[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







האנטר מיונג
/
דניאלה

היא נולדה ביום סגרירי ומעונן אחד בתל-אביב. ברגע בו יצאה
לאוויר העולם, הביטה בה אמה בסיפוק והמיילדת קראה בהתפעלות:
"איזו תינוקת יפה!". אז נכון, אומרים את זה על כל תינוק, ובדרך
כלל כל התינוקות שנולדים נראים מכוערים ומעוותים בצורה יוצאת
מן הכלל, אבל דניאלה לא היתה סתם תינוקת רגילה. היא היתה
מיוחדת, ואפשר היה לראות את זה כבר ברגע הראשון של חייה
הקצרים. היה בה משהו שלא היה באף תינוק אחר, משהו פשוט אך יחד
עם זאת חזק וקורן.
משפחתה של דניאלה הרעיפה עליה חום ואהבה והיא גדלה בסביבה
אוהבת ותומכת. מעולם לא חסר לה דבר, ומעולם לא ניתנה לה סיבה
להרגיש רע.
אך כבר בגיל שש החלה דניאלה להרגיש שונה. כשכל הילדים ישבו
בכיתה וניסו לפצח את קשיי הקריאה והכתיבה הראשוניים, דניאלה
ישבה בשעמום, על שולחנה מונחת מחברתה עם כל התרגילים שהכתיבה
המורה, פתורים ומוכנים. היא הפגינה חוכמה יוצאת דופן לילדה
בגילה וסחטה קריאות התפעלות מחברים וממורים. אך כל זה לא הלהיב
אותה במיוחד.
"דניאלה," פנתה אליה אמה יום אחד בהתרגשות, "המורה שלך התקשרה
אלי היום ואמרה שממליצים להקפיץ אותך ישר לכיתה ג' אחרי כיתה
א'. זה לא נהדר?"
"לא," החמיצה דניאלה את פניה העדינות, היפות. התלהבותה של אמה
לא היתה לרוחה. "אני עולה לכיתה ב' כמו כולם. לא רוצה להיות
שונה!".
לא משנה כמה שניסו הוריה ומוריה לשכנע אותה, היא דבקה בעמדתה
וסירבה להכיר בעצמה כילדה מחוננת. לבסוף נאלצו להניח לה בחושבם
כי לא נתקלו מעולם בילדה כה צעירה ועם זאת כה עקשנית וחריפה.
דניאלה המשיכה לגדול, וככל שגדלה כך גדלו שביעות הרצון ממנה של
הסביבה. היא נעשתה לילדה יפהפיה, ובגיל 9 כבר שברה את לבבותיהם
הצעירים של הרבה מאוד בנים, להם גרמה לחוות את חווית
אהבת-הילדות, שלמרות שהיא לא אהבה אמיתית של בוגרים, היא כואבת
בדיוק כמוה ואף יותר מפני שהיא לעולם לא באה לידי ביטוי.
ואז החלה דניאלה להרגיש שמשהו לא בסדר. איך זה שאני מסובבת לכל
הבנים בכיתה את הראשים? למה כל החברות שלי מסתכלות עלי בקנאה
ובהערצה? מדוע המורים מתייחסים אלי כמו אל איזו נסיכה שהלכה
לאיבוד? ולמה ההורים שלי אוהבים אותי כל כך ונותנים לי כל מה
שאני רוצה? מה יש בי שעושה אותי שונה מאחרים? אני לא רוצה
להיות שונה. אני רוצה להיות כמו כולם!
המשמעות הזאת של העליונות שלה שעושה אותה שונה מכולם הטרידה
אותה והציקה לה במשך כל שעות היממה. אפילו כשבילתה עם חברות או
עם הוריה, כשצפתה בטלוויזיה וכשקראה ספרים, כשאכלה, כששתתה
וכשנשמה, תמיד רדפה אותה המחשבה: את שונה. המקום שלך לא פה.
והיא סבלה. כל כך סבלה.
לאט ובהדרגה הפסיקה ליהנות ממפגשים חברתיים ומבילויים משותפים
עם חברות וידידים. לאט אך בשיטתיות ניתקה את רוב קשריה
החברתיים, ואלו שסירבו להינתק ממנה, קיבלו ממנה יחס צונן,
