה
שרכשה. היא הייתה מאוד יפה, והיא יכולה להוסיף נופך דרמטי למה
שהיא התכוננה לעשות. שיערה הזהוב היה פזור, יורד בתלתלים וגלים
ברכות במורד כתפיה. כמה טראגי, היא חשבה באירוניה.
המסע לעבר מגדל האסטרונומיה היה אחד חשוב. כשהיא פסעה בחינניות
לקראת הסוף, חייה חלפו מנגד עיניה. אלו היו חיים יפים, עם
כל-כך הרבה שמחה. אף-אחד לא היה חושב, או חושד, שזה מה שהיה
בסופם. היא עמדה ליד החלון שבמגדל, נותנת לרוח הקרירה לפזר את
שערה, ומביטה בשקיעה האחרונה. כמה רגילה נראתה השקיעה אתמול,
כשלא ידעה כמה הדברים הרגילים חשובים במשך הזמן בחיים. אתה
לעולם לא חושב שזו תהיה הפעם האחרונה שהדבר הרגיל הזה יקרה.
עם המחשבה האחרונה, על האהבה שהיא מוותרת, היא קפצה בחינניות
מהמגדל, כמו שחיינית אולימפית שקופצת מהלוח למים. היא עמדה
לפגוש בשד חסר הפנים ששמו היה מוות, והיא הלכה לפגוש אותו
בזרועות פתוחות, ובחיוך יודע סוד.
"וזה היה הסיפור על התאבדות הכלה של הוגוורטס," רון וויזלי
סיים את העלילה במבט ערמומי. הרמיוני, אחת התלמידות החכמות
בשנה השביעית, גלגלה את עיניה והזדקפה.
"זאת כזאת עלילה בדויה, רון. זאת לא אפילו אחת טובה. נכון
הארי?" הרמיוני הביטה בהארי פוטר, שנראה לבן כקמח באותו הרגע.
"הארי מאמין לי," רון אמר בגאווה.
"זה אפילו לא מתועד כאן. בכל השנים שהיינו כאן, לא היה אזכור
אחד על כלה שהתאבדה. לפחות לא מה שנרמז אפילו."
"זה אמיתי בדיוק כמו שלושתנו," רון התגונן.
"מי סיפר לך את זה? פרד וג'ורג'?"
"לא. כל התלמידים מדברים על כך, ואתמול שוטטתי בבית-הספר,
ומצאתי משהו!"
"ומה בדיוק מצאת, שרלוק?"
"מי?"
"לא משנה. רק תגיד לי מה מצאת."
רון חייך בשטניות, והנמיך את קולו ללחישה בטון דרמטי.
"מצאתי את החדר שלה שהיא השתמשה בו כסוויטה לפני החתונה."
"וואו," הארי התנשף בהתרגשות.
"נו באמת. תוכיח."
רון חיפש בכיסי חלוקו בשביל משהו, ואז הוציא מאחד מהם תמונה
קטנה.
"זאת התמונה של הכלה המתאבדת. את לא חושבת שהיא נראית בדיוק
כמוך?"
הרמיוני בחנה את התמונה, נושכת את שפתה התחתונה בזמן שחשבה על
כך. האישה הצעירה הייתה זהה להרמיוני בדמותה, חוץ מתלתלי
הבקבוק הזהובים שנחו על כתפיה.
"היא בכלל לא נראית כמוני," היא שיקרה. הארי חטף את התמונה
מידיה של הרמיוני.
"שקרנית. אתן פשוט תאומות זהות!" הוא נחר.
"אלוהים אדירים..."
"אני אראה לך גם איפה החדר הזה! הוא כולו מאובק ובלתי משומש,
ולא נגעתי בדבר, חוץ מהתמונה שנחה על הרצפה. אני יודע שזה שייך
לה. אני פשוט יודע זאת!" רון ממש קיפץ על הקירות מרוב
התרגשות.
"בסדר. קח אותי ואת הארי לתגלית המדהימה הזו שלך," היא אמרה
ביובש. זה היה טיפשי ביותר, לרדוף אחרי רמזים בבית-הספר,
מאגדה, שייתכן שלא הייתה קיימת כלל. אם משהו כזה נורא קרה,
בית-הספר היה מודיע לכולם על כך. זה היה מפתיע, שרק התלמידים
ידעו על כך, והמורים לא. לפחות, הם לא הראו שהם יודעים.
בסוף כמה גרמי מדרגות, ומסדרון ארוך ביותר, הייתה דלת עץ ישנה.
רון פתח אותה, והוביל את הארי והרמיוני פנימה. הרמיוני הבינה
שהיא מחזיקה את נשימתה, ונשפה במהירות.
החדר היה מלא בענני אבק. האור העיד על כך. הוא בא מחלון סגור
כמעט לגמרי. כל הרהיטים היו מכוסים בסדינים לבנים, שלא היו
לבנים יותר. הם פשוט היו אפורים בהירים ועמומים. הייתה מסגרת
של מיטה גדולה, אלא שהמזרן נלקח ממנה. הרמיוני שמעה חריקה מתחת
לרגליה והביטה מטה. היא דרכה על מגזין, שנקרא 'כלת חג יום כל
הקדושים'. היא הרימה אותו, והתחילה לדפדף בדפים המצהיבים שהיו
מלאים בתמונות צבע דהויות. היא עצרה בעמוד בו שמלה הוקפה בדיו
אדום. מתחת לקו האדום, היה כתב קטן: השמלה שלי.
"לעזאזל."
רון והארי, שעברו על ארון הבגדים, הציצו בכיוונה של הרמיוני.
"מה יש?"
"מצאתי את השמלה שהיא לבשה כשמתה," הרמיוני השיבה. רון לבש את
החיוך הכי מגעיל שלו, כשהתחיל ללכת לכיוונה, ואז אמר בזמן
שהסתכל בתמונה:
"עכשיו את מאמינה לי?"
היא הביטה בו בעיניים פקוחות לרווחה, והצליחה להנהן. לפתע, רון
וויזלי, הילד שעמד תמיד בצל אחיו הגדולים, עלה עם תכנית.
"את יודעת, שהכלה והארוס שלה היו אמורים להתחתן בחג ליל כל
הקדושים,"
הרמיוני נענעה בראשה, בתנועת 'אז מה'.
"ובכן, הרבה קוסמים ומכשפות מתחתנים אז."
"נכון. חג ליל כל הקדושים מחכה בדיוק מעבר לפינה, ומה יותר טוב
מלהפחיד את השנה הראשונה, וכנראה את כל בית-הספר, על-ידי רוח
מתאבדת?
הארי והרמיוני הביטו אחד בשני במבטים ריקים, ואז הפנו את פניהם
אל רון.
"רון וויזלי, אתה מתכנן משהו נועז?"
"תתערבו על השרביטים שלכם שאני כן."
כחמישה סיפורים על המאורע כבר סופרו. סוורוס סנייפ, דייר
האומללות. הוא שנא את החג המתקרב כמעט כמו שהוא שנא בזמנו את
ג'יימס פוטר. זה התחיל שוב. הוא נשבע שכל שנה הגרסאות משתנות.
זה היה הזמן שבהם הסיפורים על הלנה התעוררו. פעם, הארוס של
הלנה היה ג'ק המרטש, ופעם אחרת זה היה דמבלדור בעצמו. הוא ידע
שלשמור את סיבת מותה לא יעבוד. זה רק הפך את הזיכרון שלה
לבדיחה.
סוורוס היה הארוס של הלנה. הם היו אמורים להתחתן בליל כל
הקדושים לפני שנים. שניהם היו בשנתם השביעית, והוא היה ברור
בכוונתו להיות אוכל-מוות. זה היה יותר מדי בשבילה לשמור בסוד,
הבין, מאשים את עצמו.
מה שהוא שנא יותר מכל הסיפורים, היה זה שהרמיוני גריינג'ר ישבה
אצלו בשיעורים פעמיים בשבוע. הוא שנא את הדרך שהיא הזכירה לו
את אהבתו האבודה. איך שהיא שואלת אותו, האינטליגנציה שלה. כל
אלו היו תכונותיה של הלנה, והוא האשים את הילדה בגניבתם. היא
אפילו נראתה כמוה. זה מה שהכי עצבן אותו, מסתכל על גריינג'ר,
ורואה את הלנה. זה אכל אותו מבפנים. עכשיו היא ללא ספק רצתה
להישאר בהוגוורטס כמורה לאחר סיום לימודיה, ואז הוא יצטרך
לראות אותה יותר ויותר. גורל הייתה כלבה.
"אתה אומר שאתה רוצה שאני אשים על עצמי פאה בלונדינית, ליצור
העתק לשמלה, וללכת ברחבי הוגוורטס בליל כל הקדושים מעמידה פנים
שאני מלאת נקמה?"
רון הנהן בפראות. גם הארי הנהן בהסכמה.
"זה... זה כל-כך טיפשי!"
"מה?"
"אתה רוצה שאני אעשה תעלול מטופש ואפחיד מישהו בצורה כל-כך
ילדותית? אני לא כזאת. אני הרמיוני גריינג'ר. תולעת ספרים.
פרפקציוניסטית, לא ערמומית שמתכננת ומשתתפת בתכסיסים
מלוכלכים!"
"זה למה את צריכה לעשות את זה. אף אחד לא יצפה לכך!" רון
הסביר.
"ל - א. לא!"
"נשלם לך," הארי הציע.
"כמה?"
מספיק אוניות בשביל שתוכלי לקנות ספרים עבים ומשמימים שיספיקו
לך עד לסוף חייך," רון אמר.
"אתם חושבים שאפשר לקנות אותי ככה?"
"אפשר לקנות את כולם במחיר מסוים." רון השיב.
"או. מחוכם מאוד, רונאלד וויזלי."
"זה נכון, בכל אופן."
"ובכן, נסה כמה שתרצה. אני לא אכנע, ל, לטירוף הזה!"
בעודה רוטנת, היא עזבה אותם לבד.
"היא תעשה זאת," אמר רון.
"בהחלט," הארי הסכים.
סוף הפרק.
ליל כל הקדושים
הערה קצרה: שאלה לכל אלה שמגיבים. אתם מאמינים בלידה מחדש?
ובכן, אני כן, ואני מאווווווווד שמחה על כל התמיכה שלכם! :)
השבועות לליל כל הקדושים נהפכו להיות מעטים יותר ויותר,
והרמיוני עבדה על השמלה בסודיות מוחלטת. איכשהו, היא שוכנעה
לעשות זאת. איכשהו, היא הייתה מאבדת כל טיפת היגיון, והולכת עם
זה.
יום אחד, בעודה עובדת על השמלה, היא פיתחה סוג מוזר של מיגרנה.
היא עיסתה את רקותיה בעדינות, ואז, הפרץ של אור בהק בכאב כנגד
עיניה. היה נראה שהיא רואה דברים, כמו את עצמה לפני מראה,
מחייכת חיוך ענקי על פניה. זו הייתה היא עם שיער בלונדיני. היא
הייתה, כלה שהתאבדה!
היא התנועעה מול המראה, צוחקת ומזמזמת לחן קצר. דמות מוצללת
עמדה מאחוריה. דמותה של הרמיוני הסתובבה ונשקה את האיש.
הרמיוני האמיתית לא יכלה לברר מי הוא היה.
החיזיון נמוג עם המיגרנה. מנענעת בראשה בהשתאות, היא המשיכה
לתפור את המלה. הדלת של חדר המועדון נפתחה, ורון והארי נכנסו
עם חיוכים מרוצים על פניהם.
"אתם לא צריכים להיות בהוגסמיד בסוף השבוע? אמרתי לכם לא לחכות
לי, משום שאני עובדת על פרויקט מטופש," היא רטנה באומללות
"מה שלום הרוח המועדפת עלינו"? רון שאל, מתעלם מרטינותיה.
"ככה-ככה, ג'לי."
"השמלה נראית נהדרת, מיוני. לא ידעתי שאת יכולה לתפור." הארי
הביט.
"או, זה פשוט אחד מהכישרונות הגדולים שיש ברשותי, תפירה," היא
השיבה בסרקזם.
"את נראית חיוורת. היית כאן כל היום?" רון שאל, עם שמץ דאגה
בקולו.
"תודה על הדאגה. כן. אני עובדת על השמלה הזו מהבוקר." רון צקצק
לעברה, וטפח על כתפה.
"בשביל מישהי שלא רצתה להיות מעורבת בזה בתחילה, בטוח שאת
מעורבת בזה עכשיו."
נכון. היא הייתה מאוד מעורבת. היא לא יכלה להסביר מה שינה את
זה. זה פשוט היה... משהו. הרמיוני חשבה שזה היה משהו באוויר.
היא עדיין חשבה שזה חסר פואנטה כמו שזהה היה בהתחלה, אבל משהו
אמר לה שזה חייב להיעשות. מוזר איך רגשות עובדים. גם לא היה לה
מושג לאיך הם עובדים.
"אתם מוכנים לזוז? אני מנסה לעבוד," היא שתלה קצת עצבנות בנימת
קולה.
"כמובן! כל דבר שיעזור ליצירת תכנית המאה לזוז הלאה!" רון
הריע, מטאטא את הארי מחוץ לחדר המועדון.
"גם אתה!" היא צוותה. הוא השתחווה, ויצא.
לאחר שבוע, השמלה הייתה מוכנה. היא הרבתה להסתכל על היצירה
הגמורה, שנחה על המיטה, וחשבה על ליל כל הקדושים, במרחק של יום
אחד קדימה. האם אתה יכול להיות מסולק על-ידי כך שאתה משחק רוח?
האם התכנית תעבוד? הפרפרים ריחפו בבטנה של הרמיוני. היה בזה
קצת יותר משמץ של טירוף בתכנית הזו.
ארוחת ליל כל הקדושים היה אירוע נחמד בדרך-כלל להרמיוני, שנראה
היה שחסמה את כל האנרגיות החיוביות שחבריה לכיתה ניסו לשלוח
אליה, בתקווה נואשת למצוא ניצוץ. עיניה נדדו לעבר פרופסור
סנייפ, שבהה באומללות בשולחן. 'אני לא עד כדי כך נואשת,'
הרמיוני חשבה, עכשיו מחפשת עוד מישהו אומלל. אף אחד אחר לא היה
אומלל.
סוורוס סנייפ היה אבוד בזיכרון באותו הרגע. זה היה ליל כל
הקדושים אחד, לפני שנים. יום חתונתו. הלנה בוששה לבוא לחתונתה
שלה, ואחרי חצי שעה בלי שום סימן, האורחים החלו להיות חסרי
מנוחה. סנייפ נהיה מודאג.
ארגוס פילץ' התנדב ללכת למצוא אותה, רוטן לעצמו על כך שנשים לא
שמו לב לסובב אותן.
כעבור כחמש דקות מאוחר יותר, פילץ' חזר לאולם שבו עמדה להתקיים
החתונה, במבט מזועזע. סנייפ הרגיש חולה. הוא ידע שמשהו לא היה
בסדר.
"סוורוס, כדאי שתבוא איתי," הוא הצליח לפלוט, בקול רועד.
הוא הוביל את סנייפ החוצה, את כל הדרך למגדל האסטרונומיה,
שבמבט אחד מטה חייו התנפצו. שוכבת על הקרקע, עם צוואר בצורה לא
טבעית, הייתה הלנה שלו. עיניה היו מקובעות מעלה לכיוון השמיים,
ופיה היה פתוח בחיוך.
"לא..." הוא כרע לצד גופה השבור, ולקח אותה לזרועותיו. הוא
הרגיש דמעות זולגות מעיניו, אבל הוא לא הוציא הגה. זה היה עצב
שרק הלנה הייתה צריכה לשמוע, הוא החליט בעוד הוא מחזיק אותה
צמוד אליו.
הגילוי נגמר בעוד הוא מודיע למוזמנים שהחגיגה נגמרה, ושהגיע
הזמן בשבילו לישון. הוא התכוון להיות שיכור כלוט בערב.
בשירותים, לאחר שהרמיוני נכנסה לשמלה המשוחזרת, רון והארי
התפתו לאפר אותה.
"למה זה משמש?" הארי שאל, מכוון אצבע לעבר מעגל ריסים. הרמיוני
נאנחה בתסכול, ולקחה את המעגל.
"אני אתאפר בעצמי, תודה רבה. אתם הבנים לא תבחינו בין שפתון
לחור במוח שלכם."
רון והארי צפו בה בעניין בעוד היא התאפרה. היא שמה מעט אבקה
בהירה על פניה, על מנת להוסיף את האפקט הרוחי, ופנתה אל שניהם
בחיוך מתחכם. הם נראו לגמרי לא מהעולם הזה.
"רק עוד דבר אחד," רון הצליח להגיד, לוקח קופסא קטנה, פותח
אותה, ומושך החוצה פאה בלונדינית ארוכה. הוא אסף בזהירות את
שערה החום למקומו בעוד הוא שם את הפאה על ראשה. אז הוא החזיק
את תמונתה של הכלה המתאבדת מול פניה, בוחן את התוצאה. הוא
והארי פלטו אנחה מופתעת.
"זה מפחיד אותי," הארי התוודה, עיניים פקוחות ומפוחדות.
"שניכם לא יכולים להיראות איתי. מישהו עלול לחשוד במשהו."
"ובכן, את לא אמורה לצאת אלא עוד כמה שעות. אז פשוט תצטרכי
להתחבא כאן," אמר הארי, זורק מעליה את גלימת ההיעלמות.
חצות הגיע הרבה יותר מהר ממה שהרמיוני רצתה, בעודה יושבת בחדר
המועדון כשהגלימה עליה, ושלוש שעות של קריאת ספר מאחוריה.
בולעת רוק, היא הניחה את הספר, ועשתה את דרכה לעבר המסדרון.
האישה השמנה בדיוקן נראתה מזועזעת כשראתה את הרמיוני בגרסת
הרוח שלה.
"הלנה דאפרס..." האישה נאנקה. הרמיוני נדה בראשה, ושמה אצבע על
שפתיה, אומרת לה להיות בשקט.
היא הייתה במחצית הדרך במורד המסדרון, עדיין מכינה את עצמה
לצרחות הבהולות והכועסות שהיא הייתה צריכה למשוך מפיותיהם של
אנשים, כשאיבדה את האומץ שלה. זה היה טיפשי. זה היה כל-כך
טיפשי. ספרים לא היו שווים את זה. היא מיהרה לעבר הציור,
מסתכלת רק על הקרקע שלרגליה.
היא נתקלה במישהו בדרכה חזרה, עצמת הפגיעה שולחת אותה אחורה
כחצי מטר, כמעט גורמת לה לאבד את שיווי משקלה. היא הביטה באדם
שנתקלה בו, והתנשפה. סוורוס סנייפ עמד שם, מעורער טיפה, מסתכל
עליה, לא במבט רווי שנאה, אלא משהו... אחר.
סוורוס סנייפ שוטט ברחבי הוגוורטס במבט שתוי, כשראה אותה. היא
רצה. הלנה אהובתו רצה אליו. היא הייתה בדיוק איך שהוא זכר אותה
לאחרונה, חוץ מזה שצווארה לא היה שבור, והיא לא הייתה מתה.
עכשיו היא ממש נתקלה בו, להפתעתו הרבה. הוא עזר לה להתייצב,
ואם דמותה לא הייתה מטושטשת, הוא היה רואה שהיא רעדה בפחד.
"אני, אהה..." הרמיוני התחילה. היא לא ידעה מה לומר. היא הייתה
מחוסלת. צלויה. היא נתפסה.
סוף הפרק.
הלילה, והבוקר למחרת
למה הוא לא אומר כלום, למה הוא לא התחיל לצעוק עליה? זה היה
עדיף לגמור עם זה מהר, והשתיקה שלו אמרה שהוא מתכנן להגיד משהו
נורא. הרמיוני שנאה את השתיקה הזו. היא עשתה אותה עצבנית. היא
כנראה ניקתה את גרונה כחמש פעמים לפחות מחכה לזה שיגיד משהו.
הוא אפילו לא זז. הוא פשוט עמד שם, מסתכל עליה כאילו היא
הייתה... ובכן, זאת הייתה יכולה להיות כל מישהי חוץ מהרמיוני
גריינג'ר. הוא מעולם לא הראה אף רגש כלפיה חוץ מגועל עמוק כל
השנים האלה בהוגוורטס. המבט הזה נראה כה שונה, והיא לא יכלה
לשים את אצבעה עליו. 'תגיד משהו!' היא הפנימית צרחה. היא
התלבטה אם לפתוח את פיה ולהסביר, אבל היא מצאה את פיה מכוסה
בשלו. או, לא. היא בכתה בתוכה.
להפתעתה, היא מצאה את עצמה נענית לנשיקה. 'מה לעזאזל את
עושה?!' הקול הפנימי שלה נשמע די היסטרי. בשלב זה, סנייפ הרים
אותה בזרועותיו, והחל לשאת אותה במורד המסדרון לעבר חדרו, פיו
כמעט לעולם אינו עוזב את שלה.'אמרי לו להפסיק!' 'לא, אל תגידי
לו להפסיק!' 'זה נורא!' 'זה נפלא!' האם יש מילה עד כמה זה היה
נפלא בצורה מוזרה?
היא הרגישה את מוחה מאבד שליטה, והיא איבדה אותו לבסוף, כשמצאה
את עצמה במיטתו של סנייפ, שניהם בקושי יכולים לנשום מנשיקות.
היא התעוררה כמה שעות מאוחר יותר, עדיין במיטתו. היא עדיין לא
עכלה את מה שעשתה. רק זה שהוא מעולם לא היה עושה לה את זה תחת
נסיבות רגילות. היא התלבשה במהירות והסתכלה במראה. היא עדיין
הייתה מאופרת, הפאה והכל. לפתע, מחשבה נוראית אחזה בה. הבנה
מחשמלת. סנייפ בוודאי היה הארוס של הכלה המתאבדת! הוא נראה מעט
שיכור, והוא בטח חשב שהיא הייתה אהובתו. המתה. מכסה את פיה
בזעזוע, היא מיהרה אל מחוץ לחדר השינה, ורצה את כל הדרך אל
החדר שהיא, רון והארי הסתודדו שם כמה שבועות מוקדם יותר.
היא עברה ביאוש בין המגירות, מחפשת משהו... היא לא ידעה מה. עד
שלבסוף, היא מצאה אותו. הזמנה ישנה ומצהיבה שהזמינה לחתונה של
סוורוס סנייפ והלנה דאפרס, ה-31 באוקטובר. היא הרגישה סחרחורת,
היא חשבה שהיא הולכת להתעלף. היא שמה את ההזמנה בחזרה במקומה,
ונתקלה בפיסת קלף שהיה כתוב עליו: השבועות שלי. היא לא יכלה
לעמוד בזה, וקראה אותן. "זו ההבטחה שלי לחיות את חיי לצדך, ללא
היסוס, ללא כאב, כמה רבים שיהיו חשובים במיוחד, שנוכל להתעלות
מעליהם. אני רק רוצה שזה יהיה אתה, אני, וילד או שניים, לנצח
נצחים. אתה עכשיו, ותמיד תהיה, הלב שלי." קולה של הרמיוני
נסדר. היא עמדה לבכות, בכי על מה שעשתה, וסנייפ המסכן, והלנה,
שהייתה כל-כך מסכנה... היא קרסה על הרצפה, מחזיקה את הקלף בכוח
בידה.
לאחר שבכתה רבע שעה, היא החליטה לזוז הלאה, ולחזור לחדרה למשך
שאר הלילה הנעלם.
היום לאחר מכן היה אחד מאוד לא נוח להרמיוני. היא שיקרה לרון
והארי, אומרת שהיא אבדה את האומץ שלה ושהלכה ישר למיטה. הם
שאלו אם היא הייתה חולה, והיא פטרה אותם בהינף יד.
בהקלה, היה נראה שסנייפ לא זוכר אפילו מה קרה בלילה. הוא זיכה
אותה באחד ממבטיו המרושעים ביותר, והיא הייתה מאושרת. הוא יכול
היה לא לזכור כלל את הלילה ההוא, והיא קיוותה שהיא יכולה. היא
בהחלט תנסה להרחיק את הלילה ההוא ממחשבותיה. הדגש על המילה
תנסה.
היא ניסתה לא לחשוב על כך, בזמן שהלכה לאולם הגדול. הניסיון
נכשל, כשהוא עבר לידה, זרועו מתחככת בשלה, גורמת לה להסמיק
כעגבנייה בשלה. היא שוב ניסתה לא לחשוב על כך בשיעור שיקויים.
ובכן, אתם יכולים לנחש עד כמה זה היה אפקטיבי.
היא הייתה חסרת אחריות בשיעור השיקויים ההוא, שלא כמו
בדרך-כלל, שהיא עצמה זהרה כמעט בשיעורים, ימים קודם לכן.
סוורוס סנייפ סבל מאפקט השתייה "הבוקר שאחרי" בצורה רעה למדי.
רעה בהחלט. הוא גם נלחם בתוצאות של חלום אמיתי. חלום כה ממשי,
שהוא חפר במוחו במשך אותו היום. חלומות לא היוו משהו מיוחד
בשביל סנייפ. די מטופש, הוא חשב.
הוא יכל להישבע שראה את הלנה, נראית לעין, נמצאת מולו בלילה
שעבר. הוא יכל להישבע שהוא נשא אותה למיטה, כדי לקיים את ליל
החתונה שמעולם לא התרחש. היא נעלמה בבוקר למחרת, וזה למה שהוא
ידע שזה היה רק חלום.
חלום מטריד, אבל עדיין נפלא.
לחרדתה, סנייפ ביקש שתישאר כמה דקות לאחר השיעור. בעוד פרצופה
אדום ובוער, היא נעמדה מול שולחנו. 'הוא הולך להתוודות בפניי.
אני יודעת את זה.' היא חשבה, מרגישה את הדמעות ששרפו בעיניה.
היא נאחזה בתיק שבו סחבה ספרים, נמנעת מליצור קשר עין.
"העלמה גריינג'ר, יש משהו שאני מעוניין לדבר איתך עליו, אז אני
מציע שתקשיבי, ותקשיבי היטב."
"כן?" היא נשכה את שפתה התחתונה כשה'כן' שלה יצא בקול צווחני
מעט.
"שבי," הוא החווה לעבר השולחן. היא מיהרה לשבת.
הוא נעמד והלך אליה, עומד קרוב אליה. יותר מדי קרוב אליה.
"העלמה גריינג'ר -"
"בבקשה, תמהר..." היא לחשה, כשדמעות מאיימות לפרוץ מעיניה.
"את בוכה. טוב, את יכולה לראות את הבעיה שעומדת מולך,"
כל מה שהיא יכלה לעשות, היה להניד בראשה.
"את ואני יודעים שהיום היית, היית מאוד מרוחקת מהמתרחש בכיתה.
אני לא אקבל זאת בכיתה שלי, וזוהי אזהרה. אני לא מצפה לראות
עבודה חלקלקה ובלתי נאותה ממך אי פעם. עכשיו לכי, וחשבי על איך
לשפר את עצמך."
היא נאנחה בהקלה, ומיהרה לצאת מכיתת השיקויים.
היא ידעה שזה היה הזמן לשכוח ממה שקרה בלילה.
אבל מה שהיא לא ידעה, זה שהמתרחש לא יגרום לה לשכוח מהלילה
ההוא... להיפך. לזכור אותו לנצח. גורל התכוונה להכות בה קשה,
וחזק.
סוף הפרק.
דו קרב
הדברים נהפכו להיות נורמאלים יותר ויותר ככל שעבר הזמן.
הרמיוני חזרה להיות עצמה, והתעלול ה'בלתי-מזיק' היה הכל חוץ
מנשכח.
הרמיוני הייתה אישה צעירה מאוד עסוקה, עד שהיא בקושי שמה לב
לדבר שהכי השתנה בה. היא הייתה מסוג הנשים שכשקיבלו את הווסת
טיפלו בזה, ידעו מתי זה בערך מתחיל ונגמר, אבל לא שמו לב אם
המחזור דילג לו. הוכחה לכמה היא הייתה עסוקה. כשיגיע, היא תטפל
בזה, אבל ההוכחה לכך שהיא באמת לא שמה לב מה קרה איתה, עד שהיא
לא שמה לב שהחודש חלף ללא הווסת.
היא התיישבה במקומה בארוחת בוקר אחת, והתחילה לחפור באוכל שעל
צלחתה. רון והארי דיברו בהתרגשות על משחק קווידיץ' והיא בקושי
הקשיבה להם. לא ממש היה משנה לה מספורט. יותר מדי פציעות, לפי
דעתה. קווידיץ' היה משחק שהיה חסר תועלת לחלוטין.
לאחר שגמרה חצי מארוחתה, הרגישה מוזר בבטנה. מניחה את ידה על
פיה, מבצעת בריחה מטורפת לעבר חדר השירותים הקרוב. רון והארי
הביטו בה, התעלמו, והמשיכו בשיחה שלהם.
חוזרת לשולחן, נראית חיוורת מהרגיל, היא אמרה להם שזה צריך
להיות משהו באוויר. היה נראה שלא אכפת להם, והם חזרו לשיחתם,
מתעלמים ממנה. היא הביטה בהם כמה דקות, עד שהחליטה שהיה לה
מספיק בארוחת הבוקר, והיא הייתה צריכה לחזור לחדרה להתכונן
לשיעורי היום.
המחלה התמידית השפיעה עליה בערך חודשיים, לפני שירדה לפופי
פומפרי כדי שתבדוק מה איתה. האחות אמרה לה לקחת את זה בקלות,
זה היה כנראה רק עצבים. היא לא הרגישה שהיה צורך לבדיקה מלאה.
מי בהוגוורטס יחשוב, אפילו ידמיין, שמישהו בהוגוורטס יתנסה
בחוויה 'מסעירה' כגון קיום יחסי מין? בייחוד הרמיוני גריינג'ר,
תלמידה ראשונה בכיתה, ומדריכה ראשית!
הרמיוני בהחלט לא חשבה שהיא הייתה בהיריון, אבל מי כן, בגיל
הזה? בגיל הזה אתה תחת הרושם שאתה צעיר לנצח, ושדברים כמו
היריון בלתי רצוי לא יקרו לך.
ביום פברואר מסוים אחד, דראקו מאלפוי הצליח לבסוף לעלות על
עצביה של הרמיוני. לא היו הרבה דברים שהיא יכלה לסבול בזמן
ההוא, ולהיקרא 'בוצדם' לפחות עשר פעמים ביום, לא עזר.
בעוד היא הולכת לצד רון במורד המסדרון לשיעור הבא, מאלפוי
הצליח איכשהו להופיע עם שני בריוניו המגודלים. הוא נחר לעברה,
וקראב וגויל עקבו אחריו, מבליטים את שריריהם.
"האם זו לא הבוצדמית והגור הנאמן שלה...? ברצינות, היינו
יכולים להתחיל מופע חריגים שנוגעים לכמה דברים שמתרחשים
בבית-הספר."
מלאה בכעס שמעולם לא הרגישה בעצמה כזו בעבר, הרמיוני לקחה את
שרביטה מכיס חלוקה. רון ניסה לחטוף אותו ממנה, אבל היא טאטאה
אותו הרחק ממנה.
"נמאס לי, מאלפוי, ואני רוצה ליישב את זה כאן ועכשיו, אתה
ואני!" היא צעקה. לסתו של רון נשמטה. הרמיוני מעולם, מעולם, לא
התנסתה, וכמובן לא חשבה, על דן-קרב בעבר. מאלפוי גיחך, והוציא
את שרביטו.
"בסדר."
רון התערב במהירות.
"לא! אני אלחם במקום הרמיוני. היא לא מרגישה טוב בזמן האחרון."
הרמיוני ניסתה למחות, אבל רון השתיק אותה.
"בסדר, וויזלי. עמוד במקומך ובוא נתחיל עם זה כבר."
הרמיוני צפתה בזה. אולי היא לא הייתה צריכה להרשות לעצמה לדבר
כך. הדו-קרב לא היה מתקיים, אם מאלפוי לא היה מערער אותה כך,
כשהייתה מעורערת הנפשה עוד קודם. אבל, זה קרה. הרמיוני התרחקה
מהזוג, מתכוננת לרוץ במורד המדרגות למרפאה אם משהו רציני
יקרה.
עומדים במקומותיהם, בשרביטים מורמים. לבסוף, שניהם קיללו ביחד.
הכוח של שני השרביטים נפגש, והתערבל אחד בשני, מוחזק במקום. אף
אחד לא נפגע, בינתיים.
גויל, חושב מהר, הזיז את ידו של דראקו כך שהקרן תרד בעוד
השרביט יורד, פוגעת ברון בבטן, בעוד הקללה של רון בקושי פוגעת
בשער ראשו של מאלפוי. רון נדחף לאחרון, בטעות מפיל את הרמיוני
במורד המדרגות. היא ניסתה לתפוס במעקה לתמיכה, אבל לא הצליחה.
היא נחתה בנוקשות על בטנה במרחק שמונה מדרגות משם.
היא שכבה על הבטן במשך כמה שניות, המומה ממה שקרה, ואז הרימה
את עצמה אל רגליה. היא ניערה את האבק מעצמה, וחייכה אל רון,
שנראה נוקשה.
אני בסדר -" לפתע, כאב חד בבטנה התחתונה השתיק אותה, והיא קרסה
על המדרגה, מחזיקה את בטנה בכאב. הכאב הקשה עליה לנשום, והיא
הרגישה משהו חם נוזל בין רגליה, ועל הג'ינס, שהרגישו די מגעיל
כרגע מתחת לחלוקים שלבשה. היא הסתכלה מטה, והופתעה לראות שהיא
מדממת. בלבול הציף אותה. מה זה היה?
"מיוני?"
"משהו לא בסדר..." היא נאנקה,הכאב כמעט בלי נסבל. החשיכה
השתלטה עליה, והיא שקעה לחוסר ההכרה.
"אל תעמדו שם כך סתם!" רון נבח לעבר מאלפוי, קראב, וגויל,
שלמען האמת, נראה מפוחד.
"מה אתה מציע שנעשה?" מאלפוי שאל בקרירות.
"מה אתה חושב? תגיד לאחד ההרים שלך לשאת אותה למרפאה, עכשיו!"
להרמיוני היה חיזיון מוזר בזמן שהייתה חסרת הכרה. זה היה קול.
קול שמלמל פואמה. הוא נשמע קצת כמוה, אבל גם קצת אחרת.
"אחד לתוגה, השני לשמחה, השלישי בשביל בת, והרביעי בשביל
בן..." זה הסתיים כך שהיא מלמלה את המילים, שבלבלו את ארבעת
המצילים שלה.
"היא הוזה," קבע רון, כשהתקרבו למרפאה, כבר מושכים המון תשומת
לב.
הרמיוני גריינג'ר התעוררה יום אחד לאחר מכן, במיטה החמימה
במרפאה. היא התיישבה עליה, והסתכלה סביבה., מעט מבולבלת
מהעובדה שפרופסור מקגונגל יושבת לצדה.
"העלמה גריינג'ר... את ערה..."
"מה הולך פה?" לבה החסיר פעימה כשראתה את הדאגה על פניה של
הפרופסור.
"אני מצטערת, העלמה גריינג'ר, אבל איבדת אותו."
"איבדתי מה? על מה את מדברת?" עכשיו היא הייתה מפוחדת.
"לא ידעת? ייתכן שזה היה דווקא טוב. זה יעזור לך להתאושש,
ויהיו לך אחרים."
"מה אחרים?" היא הרגישה אימה מוחלטת.
"ילדים."
הרמיוני נפלה לאחור לעבר כרה, חסרת הבעה.
"איבדתי תינוק?"
"כן. ההיריון היה בתהליך כבר ארבעה חודשים, וזה היה ילד קטן."
"אבל... אבל, מעולם..." קולה גווע כשנזכרה שהיא בהחלט כן.
"ממה שנראה, שהיית בורה למצבך, בית-הספר החליט לשמור זאת בסוד.
את לא תסולקי, ואף אחד לא צריך לדעת על זה. אולי זה יגרום לך
לחשוב מחדש על מעשייך... זה נס שאת בסדר, ושאין לך נזק תמידי."
זה מה שהיא חשבה. הרמיוני חשה שהיא מרגישה שהיא מסומנת למשך כל
חייה. הפרופסור לעולם לא תחשוב על הרמיוני גריינג'ר בלי לחשוב
על המצב הזה. הסימן לעולם לא ירד. עכשיו היא הייתה מוכנה
להתחיל לבכות.
מקגונגל חבקה את הרמיוני וניסתה לרכך את הבעת הרגשות הכואבת
שחשה. דבר לא יעזור. היא חשה חסרת אונים.
והכל בגלל תעלול מטומטם.
סוף הפרק.
קרוב יותר לאמת
התלמידים בבית-הספר לא הובאו בסוד מחלתה של הרמיוני. לרון,
מאלפוי, קראב, וגויל, נאמר שהיו לה בעיות עם "הדברים הנשיים",
שכל מה שזכר היה צריך לדעת על זה, היה כל מה שהם רצו לדעת על
זה.
הרמיוני חשבה שהם יגלו מה קרה תוך יומיים לפחות, עם כל המבטים
המרחמים שהמורים טרחו לשלוח לה בשיעורים ובמסדרונות. כל עוד הם
לא שאלו מי הכניס אותה להיריון, זה היה בסדר. כמה פעמים היא
התפתתה להגיד לסנייפ שהוא היה האחד שהכניס אותה להיריון, אחרי
כמה הערות חשאיות בכיתה על עד כמה אנשים יכולים להיות בלתי
זהירים. זה היה בטוח שהוא לא התכוון לנוויל, בגלל הבט הקפוא
שהיה מונח עליה. היא דמיינה רבות את הבט הזה הופך למבט אחר,
כשהיא הייתה מספרת לו שהוא היה האחד שלא היה זהיר מספיק.
הרמיוני מצאה את עצמה מניחה לפעמים את ידה על בטנה, חושבת על
החיים שנוצרו בה. זה היה מוזר להתאבל על משהו שלא ידעת בתחילה
שהוא שם. היא התנסתה כבר באבל, וזה כאב נורא. היא לא ידעה איך
היה יכול להיות, אם התינוק היה נולד, אבל היא היתה בטוחה שלא
תנטוש אותו. זאת מעולם לא היתה אופציה שהיא הניחה לפניה. היא
היתה מנסה להיות האימא הטובה ביותר שהיא יכלה להיות, כשהוריה
עוזרים לה למשך כמה שנים. היא כנראה תצטרך לוותר על החלום של
ללמד למשך כמה שנים, או אפילו לתמיד. המחשבה הפחידה אותה טיפה,
אבל לפחות אף אחד לא היה מת מבחירה כזו. היא הרגישה אשם. סימני
האזהרה היו בכל מקום, והמטומטמת ששמה במקרה הוא הרמיוני, בחרה
להתעלם מהם.
סוורוס סנייפ היה משקר אם היה אומר שהחדשות על הריונה של לא
הרמיוני הפתיעו אותו. היא הייתה האדם האחרון שהוא חשב שתיכנע
לחייהם האפלים של מתבגרים. למרות זאת, הוא חשב שהיא לומדה
שיעור רב-ערך. הוא לא יכל להפסיק לדמיין שהוא תופס את הממזר
הקטן שעשה לה את זה, ולשבור את הצוואר שלו. זו הייתה הרגשה
מוזרה, הוא חשב לאחר הרהור מעמיק.
הוא שמע שדראקו מאלפוי היה עד לנפילה כולה, והחליט ללחוץ עליו
ולהוציא ממנו את הפרטים. מאלפוי נראה מופתע שסנייפ מראה
התעניינות במשהי כמו הרמיוני גריינג'ר, גריפינדורית, וגם,
ידידה של הארי פוטר.
"כן, זה היה דו קרב. של קוסמים, אבל לא הסתבכנו בצרות, בגלל
שעזרנו לגריינג'ר. כל העסק הזה היה די מפחיד, אם תשאל אותי.
בהתחלה היא נראתה בסדר, אבל אחר-כך היא פשוט התמוטטה על
המדרגות. היה שם המון דם, והיה נראה כאילו היא ממש סובלת.
וויזלי הכריח את גויל לקחת אותה למרפאה, והיא מלמלה כל הדרך
חרוז מטופש."
כרגע, סנייפ העניק לו את מלוא תשומת הלב.
"חרוז? איזה מן סוג של חרוז?"
"מעולם לא שמעתי את זה, אז זה כנראה חרוז מוגלגי. זה הלך, או,
כן. הנה זה: 'אחת לתוגה, השנייה לשמחה, השלישית בשביל בת,
והרביעית בשביל בן," מאלפוי זקר גבה לנוכח הזיכרון. סנייפ הלך
והחוויר. הרבה יותר ממה שהוא היה קודם.
"אתה מכיר את זה?"
"לא, כמובן שלא. אתה יכול ללכת עכשיו, מאלפוי."
הדלת של משרדו של סנייפ נסגרה, והוא התיישב על כסאו, מעסה את
רקותיו במחשבה. החרוז הזה... הוא שמע אותו כבר בעבר.
זה היה היום השני בשנתו השביעית, והוא והלנה טיילו מסביב
לטירה. היה משהו שונה בצורה שהיא נשאה את גופה. משהו... נוסף.
"סוורוס, אתה זוכר לפני חודש בערך, כשהזמנתי אותך לבית של
ההורים שלי?" סנייפ חייך לעומתה כשהזכירה את השבוע ההוא במשך
הקיץ. איך יכל לשכוח?
"כן, למען האמת..." הוא נקטע על-ידי הלנה, שלקחה את ידו
השמאלית, והניחה אותה כנגד בטנה. היא החזיקה אותה שם, מחכה
שהוא יקלוט את הרמז.
"אז... לא היינו כל-כך זהירים, נכון?" היא שאלה לבסוף בקול
עצבני. סנייפ משך את ידו לאחור, ועיניו השחורות היו פעורות
בהלם ובזעזוע. הלנה נרתעה מעט אחורה, ונעצה את עיניה בקרקע.
"לעזאזל!" הוא קילל, גורם לעיניה להאפיל.
"את... לא, לא נכנסת להריון, נכון?..." הוא שאל בקול הססני.
לסתה של הלנה נפלה, והיא סטרה לו בכל כוחה. הלנה היא בחורה
חזקה, אם לא אכפת לכם.
"ובכן, סוורוס, האם יכולת לא לשכב איתי בכלל? זה היה פותר את
הבעיה הקטנה הזו עוד לפני שהתחילה!" היא אמרה זאת בטון שליו,
שעצבן מאוד את סנייפ.
"ובכן, את זאת שבהריון!"
"
ממזר שכמוך!" היא פנתה לאחור, והחלה ללכת בחזרה לבית-הספר.
"אז יש בשבילנו רק עוד דבר אחד לעשות," סוורוס קרא בלכתה. היא
עצרה, והסתובבה כשידיה שלובות על חזה.
"מה?"
"נצטרך להתחתן."
הלנה הצרה את עיניה, ואז הביטה בו במשך כמה דקות.
"מה בדיוק אמרת לי?"
"אמרתי... שאנחנו, נצטרך, להתחתן."
לרגע, הוא חשב שהיא הולכת להגיד לא. אז, פניה האירו כאילו היא
הייתה הכוכב בראש עץ חג המולד, והיא רצה אל זרועותיו, מכסה את
פניו בנשיקות.
"בשביל מה זה?" הוא שאל, מנסה להיראות כאילו הן מפריעות לו.
היא צחקה, נישקה אותו עוד פעם, ואמרה:
"אחת לתוגה."
עוד נשיקה.
"השנייה לשמחה."
עוד אחת.
"השלישית בשביל בת."
הנשיקה הרביעית היתה הטובה מכולן.
"והרביעית בשביל בן."
בשעה שצחוקה התנדף, כך גם הזיכרון. סנייפ מחה בכעס דמעה מפניו,
ויצא לחפש את הרמיוני. בדרך, הוא התחיל לחשוב על איך לעזאזל
הרמיוני גריינג'ר מכירה את החרוז הזה. זה היה עוד דבר שהכלבה
הקטנה גנבה מהלנה שלו. עוד זיכרון שנהפך ללעג.
הוא מצא את הרמיוני בספריה. היא לא למדה. היא ישבה על כיסא ליד
שולחן, בוכה בצורה הכי שקטה שיכלה. ככל שהכעס שלו היה גדול,
משהו עצר אותו מפשוט להתנפל על הנערה. בלי ששם לב, יצא בשקט
מהספריה, ונפנה לכיוון כיתתו.
הרמיוני גריינג'ר הפסיקה לבכות לרגע, כששמעה את דלת הספריה
נסגרת. היא לא היתה אפילו מודעת לעובדה שיש אפשרות שמישהו יראה
אותה. היא קמה, מחתה את דמעותיה, והלכה לראות מי זה היה.
היא ראתה את דמותו של סנייפ מתרחקת במורד המסדרון, וחשה צורך
כפייתי לקרוא לו. הוא פנה, נראה מעט מופתע.
"כן, גריינג'ר?" הוא שאל, מנסה להשמע מוטרד. הזה זה... רגע
האמת. מנקה את גרונה, היא התקדמה אליו.
"אני חייבת להגיד לך משהו, פרופסור."
"אז תוציאי את זה. אני ממהר."
"אני... ובכן, אתה, אה... לימדת היום את שיעור השיקויים הטוב
ביותר שהיה אי פעם. בקושי לקחת נקודות מגריפינדור..."
"באמת? ובכן, ככל הנראה תפסתם אותי במצב-רוח טוב במיוחד. אולי
בפעם הבאה לא תהיו כל-כך ממוזלים. יום טוב." הוא חזר לצעידתו
המהירה, עוזב את הרמיוני לפני שיכלה לאזור אומץ ולספר לו את
האמת על מה שקרה בליל כל הקדושים.
"אולי," היא אמרה בקול חרישי לפני שפנתה בחזרה לספריה.
סוף הפרק.
סוף המערכה הראשונה
יום סיום הלימודים
הארי ורון נאנחו בשעה שטיילו בפעם האחרונה במסדרונות הוגוורטס
בשעות המוקדמות של הבוקר. הם היו לוקחים את הרמיוני, אבל היא
היתה שקועה בשינה עמוקה.
"איך היא יכולה לישון היום?" הארי תהה בקול.
"אין לי מושג."
בעודם יורדים בעגמומיות בגרם מדרגות, הארי נד בראשו בעצבות.
"היו לנו פה זמנים טובים, לא?" רון השיב להנדת ראשו האילמת של
הארי.
"כן... רק חבל שהרמיוני השתפנה בליל כל הקדושים. התעלול היה
מכניס אותנו למפה בהוגוורטס," הארי צחק.
"הרמיוני היתה מפחידה את כולם ככה. במיוחד את הילדים בשנה
הראשונה. היא הייתה לבושה בדיוק כמו רוח! חבל שהיא לא עשתה
זאת."
"איזה תעלול ליל כל הקדושים, ואיזו תלבושת רוח?" הופיע קול
מסוכן מאחוריהם. הם פנו, ושם הוא עמד. המענה הראשי שלהם,
סנייפ. הכמעט מבוגרים האלה נראו כאילו הם עומדים להתעלף. אחרי
חודשים של סודיות, מישהו מצא מה קרה.
הרמיוני גריינג'ר התעוררה באותו בוקר, מוכנה להתמודד מול יומה
האחרון בהוגוורטס. ובכן, היום האחרון עד בעוד שלוש שנים שאז
תהפוך לסייעת למורה, ואז למורה. זה היה היום המושלם לספר
לסנייפ על ליל כל הקדושים. זאת היתה מחשבה מפחידה, אבל לפחות
אחרי זה היא תעזוב.
היא התבוננה בעצב בחדר בו היא וחברותיה שהו במשך שבע שנות
לימודיה. זה גרם לה תחושת כבדות לדעת שהיא לא תראה את החדר הזה
הרבה זמן. אולי אפילו לעולם לא. זה לא יהיה אותו הדבר,
כשתחזור. זה פשוט לא יהיה אותו הדבר.
הארי ורון נראו כאילו תפסו אותם עם הידיים בתוך צנצנת העוגיות.
סנייפ הביט בהם בזעם טהור וחסר-סבלנות, מחכה לתשובה.
"מה זה יכול לפגוע בנו... אחרי הכל, זה היום האחרון שלנו
בהוגוורטס..." הארי מלמל.
"בליל כל הקדושים האחרון, שמעתי את האגדה על הכלה שהתאבדה,
ומצאתי את החדר שלה, וגם תמונה. שכנענו את הרמיוני להתלבש כמוה
וללכת במסדרונות, אבל היא איבדה את האומץ, או זה לפחות מה
שאמרה לנו," רון הרגיש אמיץ.
להפתעתם ולזעזועם, סנייפ לא זינק על גרונותיהם. הוא נראה,
מזועזע בעצמו. למעשה, הוא הרגיש בחילה, כשנזכר בלילה שהוא פטר
אותו כחלום. זה לא היה חלום. הוא שכב עם תלמידה, ובנוסף לכך,
הכניס אותה להריון. הוא הרגיש סחרחורת מהגילוי הפתאומי. הוא
היה צריך לקבל תשובות מאדם אחד. הרמיוני.
הדבר הנורא ביותר בקשר לזה ששכב עם תלמידה, היה שהוא בעצם נהנה
מזה, ושהיא לא ביקשה ממנו להפסיק. זה היה רע. זה היה רע מאוד.
הרמיוני חזרה והתאמנה על מה שהיא תגיד היום לסנייפ. היא הרגישה
די בטוחה. כשהתאמה מול המראה, היא נזכרה בצורה חיה בלילה
הגורלי, והסמיקה. אלוהים, היא באמת נהנתה מזה? אחרי שעברה את
הבושה של מי ששכבה איתו, התשובה הייתה.... כן. כמה שזה לא היה
נכון, היא נהנתה מלהיות כ"כ רצויה, יותר מלענות נכון על מבחן.
למזלה, סנייפ התקדם במהירות לכיוונה, למרות שהוא נראה מאוד לא
מרוצה.
"פרופסור סנייפ, יש משהו שאנחנו צריכים לשוחח עליו."
"בהחלט יש!" הוא נהם, תופס בזרועה ולוקח אותה במורד המסדרון
למשרד שלו, בו הוא טרק את הדלת בזעם.
"חשבת שאני לא אגלנ על התעלול הקטן שלך, העלמה גריינג'ר?" הוא
שאל בטון מאיים, מקרב את פניו אל שלה. היא מצמצה.
"לא ידעתי על הלנה לפני שהתערבנו." סנייפ צעד אחורה וגיחך.
"אין לזה כלום עם ארוסתי המתה. יש לזה משהו בקשר לדבר רציני
ביותר ששנינו ביצענו." הרמיוני נראתה כמו עגבניה, והיא רעדה
כמו עלה.
"המעשה הפיק ילד, שבכל זאת,"
"בבקשה... תן לי להסביר..."
"למה לא אמרת לי להפסיק? הייתי מפסיק, לא הייתי מגיע כל-כך
רחוק שהייתי אונס אותך אם היית מוחה. הייתי עוצר. למה לא אמרת
לי להפסיק?"
"אני לא יכולה לענות על זה."
סנייפ גיחך בלעג. "ובכן, לבסוף הרמיוני שמביעה בבוטות
שהיא-יודעת-כל לא יודעת את התשובה!"
"עצור את זה. אני לא היחידה להאשים!" היא אמרה בדמעות.
"לא, אני שם את הרגשות שלי לפני מחשבת ההגיון. אני מאשים את
עצמי במיוחד, אבל את היית הפיקחת. אני הייתי שיכור."
"א - אני..." היא לא יכלה לסיים.
"אם דבר טוב אחד יצא מזה, זה מותו של הילד." הרמיוני זקרה את
סנטרה והסתכלה עליו בזעם, לא יכולה לענות.
כן, זה נס שהילד מת. אין לי מושג מה היה קורה אם הדבר הזה היה
חי." עיניה של הרמיוני רשפו בכעס. ידיה החלו לרעוד מכמות
כעסה.
"השיחה הזאת נגמרה," היא אמרה, מנסה להישמע רגועה, אבל רעדה.
סנייפ הבין לפתע מה בדיוק אמר, והתחרט על מילותיו מיד. לעולם
אל תגיד לאם שאתה שמח שילדה נלקח ממנה, אמר לו קול פנימי.
"אני מצטער..."
"אני שונאת אותך! הילד לא היה 'דבר' או 'משהו'. התינוק שלי היה
ילד קטן! אין לך מושג כמה כאב עברתי, חושבת על איך הוא היה גדל
להיות. לא היית צריך לדאוג בקשר אליו, אם הוא היה בחיים. לעולם
לא הייתי נותנת למישהו כמוך להתקרב ליד שלי. אתה הולך למות
לבד, סוורוס סניים, ואתה הולך למות קר וקפוא בפנים, ואתה גם לא
שווה דמעות של אף אחד. אף אחד לא יהיה עצוב כשתמות!" היא פרקה
את זעמה בכעס לפני שנמלטה ממשרדו בדמעות.
הוא רצה ללכת אחריה, אבל נשאר עומד כמו אדיוט במשרדו. הוא
הגזים. הוא הרגיש את תחושת חוסר האונים הזו בעבר. כמו אז
כשמקגונגלאמרה לו שלהלנה היה יכול להיות ילד אם היא לא היתה
מסיימת את הכל. הוא רצה להתאבד, אבל לא היה לו האומץ, אז הוא
חי באבל. הוא תמיד היה אומלל, אבל זה דחף את הגבול הלאה לאדם
מריר ואכזרי.
שעות לאחר מכן הוא ראה את הרמיוני עוזבת את הוגוורטס, עם מבט
אחד מעבר לכתפה לעברו. פניה לבשו שום הבעה, אבל עיניה בורקות
בשנאה. המבט ההוא נשאר במוחו שלוש שנים, עד ש...
סוף הפרק. 