מתנכר ועוין.
היה לה ידיד, דוד, שאהב אותה. אהב אותה מאוד, יותר מכולם. והוא
לא הפסיק לנסות לחפש את קרבתה. והוא הביא מעט אור לחייה, אך
למרות זאת לא ניסתה להראות לו זאת אלא להפך - התעללה בו ככל
שיכלה וגילתה כלפיו יחס פושר. אולם כשנחה עליה רוח טובה, היו
הוא והיא מדברים במשך שעות ועורכים שיחות נפש גלויות, בהן
סיפרו אחד לשניה על כל מה שהם מרגישים, הכל מלבד פרט אחד.
אך לא היה בו די כדי להביא לה אושר. בגיל 15 כבר הרגישה שאין
לה טעם לחיות. היא חשה כאילו כבר טעמה מהכל, כאילו כבר מיצתה
את החיים. הוריה, שראו בדעיכתה, ניסו לעודד אותה לחדש את
הקשרים הישנים או לפתח חדשים, אך לשווא. דניאלה התעלמה מהם
לחלוטין, וכדי לעצבן אותם ולנקום בהם על ניסיונם להתערב בחייה
היא הפסיקה לחלוטין להשקיע בלימודיה, אך עדיין ציוניה היו
טובים בזכות כשרונה המולד.
ודוד עמד מן הצד וצפה בה בעצב. פעמים רבות בכה בלילות בגללה,
בגלל קמילתה העומדת להסתיים - מפרח זקוף בשיא פריחתו, מדהים
ביופיו, לפרח נבול ואפור, כפוף ומצומק. כהוריה לפניו, הוא ניסה
להחזיר אותה למסלול החיים הנורמלי, אך לשווא. דניאלה כבר לא
ראתה את העולם כפי שראו אותו אחרים. היא נכשלה בחיפושיה אחר
משמעות, וזה הרס אותה מבפנים, כמו עכביש גדול שמתקרב לאיטו אל
טרפו חסר האונים הסבוך ברשתו.
ואז, יום לאחר יום-הולדתה השישה עשר, קרה הדבר ממנו פחדו כולם.
לילה ארוך עבר עליה, מלא בבכי ובייסורים, ובשעה מוקדמת לפנות
בוקר היא קמה חרש והלכה לביתו של דוד, שם השאירה מעטפה לבנה,
חפה מכל כתובת או חתימה, בתיבת הדואר שלו. היא חזרה לביתה,
שטפה את פניה, התאפרה במשך זמן ארוך ובהשקעה רבה, ולאחר מכן
חייכה. תראי כמה שאת יפה, אמרה לעצמה, כמה אנשים אוהבים אותך,
לא חבל?
לא.
היא שלפה מכיסה פתק מקומט, כתבה עליו בחופזה כמה דברים והניחה
אותו על שולחן העץ שבמטבח, ולידו הניחה גם ורד אדום. לאחר מכן
פתחה את חלון הסלון הגדול של דירתה המרווחת, בקומה השישית של
בניין מפואר בתל אביב, וקפצה אל מותה.

זמן מה לאחר מכן העירו השוטרים את הוריה. ברגע ששמעו את הבשורה
המרה, פרצה אמה בבכי כואב ואביה מוכה ההלם שתק. הוא צפה את זה
מראש, אך לא היה מסוגל להכין את עצמה למכה נוראה שכזאת.
בצעדים כבדים עשתה האם את דרכה למטבח, שם גילתה את הפתק.
ובאותה שעה שצנחו דמעותיה על המכתב הקצרצר, שנכתב בכתב מהיר
ומקושקש, צנחו גם דמעותיו של דוד על אותו נוסח של מכתב בדיוק,
שקיבל גם הוא מדניאלה, אהובתו.
"נמאס לי לחיות בקונכייה משל עצמי, הרחק מכולם. היו שלום."







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אריאל שרון זה
שם נורא
הוליוודי.


תרומה לבמה




בבמה מאז 24/3/02 3:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
האנטר מיונג

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה